וינה בשנה הבאה

למה דווקא וינה? ככה. לכאן הגענו. אני מקריא כאן פרק מדבר מה, אתה מלמד כאן פרק מדבר מה אחר.

כך או כך, אתה ואני כאן. אני נמוך ממך במעט, ואנחנו אוחזים ידיים. אתה מוביל אותי לאורך הרינגשטראסה ומצביע על הבורגתיאטר ואומר שבמקום שהיתה פעם חומה, הצמיחו מבני תרבות. יש תקנה לכל דבר, אתה אומר.

אני מקשיב. מקשיב לקווים הדקיקים המתפתלים בכף ידך החמה, לתנועת השפתיים המתוקות שלך, לא דקות, לא תפוחות. כל הטיסה דיברת ואני בהיתי בהן, כעת אני מכיר אותן טוב יותר מאשר את שפתי.

היא רוצה לתת לך לדבר, זו שחולמת על וינה וכותבת אותנו כאן. היא רוצה תיאוריות ועומק ומילים שאינה מבינה. איני רוצה לשמוע מילים, אוזני סכורות בפני אצבעותיה שעל המקלדת. רק להביט בתנועת השפתיים אני רוצה, בחיוך הקטן שמתמתח בינך לבין הבניין הזה. מאי שם עולה צליל סקסופון ומתלווה אל השפתיים, והן מרקדות עם המנגינה. מי מוביל את מי עכשיו? שפתיך אינן צמודות לסקסופון הזה. הצלילים מתממשים סביבך, משפתיך הם נוטפים אל כתפיך וצוללים להקיף את גופך.

אתה מגרד את שערותיך בהיסח הדעת ולרגע מרפה מידי. מגע האוויר על ידי קר, כמעט צורב. כשידך נושרת לצד גופך אני סופר, ובארבע אתה נוטל שוב את ידי ומרים אותה אל השפתיים האלה, המשוננות היטב, ונושק לגב כף ידי. אחרי הכל, זוהי וינה.

אני נושא אליך את פני ופוגש את שפתיך.

מחר ירד הגשם. מחר בהרצאה תפגוש אשה ותאכל איתה ארוחת ערב לאור נרות. אני אתבונן מבעד לחלון המסעדה, רועד מקור ומחרטה,

וזו שכותבת עוד תשלם את המחיר על פחדנותה העצומה.  

  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית פארן  On 21 בפברואר 2010 at 08:52

    אני אהיה שם בעוד חודש וחצי
    בוינה…
    (לראשונה בחיי)

  • נועם  On 21 בפברואר 2010 at 08:52

    מאיפה אני מכיר את זה?

  • רוני  On 21 בפברואר 2010 at 09:07

    נועם, אתה מכיר את זה???

  • נועם  On 21 בפברואר 2010 at 10:05

    למשל את הקטע:

    … ארוחת ערב לאור נרות. אני אתבונן מבעד לחלון המסעדה, רועד מקור ומחרטה

    נדמה לי שקראתי פעם (או משהו דומה לו מאוד)

  • רוני  On 21 בפברואר 2010 at 10:14

    ואני רואה אותה כמו סרט, ועל כן תמיד ייתכן שאכן ראיתי אותה בסרט. אבל לא ציטטתי במודע או בכוונה. מעניין.
    מבחינתי הגבר שעומד בחוץ וחווה דחייה כפולה – של עצמו הן כאדם והן כגבר, היא העניין המפתיע, אבל אולי לא, ובכלל, אסור לי לפרש את מה שאני כותבת. אני ממילא לא מבינה באמת מאיפה זה בא.

  • טלי  On 21 בפברואר 2010 at 11:07

    תמשיכי להסתכל עליהם ככה מהצד ולתאר כל כך יפה את מה שאת רואה.

    ואם את יכולה, בפעם הבאה שהם עולים על מטוס, תפתחי חלון-אפילו שזה מטוס- זה רק מטוס ספרותי מטאפורי, לא יקרה שום אסון- ותזרקי דרך החלון את הביקורת העצמית הזאת שנדחפת לפה.

    (-:

  • רוני  On 21 בפברואר 2010 at 15:17

    תודה, טלי. לא צריך וגם אי אפשר באמת.
    אבל אני לא רוצה להעיף את הביקורת העצמית. בסיפור הזה היא חלק מהעניין, ואולי ככל שהוא ייפרש (עוד לא ברור שהוא ההמשך של "היעלמות"?) כך יהיה ברור יותר למה.

  • טלי  On 22 בפברואר 2010 at 14:35

    את הבוס של הסיפור הזה (-:

    לא היה לי ברור, אבל מעניין לחשוב על זה ככה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: