האחר

(מחשבה לא אפויה עד תום.)

האופן שבו אנחנו חווים את האחר, שהוא כל מי ששונה מאיתנו, עובר דרך שתי פריזמות הזרה שונות, אבל נדמה שיש ביניהן דמיון גדול. הראשונה היא הפחד, השניה: ההיקסמות.

הפחד הוא הנפוץ יותר, כל בחירה שונה משלנו, כל סגנון חיים אחר, דת אחרת, צורת חשיבה אחרת מאיימים עלינו. הפחד מוביל לשנאה, ריחוק, תחושת חשיבות והתנשאות, ובסופו של דבר לפעמים גם לאלימות.

ההיקסמות היא האפשרות האחרת. האדרה של השונה כטוב יותר מאיתנו, מעניין, עמוק, רב קסם. האפשרות הזו מובילה להערצה, ומשם להתבטלות והלקאה עצמית. כאן האלימות מופנית פנימה.

שתי האפשרויות כאחת הן בחינה של עצמי בראי האחר. שתיהן מוצאות את העצמי בלתי ראוי, ומשם נוסקות לשני מסלולים נפרדים. שתי התגובות הן רגשיות, אוטומטיות, אינטואיטיביות, אבל שתיהן מתחפשות למחשבה ומקיפות את התגובה ברציונליזציות שמאפשרות פעולה.

מה שמוגדר אצלנו כימין נוטה לאפשרות הראשונה, מה שמוגדר כשמאל נוטה לשנייה. אף אחת מהתגובות אינה מניחה מציאות שבה קיומו של האחר אינו אומר דבר לגבי מי שאנחנו. שתיהן מניחות כי האני הוא מרכז העולם.

 

הצילום מכאן.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'וליאנה  On 27 בינואר 2010 at 10:56

    לדעתי כל מה שאנחנו רואים נעשה דרך פריזמת ה"אני" שלנו וקצת קשה לי לדמיין מציאות אחרת בה רואים את המציאות החיצונית באופן נקי ובלתי תלוי.
    זה נכון שיש משהו ב"אחר" שמאתגר את האני של כל אחד ואחד מאיתנו לטוב ולרע. להכחיש את זה זה אומר למעשה למחוק את הייחודיות של אותו אחר.

  • אורי ב.  On 27 בינואר 2010 at 11:05

    אלה שמעדיפים לראות את מה שדומה, אלה שמעדיפים לראות את מה ששונה.
    בקיצוניות, הראשונים נוטים לפנטזיות נרקיסיות, והשניים למגלומניה פרנואידית.

  • אורי ב.  On 27 בינואר 2010 at 11:09

    אוף

  • רוני  On 27 בינואר 2010 at 12:01

    ג'ולז, מה עם האפשרות לראות מה זה אומר עלינו, ואז להיפרד ממנה ולנסות לראות את האחר כשלעצמו? אני רק תוהה.
    ואורי, יזעתי שאם אני הולכת לשם אני מסתבכת, ואתה ההוכחה. אני צריכה לחשוב עלזה, אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה. המאדירים גם הם רואים את השונה. אלה גם אלה פועלים מתוך רגשי נחיתות זהים, ורואים שונה, יש הבדל בעיקר בכיוון האלימות וההשפלה, החוצה או פנימה.
    אם לא הבנתי אותך, אז סליחה, ותסביר.

  • ג'וליאנה  On 27 בינואר 2010 at 12:19

    את מאמינה שראייה נקייה של האחר אפשרית.? אני לא מדברת על דעות קדומות או על ראייה חשוכה וחד ממדית אבל יש לנו את הסובייקטיביות שלנו מעצם היותנו בני אדם.ולכן קשה לי להאמין שזה אפשרי. אני כן מאמינה בלהקשיב ולהכיל ולהכיר את הפרט ושונות אפילו מרתקת אותי.ומצד שני אני עושה את זה במסגרת ומתוך האני שלי. יכול להיות שראיה נקייה כרוכה בויתור על האני שלך?

  • אסתי  On 27 בינואר 2010 at 13:15

    ומרתק הדיון שמתפתח כאן.
    חייבת לרוץ לאיזו פרנזנטציה אבל מתכוונת לחזור ולהגיד כמה וכמה דברים על העניין, ולפני זה רק להזכיר עד כמה אנחנו זקוקים לאחר כדי להגדיר את עצמנו.
    הימין זקוק לשמאל לצורך הגדרתו העצמית, הדתיים לחילוניים
    הישראלים לפלסטינאים
    וכו' וכו' וההיפך כמובן.

  • אורית  On 28 בינואר 2010 at 07:09

    הצד השני של אותה אנלוגיה עבר גם הוא דרך האני.
    אם קורה וצלחנו את הפחד או ההיקסמות, אם התקרבנו, אנחנו מאמינים לא פעם שה"קרוב" הוא כבר לא אחר ומתחילים להתייחס אליו כאל אני, או לפחות כאל מישהו שהפנימיות שלו שקופה לנו לחלוטין. יותר מזה, אנחנו מתחילים להאמין שכל הפעולות שלו מתבצעות ביחס אלינו. אנחנו מפסיקים להאמין באחרות שלו, עיוורים לנפרדות שלו כי הוא הרי "קרוב!".
    שם בעייני, לא פחות מהפחד וההיקסמות, טמונים זרעי ריחוק מחודש.

  • רוני  On 28 בינואר 2010 at 07:51

    שאלה מעניינת, ג'ולז. אין לי תשובה, כמובן. האם אנחנו יכולים בכלל לוותר על האני? (אני לא :))

    וכן, אסתי, זה נכון, אנחנו מגדירים את עצמנו מול האחר, מה שהופך אותו לרחוק עוד יותר, ומצמצם את היכולת שלנו לראות באמת. אבל אני חושבת שזה מצמצם גם אותנו. הופך אותנו לנטולי ממשות כמעט, אם כל מה שאנחנו הוא השתקפות – או השתקפות הפוכה – של משהו מחוצה לנו.

    ואורית, זו תובנה מאוד נכונה ועצובה, מה שכתבת.

  • רזי בן-עזר  On 28 בינואר 2010 at 21:35

    היכן נמצאת האהבה בין כל אלו.
    היא מתחילה באני
    היא מושלכת אל האחר
    היא רואה, ברגעי האושר והאופוריה
    את האני והאחר מתמזגים
    "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
    וזה גם מקור הכאב הכי גדול, כשהאהבה מסתיימת,
    הסכין הזה שעובר ומפריד
    חותך
    האני והאחר לא עוד ישות אחת,
    ההפרדה הזו,
    שמזכירה לך שלעולם רק תהיה אני.
    האחר לעולם יהיה מחוץ לך, גם אם נדמה לך שלרגע הוא היה חלק ממך

  • רוני  On 29 בינואר 2010 at 01:06

    זה כאילו שכתבת את ההמשך של אורית.
    וזה עצוב נורא, אבל יש גם כח בזה, ברגע שאתה מבין שאתה זה כל מה שיש לך, אתה יכול לבחור אחרת לגמרי, בכל עניין בעולם.
    מישהו אמר לי שהאפשרות היחידה שלא כתבתי כאן היא לא לראות את האחר, אבל בנישואים היא אפשרות כל כך קרובה ומיידית. הפרידה רק ממחישה את זה במציאות, בלב זה כבר מזמן היה ככה לפעמים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: