אריק, שרון ואני

שרון

ב-28 ביוני 82 שמי היה שרון בשן, והייתי בת 13. באותו יום נפצע אבי במלחמת לבנון. אני זוכרת הכל בבהירות יוצאת דופן.

את חיילי קצין העיר שדפקו על דלת הדירה המוארת בבאר שבע בשש בבוקר, את הביקור המשונה בבית הספר, את הנסיעה לבית החולים רמב"ם, את אמא המסבירה שיש לנו אבא, הוא חי, אבל אין לו רגליים, ואת אבא שלי, חיוור – אבל באמת – כמו הקיר המסויד מאחוריו (הוא קיבל 11 מנות דם באותו יום).
הילדות שלי לא היתה טובה. למעשה, היא היתה די קשה מבחינה רגשית, אבל שום דבר לא הכין אותי לחודשים הבאים.

ערפל

בימים הראשונים עוד היינו ברמב"ם. ביליתי את כל היום בבית החולים, שומעת קרעי שיחות מבוגרים שלא נועדו לאוזני. איך עבר הניתוח, ולמה אבא בכה כל הלילה (הגבסים הודקו על הגדמים חזק מדי) ועל הבחור ההוא מהחדר הסמוך שלא שרד ונפטר לפנות בוקר.

אחר כך אבי הועבר למחלקת השיקום בבית החולים תל השומר, ושם העברתי את החופש הגדול שבין כיתה ז' ל-ח'. בני סיידא הטוב לימד את אבי ללכת, ואני ביליתי עם החיילים הצעירים שבחבורה, בני 18, שהיו מבוגרים ממני בחמש שנים בלבד. הם היו חביבים אלי, ואני למדתי להתייחס בנונשלנטיות לאיברים קטועים, מדממים, מודלקים. רק על המשותקים ריחמנו. עדיף לאבד איבר ולא את יכולת התנועה, כך היה מוסכם על כולם.

(בשיקום א', אצל המשותקים, אמרו שעדיף להיות משותק, העיקר שהגוף שלך שלם.)

בכל ערב הגיעו זמרים לשיקום והחפלה לא הסתיימה לעולם. אבי הפצועים, שמחה הולצברג, הביא לנו צעצועים וממתקים בכמות שגרמה לי אושר, ליטף את ישבני נשות הפצועים ולקח את בעליהן ואת הפצועים הצעירים יותר למסעות בתל אביב שבהם ביקרו במסעדות פאר, בקזינו לא חוקי, וגם אצל זונות. שמעתי את כל השיחות, ידעתי מה מתרחש.

התבהרות חלקית

בסוף הקיץ אבא שוחרר הביתה.

כמה ימים לפני כן נשלחתי להעביר דירה, בסיוע של חולת נפש מהמחלקה הפתוחה שבה עבדה אמי. כבר לא פחדתי מכלום. הושבתי אותה במטבח לארוז את הכלים בניירות עיתון, ואת שאר הבית ארזתי לבד בתוך יום וחצי. הוריתי לסבלים איפה להניח כל דבר, באיזה פינות להתקין ארונות, וסידרתי הכל במקום.

כשהוריי חזרו הביתה רציתי כל כך לחזור להיות ילדה, אבל לא זכרתי איך. התהלכתי בבית מבולבלת, שקטה שלא כמנהגי. לא הצלחתי להיות מרדנית, עקשנית, חצופה. לא למדתי. בהיתי. לא הקשבתי לאיש. רק אני ידעתי איפה נמצא כל דבר, והורי נראו לי כשני ילדים מבולבלים.

לא רציתי לחשוב על המלחמה, על הנכים, על אבא שלי שקשה לו ועל אמא שלא נראתה מאושרת. רק רציתי שיעזבו אותי בשקט.

בסוף ספטמבר גררו אותי, בניגוד לרצוני, להפגנה בתל אביב. זה היה זמן קצר לאחר הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. נכי צה"ל הטריים הוצבו בשורה הראשונה, מול הבמה. שורה ארוכה של כסאות גלגלים, צמודים זה לזה. חילקו לנו שלטים. עמדנו שם והנפנו אותם. הורי היו תשושים מהנסיעה. אני רק רציתי להתחמק וללכת לשוטט בתל אביב שהתנהלה בשלווה מעבר לגבולות הכיכר. הנכים הצעירים ההם סיפרו לי על קסמיה.

ושוב שרון

ברגע כלשהו בהפגנה הנאומים החלו לחלחל, למרות שלא רציתי להקשיב. הבטתי סביב, קראתי את השלטים. על ברכיו של אבי נח שלט:

בגין ושרון רוצחים.

זה היה השם שלי, על השלט, ולא יכולתי לשאת את זה.בנסיעה לבאר שבע חשבתי על זה, וכשהגענו כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות. לא עזרו הוויכוחים, הצער שנגרם להורי, אני כבר החלטתי. ימים ספורים אחר כך ביקרתי במשרד הפנים עם הורי והחלפתי את שמי באופן רשמי. רוני. שם של בן, טען אבי במרירות, אבל להסתובב עם שמו של האיש ההוא פשוט לא יכולתי.

אריק

עשר שנים אחר כך פגשתי אותו, את אריק שרון, כשראיינתי אותו לכתבה ב"על המשמר". הוא היה רך ונעים הליכות ומקסים. סיפרתי לו את הסיפור הזה, והוא הביט בשולחן שלפניו, ונשף לאט.