אריק, שרון ואני

שרון

ב-28 ביוני 82 שמי היה שרון בשן, והייתי בת 13. באותו יום נפצע אבי במלחמת לבנון. אני זוכרת הכל בבהירות יוצאת דופן.

את חיילי קצין העיר שדפקו על דלת הדירה המוארת בבאר שבע בשש בבוקר, את הביקור המשונה בבית הספר, את הנסיעה לבית החולים רמב"ם, את אמא המסבירה שיש לנו אבא, הוא חי, אבל אין לו רגליים, ואת אבא שלי, חיוור – אבל באמת – כמו הקיר המסויד מאחוריו (הוא קיבל 11 מנות דם באותו יום).
הילדות שלי לא היתה טובה. למעשה, היא היתה די קשה מבחינה רגשית, אבל שום דבר לא הכין אותי לחודשים הבאים.

ערפל

בימים הראשונים עוד היינו ברמב"ם. ביליתי את כל היום בבית החולים, שומעת קרעי שיחות מבוגרים שלא נועדו לאוזני. איך עבר הניתוח, ולמה אבא בכה כל הלילה (הגבסים הודקו על הגדמים חזק מדי) ועל הבחור ההוא מהחדר הסמוך שלא שרד ונפטר לפנות בוקר.

אחר כך אבי הועבר למחלקת השיקום בבית החולים תל השומר, ושם העברתי את החופש הגדול שבין כיתה ז' ל-ח'. בני סיידא הטוב לימד את אבי ללכת, ואני ביליתי עם החיילים הצעירים שבחבורה, בני 18, שהיו מבוגרים ממני בחמש שנים בלבד. הם היו חביבים אלי, ואני למדתי להתייחס בנונשלנטיות לאיברים קטועים, מדממים, מודלקים. רק על המשותקים ריחמנו. עדיף לאבד איבר ולא את יכולת התנועה, כך היה מוסכם על כולם.

(בשיקום א', אצל המשותקים, אמרו שעדיף להיות משותק, העיקר שהגוף שלך שלם.)

בכל ערב הגיעו זמרים לשיקום והחפלה לא הסתיימה לעולם. אבי הפצועים, שמחה הולצברג, הביא לנו צעצועים וממתקים בכמות שגרמה לי אושר, ליטף את ישבני נשות הפצועים ולקח את בעליהן ואת הפצועים הצעירים יותר למסעות בתל אביב שבהם ביקרו במסעדות פאר, בקזינו לא חוקי, וגם אצל זונות. שמעתי את כל השיחות, ידעתי מה מתרחש.

התבהרות חלקית

בסוף הקיץ אבא שוחרר הביתה.

כמה ימים לפני כן נשלחתי להעביר דירה, בסיוע של חולת נפש מהמחלקה הפתוחה שבה עבדה אמי. כבר לא פחדתי מכלום. הושבתי אותה במטבח לארוז את הכלים בניירות עיתון, ואת שאר הבית ארזתי לבד בתוך יום וחצי. הוריתי לסבלים איפה להניח כל דבר, באיזה פינות להתקין ארונות, וסידרתי הכל במקום.

כשהוריי חזרו הביתה רציתי כל כך לחזור להיות ילדה, אבל לא זכרתי איך. התהלכתי בבית מבולבלת, שקטה שלא כמנהגי. לא הצלחתי להיות מרדנית, עקשנית, חצופה. לא למדתי. בהיתי. לא הקשבתי לאיש. רק אני ידעתי איפה נמצא כל דבר, והורי נראו לי כשני ילדים מבולבלים.

לא רציתי לחשוב על המלחמה, על הנכים, על אבא שלי שקשה לו ועל אמא שלא נראתה מאושרת. רק רציתי שיעזבו אותי בשקט.

בסוף ספטמבר גררו אותי, בניגוד לרצוני, להפגנה בתל אביב. זה היה זמן קצר לאחר הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. נכי צה"ל הטריים הוצבו בשורה הראשונה, מול הבמה. שורה ארוכה של כסאות גלגלים, צמודים זה לזה. חילקו לנו שלטים. עמדנו שם והנפנו אותם. הורי היו תשושים מהנסיעה. אני רק רציתי להתחמק וללכת לשוטט בתל אביב שהתנהלה בשלווה מעבר לגבולות הכיכר. הנכים הצעירים ההם סיפרו לי על קסמיה.

ושוב שרון

ברגע כלשהו בהפגנה הנאומים החלו לחלחל, למרות שלא רציתי להקשיב. הבטתי סביב, קראתי את השלטים. על ברכיו של אבי נח שלט:

בגין ושרון רוצחים.

זה היה השם שלי, על השלט, ולא יכולתי לשאת את זה.בנסיעה לבאר שבע חשבתי על זה, וכשהגענו כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות. לא עזרו הוויכוחים, הצער שנגרם להורי, אני כבר החלטתי. ימים ספורים אחר כך ביקרתי במשרד הפנים עם הורי והחלפתי את שמי באופן רשמי. רוני. שם של בן, טען אבי במרירות, אבל להסתובב עם שמו של האיש ההוא פשוט לא יכולתי.

אריק

עשר שנים אחר כך פגשתי אותו, את אריק שרון, כשראיינתי אותו לכתבה ב"על המשמר". הוא היה רך ונעים הליכות ומקסים. סיפרתי לו את הסיפור הזה, והוא הביט בשולחן שלפניו, ונשף לאט.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 20:31

    רוני ושמחי

  • רון  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 20:32

    תודה רבה על הרשימה היפה!!

  • ח ל י  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 20:45

    לא ידעתי.כמה עצב בכל המילים האלה.

    איזה שם יפה, והפוך והמשכי בחרת לך, רוני.

  • אביגיל  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 21:03

    תודה רוני. איזו החלטה אמיצה! תמיד מדהים אותי לשמוע כמה סיפורים כל אחד עובר בחיים שלו. לא מזמן העברתי שיעור על אביגיל המקראית ואביגיל אחרת שלימדה אותי לחבב את שמי הביאה שיר של מיה בז'רנו:
    שֵׁם
    לכל ילד שׂמוּ שֵׁם- שלט גדול כמו בגן הבוטני
    בגן הזואולוגי.
    כשנכנסים לחיים צריך שלט, גדר מסמנת
    של גבולות אני;
    ובזמן האפל שבין הגיחה לעולם,
    עד לנעיצת השם על לוח הלב או המצח
    ובזמן האפל הזה בוכים לפעמים
    מחוסר התאמה ומכאב הלחיצה
    כי כל שם הוא סַד על תנועת החופש
    המקורית האֵינכְּבוּלִית.

  • ג'וליאנה  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 21:03

    תמיד כשמדברים בתקשורת על נכי צה"ל לא מזכירים את הפרטים הקטנים של השבר הגדול הזה והילדים שהופכים בבת אחת להורים של ההורים. בפוסט הזה דברים פתאום נראים אחרת.
    ואת כל כך רוני בעיני חשבתי שנולדת עם השם הזה. זה דורש אומץ עצום לשנות וזה נשמע כל כך נכון!
    את נהדרת!!!

  • עידית פארן  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 21:24

    "קרעי שיחות מבוגרים"

    וכל הדברים שילדה בגיל הזה אמורה לא להבין
    יותר פעמים משאפשר לספור –
    אני אקרא את המילים האלה

  • נועה אסטרייכר  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 21:35

    רוני. את משהו מיוחד. כתיבה נקייה וטובה

  • עדנה  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 21:37

    קשה לומר יפהפה על זיכרונות של אחרים שכל כך הרבה עצב עולה מהם, אבל זהו זה, יפהפה.
    המילים שלך נגעו בי מאוד.

  • עופר  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 21:50

    מדוד. מרגש. מושלם.

  • ימימה  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 21:58

    ואת – את מדהימה פשוט.

  • רזי בן-עזר  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 22:07

    שבאופן סיסטמטי, נשים נהדרות שנולדות איתו מחליפות אותו בשלב כל שהוא בחייהן למשהו אחר?
    את השלישית…שאני מכיר

  • שוקי  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 22:37

    .

  • רוני  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 22:42

    שלומית, תודה, אני משתדלת.
    רון, יקירי, כרגיל, מחמאה ממך גורמת לי אושר.
    חלי, הפוך? וואלה? מעניין.
    אביגיל, תודה על השיר היפהפה.
    ג'ולז, תודה מותק. אוהבת אותך גם.
    עידית, חשבתי עליכם, ההורים לילדים בגיל 13, שיקראו את זה אחרת לגמרי.
    נועה, תודה רבה. ניסיתי ללחוץ על הברקס. כנראה שעבר.
    עדנה, תודה. גם שלך.
    עופר, איזה כיף שאני יודעת עכשיו מי אתה, וזה מוסיף כל כך הרבה.
    ימימה, תודה. אני לא מרגישה מדהימה, אבל זה נעים לשמוע.
    ורזי, בחיי שחשבתי עליך ועל העניין עם השם הזה. אני מכירה את שתי האחרות שאתה מתייחס אליהן, והתאפקתי שלא להזכיר אותן, כי זה לא קשור ואין לי זכות, אבל זה באמת מוזר.

  • רוני  ביום 1 בפברואר 2010 בשעה 22:43

    גמני.

  • גדי שמשון  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 03:31

    ונוגע.
    אנד טו אדר ניוז: מגיעה מחר לסביח?

  • אהרן  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 06:20

    וכתוב חזק עוד יותר. תודה ! אין מלים.

  • יוסי דר  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 07:20

    מרגש

    (ובעקבות הפוסט הזה – השם שלך עוד יותר יפה)

  • רוני  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 08:55

    תודה גדי, אהרן ויוסי.
    גדי, זה הזמן להזכיר שכל רשימה שמתפרסמת כאן קצת חבה לך את קיומה, כי אתה הבאת אותי לרשימות, ואני לא חושבת שהייתי כותבת כאלה דברים אם לא רשימות.
    והסביח – במייל.

  • דרור פויר  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 09:11

    ואוו, רוני, זה ממש יפה וחזק ועצוב

  • מיכל  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 09:56

    אין לי מילים.
    תוכן וכתיבה חזקים מאוד.

  • שולמית  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 11:05

    מרשים ומטלטל. מעט המחזיק את המרובה.

  • מיקי  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 11:25

    תודה רוני.
    חדשה כאן ומאד מתרשמת.

  • שרון רז  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 11:54

    בהתחלה לא הייתי בטוח אם הכתיבה אמיתית או מומצאת כסיפור אך עם ההתקדמות הבנתי, נוגע, חזק ועצוב, מצטרף לכל התשבחות מעליי כאן בתגובות
    ואני, הרגשתי את זה קצת כששרון היה ראש ממשלה ופינה את עזה, העניין עם השם, כן, לא כל כך זוכר איך הרגשתי בזמן מלחמת לבנון הראשונה עם זה, נעים מאוד שרון

  • רויטל  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 12:02

    תמיד שאני קוראת ספר יפה, או כל טקסט מרגש אני חושבת על מה הכותב עבר כדי להיות מסוגל לכתוב כל כך יפה.

    הכאב מזקק אותנו.
    ולפעמים הסיפורים מאחורי הטקס הכתוב עולים עליו בעוצמתו.

    בחרת לך שם יפה.

  • חגית  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 12:11

    חזקי ואמצי. בעצם, את כבר חזקה ואמיצה.

  • michaly  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 12:26

    ואצלי דווקא השורה האחרונה היתה זאת ששברה אותי.

  • דרורית  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 13:39

    וואו רוני. מרגש מאוד.
    ואני זוכרת כל כך את התקופה הזו, במיוחד כי אמא שלי עברה ניתוח רציני ביום הראשון של המלחמה, ברמב"ם ואז כבר שמענו את ההליקופטרים וראינו את הפצועים.
    וגם אני הייתי בהפגנה הזו, אז.
    יש לך שם מקסים.

  • שירה  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 14:11

    על האחד הזה אני חייבת להגיב: וואו!

  • אלה  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 17:10

    ואז מארגנים לנו גם איזה מלחמה כל שנתיים כדי שנהיה אומללים עוד יותר משהיינו. אף ילד (ומבוגר) לא צריך לעבור את זה, את מה שעברת. זה נורא

  • טובה  ביום 2 בפברואר 2010 בשעה 20:36

    הפוסט הזה יישאר איתי עוד זמן רב. תודה שסיפרת.

  • רוני  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 07:44

    אני רוצה לעבור לוורדפרס זו האפשרות להודות לכל אחד בנפרד. תודה רבה. בזכותכם הכתיבה הזו מפסיקה להיות מונולוג והופכת לדיאלוג.
    רק שהפעם אין לי הרבה מה לומר בתגובה. תודה שקראתם. תודה ששמעתם את זה, זה היה חשוב לי.
    ותודה שעצרתם להגיד לי ששמעתם.

  • טלי  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 16:54

    הגעתי מאוחר אבל כל מילה פה פרטה לי על כל כך הרבה נימים, שאני לא סוגלת להגיד כלום חוץ מוואו. אבל איזה וואו…

  • עדה  ביום 4 בפברואר 2010 בשעה 12:58

    זה כתוב יפה ומרגש. לא ידעתי שהיה לך קודם שם אחר. נראה לי שלא עשית נתק גמור מהשם הראשון, כי יש בכל זאת איזה קשר ביניהם.

  • איילת  ביום 7 בפברואר 2010 בשעה 20:43

    נגעת עד מאוד. .
    הגעתי לבלוג הזה דרך תגובה שלך בבלוג אחר שהקסימה אותי (על המילה "מדרגות"…) והגעתי למעיין שופע של איכויות.
    הכתיבה שלך מדהימה..

  • הלה, סידני, אוסטרליה  ביום 8 בפברואר 2010 בשעה 00:45

    אני קוראת אותך המון זמן ופעם ראשונה שאני מגיבה.
    אני לא יודעת אם את זוכרת אותי אבל אני זוכרת אותך.
    את אבא שלך שמסביר בראיון ל"מעריב" ש"שנאה זה לא בלקסיקון שלו". את מודעת האבל עליה כתוב "המשפחה" ואני לא יודעת אם זה אתם או לא.
    את ראיונות הטלויזיה בהם מנסים להציג משפחה נורמטיבית, כמו כולם. כשמהקצת שאני יודעת אתם לא.
    הלה. לשעבר מעומר. חברה ב"צבר" של אחיך.

  • רוני  ביום 10 בפברואר 2010 בשעה 08:02

    הלה, תומר מוסר ד"ש. הזכרת לנו נשכחות

  • efyska  ביום 11 בפברואר 2010 בשעה 06:42

    שתי המילים האחרונות של הפוסט מאוד רגשו אותי.

  • מוטי  ביום 9 במאי 2011 בשעה 12:58

    ושוב,איזה יופי

  • איריס אליה  ביום 10 במאי 2011 בשעה 09:40

    מרגש מרגש.

  • גמכן רוני  ביום 31 באוגוסט 2011 בשעה 19:43

    את יודעת לספר סיפור והסיפור הזה ריגש אותי מאד. תודה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 24 באפריל 2012 בשעה 19:36

    שירה ג
    עצוב ויפה כל כך

  • מעין אלכסנדר  ביום 24 באפריל 2012 בשעה 21:17

    מצאתי את עצמי נושפת לאט איתו. כתבת מקסים. תודה ששיתפת

  • שרון בן שמואל-מעין  ביום 25 באפריל 2012 בשעה 20:36

    רוני רוני יקרה,גם אני מבאר שבע וגם אני שרון.כמוך החלטתי בכיתה א,כי אשנה את שמי לרונית.היה נשמע לי יפה יותר.הגשתי למורה דף עבודה עם שמי החדש,אך כשקראה בקול את השם רונית,על מנת להחזיר לי את הדף,כבר שכחתי שכך קראתי לעצמי ובזה מוצה הסיפור.נשארתי שרון.עם סיפור כואב לא פחות,שקשור לאותו גיל בסיפורך.כמה כאב יש בעולם וכמה מהר בגרנו שתינו,מהר מדי….
    אם פעם תרצי לשוחח,מספר הטלפון שלי 0523-925699.שרון בן שמואל-מעין,קיבוץ הרדוף.
    את כותבת נפלא ותודה על השיתוף

  • drornoy  ביום 29 באפריל 2012 בשעה 17:50

    Reblogged this on הלך רוח and commented:
    לקחת נשימה, להתבונן בחיים, ולדעת שאני קיים

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 1 במאי 2012 בשעה 07:09

    נהדר. מצמרר. תודה.

  • מרב@  ביום 2 בינואר 2014 בשעה 08:11

    וואי, רוני. אגרוף בבטן הרכה של הבוקר. וגם אני מכירה שרון שהפכה ל-כלנית. הבחירה שלך הרבה יותר טובה (-:

  • אורנאו  ביום 2 בינואר 2014 בשעה 08:20

    ללא מילים.

  • לי עברון-ועקנין  ביום 2 בינואר 2014 בשעה 09:23

    וואו, רוני. איזו כתיבה.
    וואו, רוני, איזה חיים… { }
    הרבה חיבוקים ותודה.
    (ואם את כותבת אוטוביוגרפיה, אני כבר מזמינה לי עותק.)

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 2 בינואר 2014 בשעה 10:31

    כל כך מרגש ונוגע. כתיבה מדוייקת
    ילדה שהתבגרה מהר מדי. אקט שינוי השם הוא כל כך משמעותי לחיים.
    רוני הוא שם. זהו בפירוש שם של בנות ("רוני ושמחי בת ציון") .גם לבתי קראתי רוני.
    ואריק שרון – מי יודע אם במהלך שמונה השנים האחרונות בהן הוא שרוי בתרדמת הוא לא הגה/חשב/התייסר/הרהר/ראה בעיני רוחו את אותם מאורעות של מלחמת לבנון 82 וימים אחרים שעליהם היה אחראי….

  • שרית  ביום 3 בינואר 2014 בשעה 11:57

    נכתב מהלב ונכנס אל הלב.
    מכירה את השיקום ההוא בתה"ש. ביליתי בו עם אבי מס' חודשים. הייתי כבר בת 17 ואת הרגל הוא איבד לסכרת ולא ללבנון, אבל ההתבדחויות המקאבריות של המאושפזים מוכרות לי היטב. וגם חוסר הפחד. הייתי מנשקת את התחבושת אחרי ניתוח לכל מי שכאב. וגם מתחרה בריצה עם בחור על שתי פרוטזות במסדרונות. הוא ניצח. גם את.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 3 בינואר 2014 בשעה 20:53

    רוני, תודה על היושר, הכנות וגילוי הלב. זה אכן כואב מאוד, לקרוא את הדברים האלה, כפי שתמי סירקיס כתבה, ובעקבותיה באתי לקוראו.
    אילן.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 3 בינואר 2014 בשעה 21:36

    רוני, כתיבה יפיפיה ומרתקת ואישית, סיפור מרגש, אבל אני מת לדעת מה קרה בהמשך, כלומר איך המשיך הראיון, האם הוא הגיב בעוד דרכים? האם דיברתם על זה בהמשך שוב?

    תודה

    עידו

  • עצבים רופפים  ביום 4 ביוני 2018 בשעה 16:35

    נהדר, ועצוב, ונהדר

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: