על הנאנסות

כבר כמה ימים מתנהל כאן ברשימות ובמקומות אחרים ברשת קמפיין המעודד נשים שנפגעו על ידי אדם מסוים (שאיני מכירה) להגיש נגדו תלונות במשטרה.

קראתי את הרשימה של אשכר אלדן כהן עוד לפני שהחלו הקריאות לקרבנות להתלונן, והיא מאוד חשובה בעיני. שלחתי אותה לכמה אנשים, מתוך אמונה שהיא מסייעת בעדותה גם לנשים אחרות לצאת מהארון של אשמת הנאנסת.
ואז התחילו הפוסטים ברשימות. את חלק מהכותבים אני מעריכה, מכבדת, מחבבת אפילו. עקבתי אחרי הרשימות האלה, וחשבתי על זה. כששאלו אותי אם אני מוכנה להצטרף למאבק סירבתי, מסיבות אישיות.

לחץ

אבל עוד כמה דברים קרו מאז. קיבלתי פניות בפייסבוק שמגנות אותי על שהנאשם לכאורה חבר שלי בפייסבוק (כמו עוד כמה עשרות אנשים שאני לא מכירה), נדרשתי באימיילים פרטיים מאנשים שאיני מכירה להתבטא בנושא, "להצטרף למאבק" כינו אותי פחדנית על שאיני עושה זאת. אני מניחה שהמתקפה הזו לא כוונה רק אלי.
חשוב לי להבהיר בהקשר הזה: אני לא אדם ציבורי, ולא מחויבת להצטרף לשום מאבק אלא אם כך אני בוחרת. ודאי וודאי מאבק שאיני מסכימה לו.

אבל כל הלחץ הזה עשה את שלו, ומצאתי בכל זאת את קולי בתוך כל הרעש הזה.

הכוונות מאחורי המעשים טובות, ואין ספק שייטב לכולנו אם נאנסות יתלוננו. אבל הדרך הזו, של הפעלת לחץ מתמשך על נשים מסוימות – שנאנסו על ידי גבר מסוים – להתלונן, היא לא נכונה בעיני. יש בה מידה של אלימות וחוסר התחשבות.

קריאה אחרת

מעולם לא פגשתי את האיש המדובר, אבל גם אני עברתי פגיעות והטרדות מיניות. היום קראתי שוב את כל הטקסטים, וניסיתי לקרוא אותם כאילו הייתי אחת מקרבנותיו. או כאילו נכתבו על אחד מהגברים שפגעו בי בחיי.
וזה קשה. כי אם אני לא מוכנה – נפשית, רגשית, מעשית – להתמודד עם כל ההשלכות של תלונה כזו, הרי שדבריהן של נשים חכמות וטובות כוונות היו גורמים לי לחוש אשמה איומה. הנה אני, במו ידי, פוגעת במאבק באלימות המינית. הנה אני, בכאבי, בחולשתי, בפחדנותי, בוגדת באחיותיי הנשים.

דרך אחרת

אני לא התלוננתי מעולם.

במקום זאת, הלכתי למרכז לנפגעות תקיפה מינית. המתנדבות הנפלאות שפגשתי שם אמרו לי: אנחנו איתך. נתמוך בך בכל צורה שתרצי, נחזיק את היד שלך כמה זמן שאת צריכה ורוצה, ואם תבחרי יום אחד להגיש תלונה, נעמוד שם לצדך.

כשבחרתי, מסיבותי שלי, שלא לעשות כן, הן לא מתחו עלי ביקורת, לא גרמו לי לחוש אשמה, לא הפסיקו לתמוך בי.

בעיני זו הדרך. לא כל קרבן יכול להתלונן, לא לכל אחד או אחת יש את האפשרות והכוחות להתמודד עם התוצאות של התלונה. זה עצוב, אבל ככה זה. החברה צריכה לתמוך בקרבנות. לתת להן מקום וכלים להחלמה, לעטוף אותן, ולסייע לאלה שבוחרות בכך להתלונן.

השבוע נתקלתי בעצומה של המרכז לנפגעות תקיפה מינית שקוראת לבטל את ההתיישנות על עבירות מין וגילוי עריות. זו פעולה כללית, גורפת, שמשתמשת בכלים דמוקרטיים כדי לסייע לכלל הנפגעים מאלימות מינית. זו הדרך הנכונה בעיני.

בכל פעם שנחשפתי לפעילות המרכזים לנפגעות תקיפה מינית חשבתי שזה אופן הפעולה הנכון. בטיפול האישי, הפרטני, נותנים לכל מי שנפגע את התמיכה שהיא או הוא זקוקים לה, בקצב ובהיקף הנכונים להם, ובמקביל פועלים בערוצים דמוקרטיים כדי לסייע לכלל הנפגעים. 

אז לא.

הקמפיין הזה? למרות הכוונות הטובות, זו לא הדרך. עד כמה שכולנו רוצים לראות את מי שפגע באדם אחר נענש, הדרך אינה להטיל את האחריות על הקרבנות. אנחנו יכולים לקוות, ליצור מערכת שתתמוך ביכולת להגיש תלונה (כמו העצומה של המרכז), לפעול כנגד התפיסה של האשמת הקרבן, ולקוות שכל השינויים האלה יאפשרו ליותר נשים וגברים שנפגעו מתקיפה מינית להתלונן.

ולא לשכוח בינתיים שהם כבר נפגעו פעם אחת. אנחנו כבר נפגענו פעם אחת.

 

התלבטתי אם להשאיר את הרשימה הזו פתוחה לתגובות. בינתיים אני משאירה אותה כך, מתוך אמונה שזכותם של המתנגדים לומר את דעתם, אבל אני מצדי שומרת לעצמי את הזכות לשנות את ההחלטה הזו בכל רגע נתון, וכמובן למחוק תגובות על פי שיקול דעתי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On 13 בפברואר 2010 at 21:01

    באופן מזהיר, גם אני הרגשתי אי נוחות, בעיני האופן שבו מנהלת את הקמפיין חנה בית הלחמי הוא אלים ומרתיע, כמו לינץ' אינטרנטי, אבל לא ידעתי איך והאם כדאי לבטא את זה. מצטרפת.

  • עופר  On 13 בפברואר 2010 at 21:01

    מחזק את ידייך. טוב לשמוע קול שקול ורגיש כמו שלך בזמנים כאלו.

  • אהרן  On 13 בפברואר 2010 at 21:10

    הלחץ על נשים להתלונן לא יחזיר להן את תחושת השליטה בחייהן, שהיא החשובה מכל…

  • מיכל  On 13 בפברואר 2010 at 21:13

    תודה לך רוני על הדברים,
    כבר שבוע שאני מתרוצצת כאן בבלוגים וכותבת על זה בבלוג שלי, והתייבש לי כבר הגרון מלהגיד את הדברים האלה.
    את אמרת אותם בפשטות ובכנות ובאומץ,
    וזה מאוד מאוד מעודד ומשמח לשמוע את הקול הזה שלך.

    בחירה זה ההיפך מאונס.

  • ח ל י  On 13 בפברואר 2010 at 21:13

    לאיש אין זכות להפעיל לחץ, רגשי, חברתי או מכל סוג אחר על אנשים אחרים, בטח לא במקרים עדינים ומלאי כאב וטראומה כמו מקרי תקיפה מינית, התעללות ואונס.

    מצד שני זה ברור שהצורך לשבור סטיגמות, דעות קדומות ובושה מיותרת להתלונן ולהעמיד לדין את מי שחטא ופשע הוא צורך הכרחי, אבל עדיף היה לכל הדוחקים והקוראות באגרסיביות כה קלה במקלדת ובאינטרנט לזכור שהמדובר בדיני נפשות, ונפשות פצועות ופגועות.

    אחותי את.

  • אליסיה  On 13 בפברואר 2010 at 21:22

    אני מסכימה עם כל מילה שכתבת פה, רוני.
    כמתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, אני יכולה להגיד, שלעולם לא לוחצים על אף אישה (או גבר) להתלונן או לעשות צעד כלשהו.
    כמו שכתבת – "לא לשכוח שהם (אנחנו) נפגענו פעם אחת. לפחות.
    הלחץ על נפגעת להתלונן או לחשוף את הפוגע הוא אלים ומיותר.

  • טובי  On 13 בפברואר 2010 at 21:34

    אכן יש משהו תוקפני בגישה של חנה, והגדילה לעשות בתגובתה התוקפנית לטלילה. היא יוצאת נגד אלימות והיא בעצמה משתמשת באלימות. נראה לי התבלבלה בסימון האויב.

  • כרמית  On 13 בפברואר 2010 at 21:35

    רוני על קולך הבהיר

  • שרון  On 13 בפברואר 2010 at 21:38

    כתבת בחוכמה. הפוסט הסיסטמתי שהעלו בית הלחמי, נעמה כרמי ויוסי גורביץ' הוא תובעני וחצוף. מי שמם להלחיץ את הנפגעות להתלונן? שיפרסמו הם את שם העבריין לכאורה וישאו הם בנטל התביעה שתבוא.

  • ימימה  On 13 בפברואר 2010 at 21:51

    (גם אני יכולה לאמץ אותך לאחות?)

  • whisper  On 13 בפברואר 2010 at 22:14

    גם אני עברתי כל השבוע הזה דרך תחושת התקפה נוראית ואשמה וכל הגועל, והרמתי קול שלא כהרגלי, ואני שמחה לראות עוד קול שמצטרף – הקול שלך.
    אונס הוא אונס – לא צריכה שיאנסו אותי להתלונן (לא קשורה לכל הסיפור ההוא).
    וגם אני חושבת שהעצומה חשובה מאוד ושזו הדרך הנכונה.
    אין ספק שכל הצעקות האלה מסביב השאירו אותי בקריסה, ודחקו אותי אל מקומות שאני עדיין לא בטוחה כמה הם היו נכונים לי.

  • אלף  On 13 בפברואר 2010 at 22:21

    כפי שהגבתי גם אצל יולי, אני רוצה להתייחס לכותרת – לקלות המפליאה בה סיפור אחד על אישה שנאנסה הפך לפתע ל"נאנסות". בואו לא נאמץ את השיח שמשחזר את הטראומה ואף מחריף אותה. אני חושבת שהכותרת הזו בעייתית

  • אסתי  On 13 בפברואר 2010 at 22:55

    זוהי פוליטיקה קטנה, פחדנית ועלובה.

    מחד דוחקות בנאנסות להגיש תלונה מבלי לקחת כל אחריות על הסבל הנוסף שאותן נשים תצטרכנה לעבור,
    מאידך בדברן על שקיפות ודמוקרטיה וחשיפה, גם לא כותבות את השם האמיתי אלא רק רומזות (כדי לא לקחת אחריות ולא לשלם עליה) וגם רובן הגדול חוסם את הפוסטים שלהן לתגובות באומץ רב כמובן.

    ועל הלינץ' אני בכלל לא רוצה לדבר – פחד אלוהים איזה המון מוסת הן מנהלות שם. איזו אלימות הן מלבות, ואיך הן, אבירות הדמוקרטיה הופכות להיות גם הקטגוריות, גם השופטות, וגם התלייניות.

  • שלומית  On 13 בפברואר 2010 at 23:23

    ביטאת ברהיטות מחשבות מפותלות

    חודש שמח וטוב

  • מיכל  On 14 בפברואר 2010 at 01:01

    נכון מאוד.

  • ביטול חוק התיישנות  On 14 בפברואר 2010 at 01:21

    ביטול חוק ההתיישנות על מקרי אונס וגילוי עריות
    העצומה נמצאת כאן:

    http://www.atzuma.co.il/lolita10

  • חגית  On 14 בפברואר 2010 at 01:44

    מסכימה איתך מאוד שאין להעמיד בחזית המאבק את הקורבנות, ושיש לקבל את דרכה של כל אחת בהתמודדות.
    נדמה לי שהחברה או "הקהילה" היא שצריכה לקחת אחריות, להתרחק מאותו אדם, שככל הנראה ידועה התנהגותו ולא מהיום, לא לנהל איתו כל תקשורת, לא לתת לו במות להמשיע את קולו, בשום תחום, פשוט להרחיק אותו. הקהילה אליה הוא משתייך (וכן אני יודעת שזו לא קהילה במובן הקלאסי של המילה ובכל זאת)יכולה להוביל שינוי, יכולה להעביר את המסר שהיא אינה מעוניינת באנשים כמוהו בתוכה, ייתכן שזהו עונש חמור יותר מלעמוד למשפט.
    ולכל מי שמיד יכתוב שאסור לשפוט לפני שיודעים את הפרטים וכו' אומר רק, שנכון, יש סיכוי שנעשה עוול פה ושם, צריך באמת להיזהר, אבל עדיף להיזהר על חשבונם של הפוגעים ולא על חשבונם של הנפגעים.

  • עידן  On 14 בפברואר 2010 at 01:57

    קודם כל, טקסט יפה. תודה.

    כשלעצמי, גישתי דומה לשלך. אני חושב שהעזרה המיידית שנחוצה היא להקשיב לקורבנות, לתת להן לספר את הסיפור שלהן. ברוח הזאת היה גם הפוסט שלי בנושא.

    רוב הקורבנות לא מתלוננות, זאת עובדה. גם לחץ להתלונן לא עובד על רובן. בין האונס לבין התלונה יש תהליך ארוך של התמודדות, של התגברות, ושל ריפוי. אין שם קיצורי דרך.

    ובכל זאת, אני חושב שלצד הנכונות של כולנו להקשיב, ולתמוך – חשוב מאד שתהיה נוכחת במרחב הציבורי קריאה כמו של חנה – לערב את המשטרה. כי אולי כן יש אשה אחת או שתיים שכבר עברו את התהליך הקשה הזה, והן נמצאות כבר ממש שני סנטימטר לפני התלונה. והדירבון הציבורי לעשות את המעשה – לפרוץ את הסכר הבא, אחרי הסכר הראשון שאלדן פרצה – אולי זה כל מה שנחוץ להן כדי להיכנס לתחנת המשטרה הקרובה.

    והצעד הזה יהיה בעל משמעות עצומה. ברגע שתיפתח חקירה, זה כשלעצמו יכול מאד לחזק קורבנות אחרים. ואני חושב שכולנו רוצים לראות את הצדק נעשה כאן.

    לכן, אני בעד פעולה פלורליסטית, בכל הטווח שבין ההקשבה/תמיכה/מתן עדויות/תלונה במשטרה. אף אופציה לא מוציאה את השניה. כולן טובות, וכל אחת תמצא לעצמה בדיוק מה שמתאים לה.

    נכון, לא צריך ללחוץ. אבל כן לדרבן, כן לפתוח את האופק לנשים שעד היום חשבו שאין בכלל אופק, שהסיפור הזה סגור וקבור בתוכן לעד. כן להעמיד להן את כל האופציות.

    ולחשוב גם איך מונעים את האונס הבא.

    שורה תחתונה, ההמלצה הקבועה שלי לגבי מלחמות השמאל תקפה גם כאן. להפסיק להתווכח על הדרך, ולשלב ידיים למען המטרה המשותפת. לא נסכים על הדרך. וזה בסדר. אבל מרוב ויכוחים על הדרך נדמה כאילו אין כאן הסכמה על המטרה, וזה מגוחך.

    זהו, חסכתי לעצמי פוסט. בחזרה לפלסטינים…

  • אחד העם  On 14 בפברואר 2010 at 06:25

    רוני,
    מלים כדרבנות, חכמות ומחכימות.
    ועוד רעיון אחד, שאיני יודע מי יכול/ה להרים אותו, אבל אולי יגיע לעיניים הנכונות.
    נוצר כאן במקרה הזה משהו שונה ממקרי אונס אחרים. או לכל הפחות רובם. בעוד שבד"כ, כל קרבן של אנס ספציפי יודע/ת רק על עצמו/ה כאן יש הזדמנות ליצירה של קבוצת תמיכה. שיכולה בשלב מתקדם יותר, להוביל לפעולה *קבוצתית* נגד אותו פגע (פעולה כזו יכולה להיות תלונה במשטרה, תביעה קבוצתית, הוצאתו לאור (תביעת דיבה תהיה קשה הרבה יותר))

    במקרה הזה, הקרבנות יכולות להתאגד – אולי זה יעזור.

  • חנה בית הלחמי  On 14 בפברואר 2010 at 06:29

    ניכר שאף אחת מכן לא יודעת מה היה שם, לא התמודדה בעצמה עם הדילמות העצומות שעמדנו בהן בכל רגע נתון סביב הנושא, לא נשילמתן את המחירים שאנחנו שילמנו השבוע, אין לכן מושג ירוק מה נאמר ומה אופשר, כולכן ללא יוצא מהכלל עמדתן מהצד, אף אחת לא שאלה, בררה מה קורה או הציעה אלטרנטיבות, חלקכן נחשפתן במשך השנים לשמועות ולא עשיתן דבר, כולכן נשים (תופעה מעניינת – כמות האלימות שנשים, גם מכאן, שפכו למייל ולבלוג שלי היתה עצומה), וכעת – בהינתן שעת הכושר – אתן עטות לשלוף ציפורניים על אלו שהיה להם את האומץ לומר – די! לא עוד!.
    מה זה אם לא לינץ'?
    מערכת ערכיי ברורה לי, והיא שמובילה אותי בכל דבר ועניין, לשמחתי, ולא זו של הדמויות השקופות שצבע עולה בלחייהן רק כשהן באות להגן על הסדר החברתי הישן הבנוי לתפארה על מנת לפגוע בהן באמצעות ניסיון םפאתטי לגנות את מי שמנסים לשנות אותו. נשים כמוכן השתיקו אותי בגיל 16, כשנפגעתי בעצמי. היום הן רק זמזום רקע טורדני. וכך יישאר.
    שקלתי אם להגיב כאן, תודה לעידן שתגובתו עודדה אותי לעשות כך.

  • SQLU  On 14 בפברואר 2010 at 07:18

    עקבתי אחר התגובות בפוסט שלך. בהחלט היו תגובות רבות שחלקו על דרכך. אך לא אלימות. התגובה שהכי הפתיעה אותי באלימותה (הלא מוצדקת בעיניי) היא התגובה שלך לטלילה.
    עכשיו שאת מתלוננת על אלימות כלפייך, זה נראה יותר מדיי כמו טקטיקה נפוצה ושגרתית של היפוך היוצרות.
    (ואיך אמרת לטלילה, אם את לא מסוגלת לעמוד בביקורת, אולי כדאי שתזיזי את עצמך מהמקום בו את חשופה לביקורת)

    שיהיה לך יום טוב

  • חנה בית הלחמי  On 14 בפברואר 2010 at 07:33

    והיו המונים, ולא ראית את אלו שהגיעון אלי במייל.
    גם מבין אלו שהושארו – היו כמה גבוליות ביותר.

  • חנה בית הלחמי  On 14 בפברואר 2010 at 07:34

    כל הביקורתיות וכל העמדות שלא גבלו באלימות, נשארו והתנהל דיון ער.

  • שרונקה  On 14 בפברואר 2010 at 07:42

    מדוייק ומציג את התמונה המורכבת נאמנה
    ואני חשבתי כי אם היה אז, באחת הפעמים "שלי" מישהו/י בא ואומר לי, את יכולה להגיש תלונה, מגיע לו להיענש, כי אז הייתי בוחרת לעשות כן

  • SQLU  On 14 בפברואר 2010 at 07:46

    של חפרפרת ושל הגנרלית – התגובות בהחלט לא היו אלימות, אך בהחלט לא הסכימו אתך בצורה ברורה מאוד.
    נראה שהגדרת או חוויית האלימות היא סובייקטיבית לחלוטין, לפחות במקרה הזה.

  • אסתי  On 14 בפברואר 2010 at 09:13

    "שלצד הנכונות של כולנו להקשיב, ולתמוך – חשוב מאד שתהיה נוכחת במרחב הציבורי קריאה כמו של חנה – לערב את המשטרה."
    על איזו נכונות של כולנו להקשיב ולתמוך אתה מדבר? מי אלו ה"כולנו" הזה?
    ובמה עוזרת "הקריאה" במרחב הציבורי? כמה פוסטים עלובים עם המון מתגודד למרגלותיהן הם אלו שישנו משהו?
    הם אלו שישנו את פסקי הדין המגוחכים לאנסים? הם אלו שישנו את היחס המזלזל והמעליב במשטרה ואחר כך בבית המשפט?
    אתה עושה צחוק?

    ועל איזה מאבק בדיוק אתה רוצה שנשלב ידיים?
    על הניסיון הנורא (בעיני) להוציא ממש בכוח מהארון אנשים אחרים? כאלו שכבר עברו סבל שלא יתואר, בלי לקחת על זה שום אחריות?
    זה לא המאבק שלי.
    בעיקר כשהתחושה הגוברת והולכת שלי היא שכל הקמפיין הזה בא ממניעים זרים וממש לא בתום לב אלא כדי לקדם מטרות פוליטיות.

    ובהמשך לכך – אתה כאביר מגן זכויות החלשים, חושב שפתרון של לינץ' ציבורי הוא המענה הנכון גם לפושע הגדול ביותר?
    שום מאבק לא שווה את ההשחתה וההנוולה של כולנו. שום מטרה אינה ראויה במחיר של "בכל מחיר".

    וגילוי נאות – הכותבת שהיא אני, הוטרדה (וגם יותר מזה) עשרות פעמים במהלך חייה ועדיין מוטרדת ולא הלכה להתלונן וכנראה גם לא תלך. ובכל זאת לא רואה בקמפיין הנוכחי כמשהו שמייצג אותה. להיפך.

  • סרנה  On 14 בפברואר 2010 at 09:39

    תודה
    בהכירי מהצד את האיש שבו מדברות הכל, ומאחר שפעם אף הייתי קרבן מופתע של התפרצות חמת הזעם שלו, הרי שלצד הערכה לכתיבתו וללפיד שהוא נושא כמעט לבדו כבר זמן רב, מאחר שאני מכיר את בדידותו שהיא תוצאת כעסיו ובוטותו, אני נדהם, במידה שאכן ביצע את כל עבירותיו, שלא נבלם הרבה יותר מוקדם עי הנפגעות, אשכר ואחרות.
    אין לו גייסות ואין לו הגנה מיוחדת ופעם עקב רמזים כבר נענש ואם אכן עשה הכל ניתן היה לחשפו ולעצור סופית מזמן..
    יתכן, יאמר פה כי כגבר איני מבין באמת מהו לעמוד מול איש כזה או אחר, ומול מערכת זכרית שעימה יש להתמודד במקרה תלונה
    הוא איש אחד, די בודד ומובדד ורגיש לפגיעהואני משתאה נוכח ההמתנה ,

  • עידן  On 14 בפברואר 2010 at 09:42

    אני לא חלק משום לינץ' ציבורי. וככל שאני מודע לעצמי ולמניעיי, אין לי גם שום אג'נדה נסתרת. למעשה אני יכול לומר שהרבה מאד ממבקשי-נפשו של האיש הזה עושים זאת מטעמים פוליטיים נטו – סלידה מדעותיו. זה מגונה, אבל לי אין חלק בזה. מה לעשות, דעותי הפוליטיות מאד קרובות לשלו בעניינים מרכזיים.

    מעולם גם לא החלפתי איתו מילה. אז נא לא לטפול עלי אשמות שווא.

    נכנסתי לעניין כי ידוע לי, מן הסביבה המאד קרובה לי, על נשים שנפלו קורבן לאיש: באונס ובהטרדה. וזמן ארוך חייתי בתחושה שאת השקר הזה צריך לנפץ. באה אשכר ועשתה זאת. חשבתי שכל אדם הגון שיודע את מה שאני יודע, צריך לתמוך בה ובדומות לה.

    איפה כאן הבעיה?

    אני חושב שהתגובה הקודמת שלי היתה ברורה מאד ביחס ליעדי ה"קמפיין", מילה שאני מסתייג ממנה, כי בעצם למעט גרעין קטן, כל אחד מהכותבים האחרים אמר את דברו באופן אישי, ולא היה "קו מפלגה". אם יש לך בעיות עם חנה או נעמה, תפתרי אותן מולן.

    היעדים, מבחינתי, היו קודם כל, ולפני הכל, להעביר מסר לקורבנות. פשוט אינפורמציה, ליידע על הטקסט של אשכר. גם בשביל זה יש בלוגים. ובהמשך לכך, לעודד עוד קורבנות לדבר. לתת עדויות, לא בהכרח במשטרה, אלא לכל גוף או גורם שהוא. אני לא אחליט לאף אחת על מה ועם מי לדבר. התפקיד השולי שלי כאן היה בסך הכל לתת מסר של סולידריות וקשב. נדמה לי שלאף אחד או אחת אין זכות לזלזל בהצעה הזאת.

    אם את רוצה לשמור בבטן את ההטרדות שעברת – זכותך. אין לך שום זכות למנוע מאחרות את החוויה המעצימה של שבירת השתיקה, ויצירת האחווה עם קורבנות נוספים של אותו אדם. וגם אין לך שום זכות למנוע ממני את היוזמה הזאת שלי. לא מתאים לך – תסתכלי מהצד. אני לפחות לא גררתי אף אחת בשערותיה ונגד רצונה. האלטרנטיבה שאת מציעה – לשתוק כל עוד אין הרשעה משפטית של האיש – נראית לי על גבול ההפקרות. כלומר – הפקרת הקורבנות שהיו, ואי-מניעת הקורבנות שעוד יהיו. מצטער, זה לא אופציה בשבילי. בחיים האמיתיים צריך קצת להתלכלך כדי להביא שינוי.

    גם במאבקים פוליטיים אחרים, אני לא מחכה לבית המשפט לומר את דברו כשיש לי בסיס מוצק להאמין שנעשו עוולות. ממילא הציפיות שלי ממערכת המשפט הישראלית הן נמוכות מאד.

    אז מה נשאר לי? נכון, להשתמש בבלוג שלי כדי להשיג אפקט ציבורי. תקראי את כל מה שכתבתי בפוסט ובתגובות – שום קריאה ללינץ' לא היתה שם. רק קריאה לאנשים להעיר את מצפונם, כפי שעשיתי גם בעבר, בעניינים אחרים.

  • ריקי כהן  On 14 בפברואר 2010 at 10:04

    בכל מה שכתבה, ואם לגבי חנה אני דמות שקופה ששומרת על הסדר הישן אם אני לא מתנפלת בבריונות על מטרות מזדמנות, רק כדי לקדם את עצמי פוליטית, סו בי איט.

  • אסתי  On 14 בפברואר 2010 at 10:07

    המון דברים בתגובה שלך הקפיצו אותי אבל כדי לעשות סדר בדברים, אענה לך לפי סדר הצגת הדברים בתגובה הזו שלך.

    1. כל הפוסטים האלו שעלו ביחד בתזמור מתוכנן היטב – זה לא היה "קמפיין"? התוצאות של אותם פוסטים לא הפכה ללינץ' ציבורי?
    ברור לי שאתה רק הצטרפת. קראת את הדברים וכמי שנלחם על זכויות החלשים חשבת שראוי וצריך לך לצרף את קולך. ועדיין – מבחן התוצאה כמו שאמר שר בטחוננו האהוב. מבחן התוצאה…

    2. אם ידוע לך מנשים קרובות אלייך וכו' – למה לא תדבר איתן? במה תורם פוסט כזה או אחר? הנה, קח אותי כמקרה מבחן. נניח שעד היום לא ידעתי שיש אחרות וחששתי לדבר. אתה חושב שלמקרא דברייך מייד אצא מאפלה לאור גדול?
    הצחקת אותי. או ליתר דיוק גרמת לי לבכות.

    3. ואני חוזרת – כן יש קמפיין. זה היה מתוכנן ומתואם מראש. גם אם לא הייתי יודעת על כך אפשר לראות את זה לפי הזמנים שהפוסטים האלו יצאו וגם האמירות המשותפות והניסוחים הזהים.

    4. אם אני רוצה לשמור או לא רוצה לשמור בבטן זה לא רלוונטי לעניין. אני בטח לא מונעת מאף אחת אחרת ללכת ולדווח ולהתלונן, נהפוך הוא. וכמו שאני מתעבת את הקמפיין שאוחובסקי ודומיו מנהלים שנים בנסיונם להוציא בכוח אנשים מהארון, ככה מתועב עלי הקמפיין הנוכחי.

    5. ואם מדובר על עוולות, אז סחיפת המון ללינץ' זהו עוול נורא. גם כשהוא מבוצע במחבל שהרגע שם את הפצצה, או בפשיסט (כמו בסצנה המצמררת מתוך 1900)
    כי לינץ' הוא לינץ' הוא לינץ' ולא משנה כמה כוונות טובות עברו בדרך אליו.

  • חיים  On 14 בפברואר 2010 at 11:00

    והכתובים כאן של אסתי צריכים להקרא "כתובים"
    והם תורה נכונה להתנהגות מוסרית ומעשית.

  • מיכל  On 14 בפברואר 2010 at 11:07

    הדברים שאתם דנים בהם מאוד חשובים, אבל הם לא מתאימים למקום בו אתם מתארחים. רוני דיברה בשקט וברגש על דברים אישיים ושוב אתם קולעים אותה לסערה ערכית פוליטית.
    תייצרו במה לדיונים החשובים האלה אצלכם בבלוגים. בבקשה.

  • סיגל  On 14 בפברואר 2010 at 11:30

    מה עובר עלייך??? למה את בעצמך כל כך תוקפנית כלפי מעשה שאת לא היית מעזה לעשות? מה ההתקרנפות הזאת – זה ממש לא נעים. מישה כתבה אצלך לא מזמן שיש לך בעיה עם הנושא הפמיניסטי וכתבת שתבדקי את עצמך. עכשיו אני רואה כמה היא צדקה. את ממש מתחלהמת פה נגד דבר שבא להיטיב, גם אם את לא מסכימה עם הדרך. אותי באופן אישי את מביכה.

  • טלי  On 14 בפברואר 2010 at 12:34

    אין לי ספק שהכוונות מאחורי ה"קמפיין" הזה הן כן טובות, אפילו טהורות, אבל מה שאת מתארת כאן שקרה לך מאחורי הקלעים מחריד בעיני.

    להציע למישהו להשתתף בקמפיין אינטרנטי זה הכי לגיטימי בעולם, ללחוץ על מישהו שזה לא מתאים לו, זה כבר מסוכן ממש.

    לא עקבתי אחרי כל גילויי הקמפיין הזה, אבל כן קראתי את הטקסט של אשכר ובעיקר, את מה שמיכל שטיינר כתבה בבלוגה חזור וכתוב – לכל אחת מתאימה דרך התמודדות אחרת, וכל דרך שמתאימה לכל נפגעת היא נכונה ולגיטימית.

    אני חושבת שהצגת את מורכבות הדברים היטב, אני איתך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 בפברואר 2010 at 12:43

    אתם מפספסים עוד נקודה מעבר לזכות הנאנסות להתמודד כרצונן. מה עם הנפגעות העתידיות? ההתגייסות ברשימות נעשתה גם כדי להגן על אלה שעוד לא ניזוקו. אז מה יש לכן לומר עליהן? הן לא נחשבות?

  • תמר  On 14 בפברואר 2010 at 13:09

    תודה. עמדתי כלפי הקמפיין האינטרנטי הזה חצויה. מחד מדובר באדם פוגעני ומרושע שאשמח לראותו בנפילתו, מאידך לינץ' אינטרנטי ללא משפט הוא דבר מגונה בעיני, הרי הרשת גדושת כזבים, והקלוּת שבה מכתימים את שמו של אדם היא בלתי נסבלת. וכעת הבאת היבט נוסף, של הלחץ המופעל כאן על נשים להתלונן. אל לנו להיכנס לחדרי לבו של אדם ולהתיימר לקבוע בעבורו כיצד נכון שינהג בעניין כל כך אישי. אבל הלוא יש כאן גם צד ציבורי: אם ידוע שאדם מסוים הוא מסוכן, ורק נפגעותיו הן אלה שיכולות למנוע מן הסכנה הזאת להמשיך ולרחף על ראשינו, האם אין הצדקה להפציר בהן לעשות זאת? אולי כל ההבדל כולו הוא זה שבין הפצרה לבין הפעלת לחץ.

  • אקירה  On 14 בפברואר 2010 at 13:13

    אינני מצוי בפרטי המקרים. אין לי קירבה לאף אחד מהצדדים בפרשות הנרמזות. מובן שאין לי שום אהדה למבצע עבירות מין. ההיפך הגמור. אבל ההתנהגות מסביב היא שפלה.
    תתכבד קורבן עבירה ותתלונן. יתכבד המפרסם וינקוב בשם במפורש. קחו אחריות מינימלית. אם לא – זה דוחה ובזוי כמו יגאל עמיר שיורה בעורף. זו רכילות נטו, שמועצמת באינספור בלוגים, עם רמזים שכבר מזמן אינם רמזים, בלי יכולת בסיסית לאדם להתגונן. מגדילה עשות הגברת בית הלחמי, שאחרי הדלקת המדורה, הולכת ומוחקת את כל התגובות שהגיעו אליה. זו חוצפה.
    כולי תקווה שהצדק ייראה, ואם יש אשם – שייענש בחומרה. אבל בינתיים, נעשה פה מעשה מחפיר

  • עידן  On 14 בפברואר 2010 at 18:13

    כשרוני תמנה אותך לשומרת הסף של הבלוג, אקבל ממך הנחיות. כל עוד רוני לא הסתייגה מהתגובה שלי, אני מציע לך לא לדבר בשמה. שום דבר בתגובה שלי – שהתחילה במחמאה לטקסט של רוני – לא פגע באווירה כאן.

    אסתי, לצערי התגובה שלך חוזרת על סיסמאות. קמפיין, לינץ' וכו'. זה לא רציני, כי אני פירטתי בדיוק את השיקולים שהנחו אותי, שיקולים שלאורם סיסמאות כאלה מתפרקות. אני מסרב להסיט את הדיון ל"שמו הטוב" של האיש (אין לו שום שם טוב) וכיוב'. כל העניין הוא זכותן של הקורבנות להשמיע קול, וזכותן של קורבנות עתידיים לא להיות כאלה. המעשים שאני עשיתי מכוונים אל המטרות האלה. התגובות שלך מכוונות לעורר סערה בכוס מים. שום דבר בתגובות שלך אינו נותן מענה למצוקת הקורבנות. רק ציקצוקי לשון לנוכח "הסגנון" וכו'. התבלבלה עליך דעתך בין המטרות לבין האמצעים, ושכחת מה חשוב באמת.

    אז בואי נעזוב את הויכוח הלא-רציני הזה ונחזור איש איש לענייניו.

  • אלה  On 14 בפברואר 2010 at 18:36

    נשתמש ב"כלים דמוקרטיים" כדי לקדם את הנושא?! איזה כלים ומה בדיוק את עושה? נניח שהעצומה שחתמת עליה לעניין ביטול ההתיישנות תעבור- אז מה? עדיין צריך שתהיה מי שתתלונן. בית הלחמי ביקשה וקראה לנפגעות להתלונן. היא עשתה מעשה. את מבקשת לעמוד בצד. אז תעמדי בלי לתקוע לפחות מקלות בגלגלים. אם יש אחת שתקום ותתלונן בשל הקריאה הזו, זה כבר טוב. את לא מציעה כלום חוץ מלשבת ולסרוג. "הפעילות דמוקרטית" שלה את קוראת היא ערטילאית מדי. מה לעשות. .

  • מיכל  On 14 בפברואר 2010 at 18:40

    חבל שאת לא מקשיבה לסיבות. הסיבות בגללן הדחיקה והשכנוע להעידוד להתלונן לא נכונים, ובעיקר כשהם הופכים יותר ויותר אגרסיבים. נשים שנפגעו בתקיפה מינית לא בדיוק יושבות וסורגות, יש להן דברים יותר חשובים לעשות, והצרכים של הציבור לא צריכים להיות בראש מעינייהן.

  • אלה  On 14 בפברואר 2010 at 19:04

    ה"לסרוג" זה מטאפורה למה שנשים שנפגעו אמורות לעשות אליבא דכמה פה. ואגב, בתלונה יש מרכיב תרפויטי. אבל לא אכנס לזה שלא יאמרו שאני פטרונית.

  • מיכל  On 14 בפברואר 2010 at 19:08

    לגמרי נכון,
    לתלונה בהחלט יש ערך תרפוייטי כמו שיש לה עוד המון ערכים טובים אחרים.
    אין על זה בכלל ויכוח.יש לכך המון יתרונות במידה והנפגעת מחליטה על דעת עצמה להתלונן.
    הדבר המעורר את התנגדותי הוא הנסיון לשכנע את הנפגעות להתלונן. זה הכל.

  • ליאת  On 14 בפברואר 2010 at 19:10

    הדברים שאסתי כתבה הם נוראיים. גם למיכל שטיינר לא חסר. אני מרגישה שכול החוויה הקשה חזרה לי מחדש אחרי שקראתי את דבריהן.

  • עינב  On 14 בפברואר 2010 at 19:41

    מי אתן שתגידו לי שטוב למות בעד ארצינו? שגם אם זה בלתי אפשרי אני חייבת להתלונן למען האחרות ולמות תוך כדי? מי אתן? מי שמכן?.

  • מיכל  On 14 בפברואר 2010 at 19:45

    אני מתנצלת אם פגעתי או היזקתי.
    באמת.
    אין לי מה לומר להגנתי.
    סליחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: