היעלמות

זה יום רגיל. העולם מתנהל באדישות הרגילה שלו. יצאתי אל מחוץ לזמן ואני מתבוננת. הוא מחייך. האור בהיר ונופל על פניו והוא אומר משהו ואנחנו צוחקים.
אחר כך הוא שותק זמן מה, וכל אחד מאיתנו בענייניו. יש אנשים אחרים. אנשים נושאים אליו את מבטם. גם אני, אבל אני מתאמצת שלא ידע שהוא כל כך נהדר בעיני.
והזמן חולף.
אני מתרגלת אל הסלסול הזה שיש לו בקצה המשפט ואל האמת שהוא בוחר לומר ואל כל השקרים שאינו אומר אבל הם אופפים אותו. הוא נותר חידתי. לפעמים הוא מדבר איתי על האופן שבו המילים מתלפפות זו בזו ולפעמים אינו אומר אפילו דבר אחד שיש בו עניין. איש רגיל, אבל אין שום דבר רגיל באוויר הזה שנעמד בינינו ונשימותינו נמהלות בו.
ויום אחד הוא נלקח. זה מסתיים כי מישהי נבהלה מהאופן שבו אנחנו שותקים יחד, והוא נעלם מחיי. זה לא הרבה. זה מעולם לא היה הרבה.
הלב אינו נשבר או מתנתץ, או מתרסק לרסיסים. הוא רק נשרט, והשריטה דקה כשערה. הכאב דק כמוה. לרוב הוא איננו.
מדי פעם אני עומדת ברמזור, ולפתע געגוע. ולפעמים התסכול מעלה דמעות בעיני.
אני מוחה אותן ונוסעת. עוד מעט אשכח.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: