נערה אחת, לבד (על אונס קבוצתי)

בזהירות. לכתוב בזהירות.

הכרתי אותה כשהיינו בנות ארבע-עשרה. היא היתה נערה מיישוב קטן, פרובינציאלי וסגור. שערות בכל צבעי הקשת, חצי קודקוד מגולח. זועמת. נבחנית. היום היינו אומרים שהיא ביץ'. אז – פשוט התרחקתי ממנה. איזו מרשעת.

עזבתי את בית הספר כעבור שנה, ובפעם הבאה נפגשנו בטירונות. היא היתה שמנה מאוד, יפה מאוד, והרבה יותר נחמדה. היו לנו כמה שיחות נעימות, ושוב התפזרנו, כל אחת לקורס אחר. אחרי חודשיים נפגשנו בבסיס הקבע שלנו, והפכנו לחברות הכי טובות.

אני זוכרת איך היא סיפרה לי. במנות קטנות, מדודות. לאט לאט. קודם: נאנסתי. אחר כך: היה יותר מאחד. אחר כך: רציתי למות.

הפרטים הגיעו בחלוף הזמן. 11 נערים, לאורך שנה שלמה. אותה שנה ממש שבה פחדתי ממנה. מגיל 14 עד 15, כל יום, במקלט קטן לא הרחק מבית הוריה. את הראשון היא אהבה, האחרים היו חבריו, מנחה שהעלתה לו. אחר כך איימו עליה שיספרו ל"כולם", ואימת "כולם" הביאה אותו כל יום למקלט ההוא. 11 נערים.

בסוף השנה היא נכנסה להריון. כשגילתה, ניסתה להתאבד. אביה הציל אותה, לקח אותה לבית חולים, אחז בידה כשיצאה מחדר הרופא אחרי ההפלה. הוא לא ידע בדיוק מה היה שם, אבל ידע מספיק כדי לשמור עליה. זה נגמר.

היינו חברות הרבה שנים. ראיתי אותה מתכווצת למראה הנערים ההם שחלפו בדרכי היישוב, שמעתי אותה עורכת חשבון נפש עם הנערה החלושה שהיתה, עוטה שריון קשקשים זועם מול כל העולם, נכנעת ללא תנאי מול ההוא שאהבה. כן, היא עדיין אהבה אותו, במשך כל השנה ההיא.

ראיתי אותה נישאת ומביאה ילדים לעולם. הכל נראה כמעט נורמלי, אבל בקצוות היא התקלפה: המשיכה לעלות במשקל עוד ועוד. בחרה בגבר שהיה פחות חכם ממנה במידה קיצונית. הפכה לאם מגוננת, היסטרית כמעט.

יותר מכל היא נותרה לבד. ניסתה שלא לצאת כלל מהבית, נפגשה עם שתי חברות, ולא עוד. מערכות היחסים היומיומיות שלה היו עם אנשים מהמסלול ההכרחי: הקופאית בסופר, הקצב, השכנה, המטפלת של הילדה.

ואז הם חזרו למקום ההוא. היא והוא וילדיהם. חלק מהנערים ההם כבר עזבו. חלקם בגרו והיו לגברים. נישאו והביאו ילדים שהלכו עם ילדיה לגן ולבית הספר. כששאלתי למה היא חוזרת למקום שבו רצחו אותה במשך שנה, אמרה שזה הבית.

במקום ההוא המשיכה להשתבלל, לאט לאט הרחיקה אותי מחייה.

המשכתי לאהוב אותה ולהתאבל על החברות איתה. חשבתי עליה כמו שחושבים על חברים שאובדים לנו בדרך, בגעגוע מסוים. יש לי עדיין חולצה שלה, ציור שציירה לי, ברכת יום הולדת.

ובכל פעם שמתפרסם עוד סיפור על אישה שעברה אונס קבוצתי כזה, אני נזכרת בה, ובעיקר במבט שלה.

באותה תקופה הייתי האדם היחיד שסיפרה לו באמת על כל מה שעברה, ובכל פעם שסיפרה היו עיניה מתרוקנות, ומבטה מזדגג, ונדמה היה לי שהיא נעלמת למקום ההוא בתוכה, שהיה חי ונוכח בכל רגע. היא היתה מספרת, והיינו מדברות על זה בכנות שנדמתה בלתי אפשרית כמעט. אחר כך היתה שומטת את ראשה לרגע ארוך, ואז מרימה אותו שוב ועל שפתיה חיוך. רוצה לאכול משהו? שאלה. היא הכינה אוכל נפלא, המון המון אוכל, וביחד אכלנו.

והחדר, ממש כמוה, נותר מלא בדבר הזה, שאי אפשר לדמיין גם כשזו החברה הכי טובה שלך, על הספה, ממש כאן מולך. אפשר להקשיב, להביט, אבל להבין אי אפשר אף פעם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרמיט  On 1 במרץ 2010 at 22:58

    תיאור כזה חי לא קראתי בשום מקום.

    אם זאת היתה הבת שלי…
    (נשימה עמוקה, חמסה חמסה חמסה)
    …הייתי שובר להם את העצמות, אחד אחד. ול"חבר" שלה הייתי חותך את הפנים, שיסתובב גם הוא עם צלקת כל החיים.

    אבל זה לא יקרה לה.
    "אני יודעת להרביץ, לבעוט, לצבוט… את כל הדברים הרעים אני יודעת," היא אמרה לי רק הערב, כשהשתוללה ופרקה אנרגיות לפני השינה.
    "לדעת להילחם זה לא רע, זה טוב," עניתי לה. "השאלה היא במי נלחמים."

    היא לא תהיה קורבן, הבת שלי. נתַנו לה יותר מדי ביטחון עצמי בשביל שתיפול קורבן.

    ובכל זאת, טפו טפו טפו, הנה משהו מעניין וחשוב שקראתי היום על איך להתמודד, להגן, לזהות ולמנוע את הזוועה הזאת:
    http://www.youpost.co.il/world/local/1824-2010-03-01-13-16-13

  • יעל ישראל  On 1 במרץ 2010 at 23:36

    עשית מצווה גדולה בפרסום הפוסט החשוב הזה. גם אני רציתי לכתוב על זה, אבל נגמרו לי המילים, נגמר כוח הצעקה.

  • שלומית  On 1 במרץ 2010 at 23:59

    וכתבת בזהירות

  • יעל ישראל  On 2 במרץ 2010 at 00:28

    בסוף כן צעקתי

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15281&blogID=23

  • ויק  On 2 במרץ 2010 at 00:53

    התיאור שלך אותה ואותך, ברגעים האלה, איתה.

    כל כך הרבה רגישות.

  • יודית שחר  On 2 במרץ 2010 at 02:09

    כמה כואב כמה חשוב לקרוא את דברייך.

  • אסתי  On 2 במרץ 2010 at 07:55

    אף פעם

    כל כך חשוב שהבאת
    על רקע הידיעות שעולות לחדשות כל יום. על רקע סיפור הילדה מצפון תל אביב ושלוש שנות הגיהינום שעברה.
    על רקע סיפורים דומים שמתרחשים ברגע זה ממש ואף אחד לא רואה ואף אחד לא מתריע וזה הופך לנורמה מחרידה.

    תודה.

  • אהרן פ  On 2 במרץ 2010 at 08:42

    מה שאנשים נושאים איתם אל תוך חייהם.
    מה שאנשים מעוללים לאחרים.
    וכל כך קשה לעזור, וכל כך חשוב.

  • ימימה  On 2 במרץ 2010 at 09:30

    כמה טוב שהבאת את הדברים, עם כל כמה שהיה כואב לקרוא אותם. תודה.

  • איל  On 2 במרץ 2010 at 10:06

    השאלה אם להיות צומוד למקום שבו השפילו אותך והתעללו בך או לחפש מקום חדש היא לא פשוטה, למרות שנראה מקובל ואולי נורמלי יותר לעזוב מקום שהיה רע איתך, להתחיל חיים חדשים.
    אבל יש בעזיבת מקום שהיית קשורה אליו בגלל סיבה כזאת מתן של נצחון לרוע, ואולי הצורך שלה להוכיח לעצמה שהעצמיות שלה לא נשברה, כרוך בהישארות דווקא במקום ההוא.
    מסובך.

  • ח ל י  On 2 במרץ 2010 at 10:24

    .

  • שרון רז  On 2 במרץ 2010 at 10:29

    תודה רוני, מרגש מאוד ועצוב מאוד, העברת את הדברים בעוצמה רבה, עם כל הזהירות

  • אורה  On 2 במרץ 2010 at 11:12

    תודה לך, רוני

  • אחת  On 2 במרץ 2010 at 11:16

    בנערותי זה קרה לנערה בשכונתי, שכונת ילדותי. שכונה שנחשבת ל"שכונת יוקרה". כל חטאה של הנערה הזו היה שהיה ש"התפתחה" מוקדם, היתה נאה מאוד ומושכת ולא הבינה את השפה הצינית של הגברברים שסבבו אותה. אח"כ היא יצאה מדעתה. זה קרה כבר בשביעית. היא סירבה לצאת מהבית, החלה לראות הזיות, אמרה שרודפים אחריה. בעצם זה היה נכון, רדפו אחריה. אח"כ היא אושפזה,ואת רוב חייה בילתה במוסדות פסיכיאטריים. היום היא כבר לא כאן, בעולם הזה. אין ספק שהיא נרצחה נפש בנעוריה ע"י "בני הטובים".
    יש הרבה מקרים כאלה, כולם יודעים.

  • טלי  On 2 במרץ 2010 at 16:55

    אני חושבת כל היום על הילדה הזו מת"א, ועוצרת את עצמי מלנסות לדמיין אפילו כמה זה כואב.

  • טלי  On 2 במרץ 2010 at 16:57

    השיר המדוייק, המפורש, הקשה והנכון של מוניקה סקס – כל החבר'ה

  • עוברת אורח  On 2 במרץ 2010 at 18:37

    סיפור כואב. לצערי מוכר. אבל, האם את לא קצת חושפת אותה כאן? האם זה בסדר לחשוף ככה?

  • רוני  On 2 במרץ 2010 at 18:47

    שימי לב לתגובה של אחת, לפנייך.
    ולעניין: עד כמה שידוע לי, היחידים שיודעים מזה הם החברה שלי – ואלה שפגעו בה. כך או כך, מספיק פרטים שונו. אפילו מי שהיה שם לא יזהה.

  • רועי שהגיע אחר-כך  On 2 במרץ 2010 at 19:30

    זה עצוב. וריבוי הסיפורים האלה שצצים לאחרונה ומעלים בזכרונותיהם של אנשים סיפורים כאלה שאירעו מי יודע לפני כמה זמן, והעובדה שכל סיפור הוא סיפור אחר, כל זה רק מגדיל את העצב.
    יש לאחרונה תחושה שדברים נוראים כאלה קורים, גם אם לא כל הזמן, בתדירות מספיק גבוהה כדי שבסביבתו של כל אחד מאיתנו יהיה איזה סיפור של תקיפה מינית (ובוודאי שהטרדה מינית), שאולי הוא בכלל לא מודע לו. האם אני לא מודע לדברים האלה כי הפילטרים שלי, כגבר, מונעים ממני לראות אותם (ונדמה לי שכבר שוחחנו על זה במדיום כזה או אחר)? עצוב מאוד.

  • קוראת  On 3 במרץ 2010 at 00:11

    מאוד כואב.
    אני מנסה שלא, אבל הספורים האלה גורמים לי לשנוא את המין הגברי. את הגבריות, שמוציאה מתוכה כזה אופל.

  • האחת שעברה זאת  On 3 במרץ 2010 at 01:08

    כן כן, אני האחת, הסיפור דומה רק ששנתיים וחצי מחיי , נאנסתי ע"י 7 לא 11 והם הביאו חברים סה"כ בחשבון פשוט, 100, כן שילמתי מחיר, אבל חשוב לי לאמר שהתבגרתי והתגברתי, יש צלקות שלעולם לא ימחו, אבל אני אדם מאושר, טוב לי בחיים, רק אתם ההורים… שימו לב ל"סימנים" שהילדה\נערה שלכם מעבירה בכל מיני דרכים"קטנות", שימו לב לההההההההכל.
    אוהבת אותך רוני

  • רוני  On 3 במרץ 2010 at 07:28

    אני לא מופתעת שהדחקתי את זה. זה בלתי נתפס.
    כמה אני מאושרת ששבת לחיי. אוהבת המון.

  • רזי בן-עזר  On 3 במרץ 2010 at 12:34

    גם אני.
    גם לי, גורמים סיפורים כאלו, באינסטינקט ראשוני
    לשנוא את בני מיני.
    אבל זו רק תגובת בטן.
    אנא. כמה שזה קשה.
    אל תשנאי מין שלם. חצי מהאנושות.
    זה לא הפיתרון.

    אני יודע, שאין שום השוואה, שזה לא באותה ליגה בכלל
    אבל
    אני אישית מרגיש נפגע, כשגברים עושים דברים כאלו. הם פוגעים בי. הם מלכלכים אותי, מכפישים אותי, משניאים את הגבריות על נשים.

    כי אני לא מאשים ולא שופט אשה שתסיק את המסקנה שאת הסקת, שכל הגברים ראויים לשנאה

    זו תגובת בטן טבעית ומובנת
    אבל אנא…כולנו צריכים לא להגיב רק מהבטן
    התגובה היחידה הנכונה, היא אהבה וחמלה לנפגעת.
    שנאה למין הגברי כולו, היא שקולה כנגד הפיכת המין הנשי כולו לקורבן. וזה לא נכון, לא מקדם, ולא עוזר.

  • טלי  On 3 במרץ 2010 at 13:13

    כמעט בכיתי מהתרגשות מהשיחה הקטנה הזאת שלכן פה למעלה (-:

  • אשכר אלדן כהן  On 4 במרץ 2010 at 10:09

    רוני , אין לי מילים נכונות עכשיו .
    הסיפור מזעזע כשלעצמו ובסדרתיות שהוא חוזר על עצמו , ובסדרתיות של ההתנהלות הקבועה של האשמת הקורבן,והסדרתיות בה הסביבה מאפשרת זאת ורוחצת בניקיון כפייה , תוך כדי שהיא רוצחת נפשות של נשים .

  • חנה ליכט  On 13 במרץ 2010 at 21:47

    אי אפשר לראות זאת. זה קורה. גם לי, גם לה וגם לו.
    ההורים לא רואים מה קורה. אנחנו בתוך החדר, מול המחשב, הנייד, האלכוהול והסמים. כולם מערפלים אותנו, מנתקים אותנו מכם, מההגיון.
    לא תראו זאת. גם אם תחפשו.
    קשר השתיקה ימשיך להתנהל.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26 בדצמבר 2013 at 20:42

    כלכך נורא 😦

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: