נאג' חמאדי, חמדולילה

במכנסי עור שחורים, בחגורה מגניבה לגמרי ובחולצת פסים שחורה-כסופה – שהריצוד שלה עוד יעשה לי סוטול נחמד בהמשך הערב – הוא עלה לבמה, הפויר. איתו היו שם כל הלהקה, דרור גלוברמן היפה, אראל סג"ל המפחיד, אור הלר החידתי, וטל לזר שלא ראיתי מרוב שהוא התחבא מאחורי התופים.

בדיחות שואה. ככה מתחילים היום הופעת רוק? עוד לא הספקתי לתהות וכבר טבעתי בהתקף הצחוק של עצמי. פויר וסג"ל הם שניים מהכותבים הכי מושחזים פה, ואלואים, הם גם מדברים ככה. ממש שם, על הבמה.

מהרגע הראשון היה ברור שזה מקום לא בטוח. סטנדאפ ורוק ושעשוע, נאג' חמאדי היא מין יצור שעושה מה שהוא רוצה, ואין שום דרך לצפות מה יקרה על הבמה בעוד רגע. הם ידברו, הם ישירו, הם ינגנו. הם יגידו את הדברים שאף אחד אחר לא מעז להגיד, וכולנו נצחק במבוכה ושחרור.

ואז המוזיקה.

לא ציפיתי לכלום, באמת, שונאת את מייספייס, לא נכנסתי אף פעם לעמוד שלהם, אבל איזה כיף של מוזיקה. מילים חכמות, ממזריות, כיפיות, לחנים שכמו האנשים האלה, אתה יודע מאיפה הם מתחילים, אבל הדרך ארוכה ומתפתלת, וסופה מי ישורנו.

נאג' חמאדי, באמת לא אכפת להם איך צריך לעשות את זה. הם עושים את זה בדיוק איך שבא להם, ובא להם טוב. הם מתייחסים למוזיקה שלהם מאוד ברצינות, אבל לעצמם הרבה פחות. כמו שצריך.

דרור פויר הוא רוק סטאר מטורף. הוא מתאהב בעצמו על הבמה, מרכיב משקפי שמש שהן מראות, נראה שכל כך כיף בתוך הראש שלו שאני רוצה פשוט להיות שם – פויר, אפשר להיות אתה לרגע? – לעמוד על הבמה, לשיר, לצחוק, להתפרע, לנענע את האגן, לפתוח את כל הכפתורים בחולצה, לתפוס את המפשעה, להיות סופרמן, לעוף מעל הקהל, בתוך החלל הקטן והטוב של האוזן.

וזה לא רק אני, הקהל של נאג' חמאדי כל כך מבסוט שאנשים מחייכים, מדברים, מתיידדים. גוד וייב, וומן, אמר לי מישהו מצחיק (מהצד השני שלו היה בן ארצי, אני חושבת) ורגע אחר כך פויר הקדיש לי את שיר הסביח, והרגשתי קצת סטארית בעצמי.

סאוחתו העולם, איזה כיף שאנחנו חיים בדור שבו בגיל 40 עם ילדים ועבודה ומשכנתא אפשר גם לחיות.

 

ואז פתאום הם ירדו, ונשארו על הבמה אראל סג"ל (המפחיד, כן?) ואור הלר בקלידים. לא הכרתי את השיר שסג"ל שר, אבל הוא הרס לי את הלב. הבחור הזה שאני רואה בכניסה לבית הספר מדי פעם ומסתובב בשמשוני, שכונה בלי קלאס בעיר בלי קלאס, וכותב בעיתון טקסטים שמעיפים אותי לחפש מחסה ממנו, עמד ושר.

והוא היה הכי גברי והכי עדין גם יחד (ואל תספרו לו, הוא יכול להתנקש בחיי על המשפט הזה, לדעתי), ולא רציתי שזה ייגמר. עוד תשיר, עוד. איזה יופי. אני רוצה לשמוע את השיר הזה שוב, לדמיין את הגבר היפה הזה בשדה התעופה, בדרך לאשה שלו, שותה עוד משהו, מתגעגע.

אחר כך פויר חזר עם כל השמחה והעזוז המופרעים שלו, וכל מי שהיה לו השכל לבוא להופעה חייך כמו אדיוט, מאוזן לאוזן (באוזן! הא!) ורקדנו וצחקנו שוב על המסע של הלר לאושוויץ עם שרה נתניהו ועל חטיבת הטלוויזיה של נאג' חמאדי ואני באמת לא יודעת על מה עוד, אבל יצאנו משם, יואבי ואני, בריחוף קל, משועשעים ושמחים.

כמו שלוולט דיסני יש דיסנילנד, לפויר הזה יש פוירלנד, ויש גם נאג'-חמאדילנד, ובפארק השעשועים הזה אני רוצה לבקר שוב, ויפה שעה אחת קודם.

תוספת מאוחרת:

 

 

יש דברים שאף פעם לא מאוחר בשבילם.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 29 בינואר 2010 at 17:53

    מתביישת להגיד, לא ידעתי שהם קיימים, כלומר, שהם עושים מוזיקה, אבל רק שתדעי, החיוך הזה שלך, שיצאת איתו משם? הוא מדבק (-:

  • דרור פויר  On 31 בינואר 2010 at 09:28

    יה בייבי!

  • רוני  On 31 בינואר 2010 at 20:03

    או מאמא.
    כפרה עליך פויר, אתה הכוכב שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: