קרנפית (טקסט פוליטי, יההה.)

כשהייתי בת עשרים כתבתי את המאמר הראשון שלי. כתבתי אותו בפרץ של כעס ותסכול, שבועות ספורים לאחר שהשתחררתי מהצבא. בתקופה ההיא גידרו מכלאות בכניסה לפתח תקווה לערבים שעבדו בעיר, ובאריאל דיברו על הצמדת דש מזהה לבגדיהם. אולי צהוב.

כתבתי שם על החברים שלי, שנהרו בהמוניהם לחו"ל אחרי שירות בשטחים באינתיפדה הראשונה. על הדחף שלי לעזוב את הארץ שמאפשרת דברים כאלה, על ההחלטה להישאר כאן למרות הכל, כי אני ציונית ואוהבת את הארץ הזו.

כתבתי על כל המבוגרים האדישים סביבי, אלה שלא אכפת להם מנאומיו של הרב כהנא, שהרימו כבר ידיים ומתנהלים בחייהם מתוך התעלמות מוחלטת מהאקלים הפוליטי המחריד סביבם.
אין לי עותק של המאמר ההוא, אבל אני זוכרת את הרגעים שבהם כתבתי אותו בצלילות עצומה. את הרגש, האמונה, שאפשר גם אחרת. שאני יכולה לתרום במשהו לשינוי הזה. ולמרות שהיה מאוד בוסרי, נראה שמשהו עבד, כי עורך העמוד האדיטוריאלי של "על המשמר" החליט לפרסם אותו. 

מאז עברו עשרים שנה. עברתי הרבה מקומות מגורים, עבודה, לימודים, בעל אחד, שלושה ילדים. איבדתי את שני האנשים שהשפיעו על חיי יותר מכל.

והיום – היום אני המבוגרים ההם. ואני רוצה לדבר עם בת העשרים ההיא שהייתי. קצת להתנצל, קצת להסביר.
זה לא נכון שלא אכפת לי. אכפת לי מאוד. קשה לי היום להגיד שאני ציונית, או שאני אוהבת את המדינה שלי. קשה לי להגיד את זה מפני שאני כל כך לא אוהבת את מה שהמדינה הזו עושה, אני לא מעריכה את האנשים שמנהיגים אותה. המדיניות של הממשלה שלי מעוררת בי תחושת פלצות לעתים קרובות, וייאוש. ההסבר היחיד שיש לי בשבילה הוא: סליחה, מותק, אבל התייאשתי.

כי השינוי הכי מהותי מגיל עשרים לגיל ארבעים הוא הידיעה המוחלטת ששום דבר שעשיתי כדי לשנות לא עבד. לא הפעילות בתנועה פוליטית, לא ההתנדבות בעמותות, לא ההפגנות, לא המאמרים (מה אתם יודעים, פעם כתבתי על דברים אחרים לגמרי, דברים חשובים). שום דבר לא עבד. המדינה הזו ממשיכה ללכת בדיוק בכיוון ההפוך לכל מה שאני מאמינה בו.

אנחנו מדינה מיליטריסטית, יהירה. היחס שלנו לכל מי שחלש הוא משפיל וחסר כבוד. המעט שנעשה נעשה על ידי עמותות דלות אמצעים ואנשים בודדים שאכפת להם, ואני לא באמת מאמינה שאפשר לשנות את החברה ככה, מלמטה, בקטן. אני רוצה להאמין, אבל זה לא מצליח.

בבחירות האחרונות בארה"ב הקשבתי לנאומים של ברק אובמה וחשבתי שגם אם הוא לא יצליח לבצע את כל הדברים היפים האלה, הוא בכל זאת נפלא. והיה טוב אם היה לנו גם כאן מישהו שכוונותיו טובות כל כך. מישהו שמאמין בזכותם של אנשים לקבל שירותי יסוד מהמדינה. מישהו שחושב שמלחמה היא לא הדרך הנכונה לשום דבר, ושדיאלוג עדיף על כוח.

אבל בינתיים אין כאן מישהו כזה, ואני קצת התייאשתי. אני לא עושה שום דבר, הרמתי ידיים. מדי פעם הפגנה, מאמרונצ'יק, נסיון לחנך את הילדים על ערכים שכבר קשה להאמין בהם. אבל באמת? בינינו? ממש כלום.

בת העשרים שהייתי מביטה בי בלעג, אוחזת בידה את המאמר ההוא, ואין לי תשובות עבורה.

כי היא צודקת במאה אחוז. התקרנפתי.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סיגל  On 25 בינואר 2010 at 20:05

    אני חושבת שבגיל 20 עוד רואים את העולם בעיניים בתוליות משהו.
    לקראת 40 לחיי אני חושבת שהמציאות מורכבת יותר ומה שחשבתי שאוכל לשנות בגיל 20 נראה לי כבר ממש לא הגיוני היום. זה אני או המציאות?
    זה ההתבגרות או הייאוש ממה שקורה אצל מקבלי ההחלטות? אני לא בטוחה מה התשובה
    מה שאני בטוחה בו שכן הילדים שלנו הם העתיד ולכן הניסיון לחנך ולתת ולהיות עבורם זאת ההשקעה הכי נכונה בניסיון לשנות משהו….

  • לימור  On 25 בינואר 2010 at 20:32

    הוא שמה שלקח עשרים שנה לבת העשרים שהיית אז, היום קורה תוך חמש שנים. כך אצלי, ואצל רבים מסביבי. כן, בני שמונה עשרה היינו, יצאנו לשנת שירות, חשבנו שנעשה ונשנה. הלכנו לאוניברסיטה, יצאנו להפגנות, למדנו על דברנו על עשינו את. ואז הפסקנו לעשות את. מהר מאוד הפסקנו ללמוד גם. ולדבר על- ובכן גם מזה נגמלים. כבר בגיל 25 אתה עסוק בדברים אחרים לגמרי, מיואש, שוכח שחשבת פעם ש-
    כן, היום זה קורה הרבה יותר מהר.

  • חנה בית הלחמי  On 25 בינואר 2010 at 21:17

    על ההתפקחות.
    זו בת העשרים, במקרה שלי, הרימה תערוכת מחאה. היתה שם יותר ציונות מהיום (יש היום? אני לא סגורה על זה) ותום ולהט נעורים ואמונה בערכים שגדלתי עליהם וביכולת שלי לשנות את העולם על פיהם. המפץ הגדול היה בגיל 20 וחצי, ביוני 82. אחרי כן הערכים הללו כבר לא היו. אני משתדלת לשנות את העולם, אבל עמלה מאז להפוך את הערכים החלופיים שפיתחתי לשורשים במקום אלו שנגדעו.

  • עידן  On 25 בינואר 2010 at 21:42

    להנמיך קצת ציפיות מצד אחד, ולהגביר קצת מעורבות מהצד השני?

    אנשים בני 20 חושבים שאפשר לשנות את העולם, או את המדינה, בהבל פה. אוקיי, זה לא קרה. אז זה אומר שהכל היה לשווא?

    הרבה מאד אנשים היו כמוך, ובמהלך השנים בחרו בחירה שהיא גם פרגמטית וגם לא מתקרנפת: להתרכז בפינה אחת של הרוע, לנסות לשפר רק אותה. להציל את נפשם של כמה יחידים, לא של אומה שלמה. להתאים את הכוונות ליכולות. ויש הרי מיליון דרכים שאפשר לעשות את זה, אני לא צריך להגיד לך. כן, המילה המגונה הזאת, עמותות. בזכות העמותות עוד יש לנו צלם אנוש.

    ולא חייבים להיעקד על מזבח המאבק, ולא חייבים להפסיד את החיים בינתיים. אפשר לעשות קצת, קצת שהוא הרבה בשביל מי שנעזר בך, ובסופו של דבר, הקצת הזה גם מרומם אותך מביצת הקרנפים. וגם מן הביצה המתוחכמת יותר, של הקרנפים המודעים לעצמם.

    כי אם תסתכלי סביבך ביושר – הרבה השתנה ב-20 השנים האחרונות, וגם לטובה. אין מה להשוות את מעמד האישה אז והיום. אין מה להשוות את האחידות התקשורתית של אז לעומת הגיוון של מקורות המידע והפרספקטיבה של היום. ויש עוד תהליכים חיוביים רבים – עליית המודעות הפוליטית של ערביי ישראל, מאבקי עובדים עצמאיים (שבעבר נוטרלו על ידי ההסתדרות), והס מלהזכיר – ירידת קרנו של השירות הצבאי ("השתמטות" זה כבר לא מילה גסה כמו פעם).

    טוב, בעניין הפלסטיני שקענו עמוק כל כך, שכל השאר נראה שולי. אבל ביום יום של מי שמתעסק בדברים האלה, זה בכלל לא שולי.

    בקיצור, הכל עניין של פרספקטיבה. להכריז ש"שום דבר לא השתנה" זה בעצם להכריז שאת לא השתנית… שאת עדיין מאמינה בתרופות פלא.

    ומילה אחרונה, לא קשורה, על אובמה, ש"חושב שמלחמה היא לא הדרך הנכונה לשום דבר": Is that so?
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/973/416.html

  • גלית  On 25 בינואר 2010 at 22:51

    את ואני ואחרים מאיטים את הנפילה, מעט, בקושי, אבל מושכים לצד השני. לכל מה שאנחנו עושים יש חשיבות עצומה. תמיד כדאי להתגייס. למשל לשינוי החוק נגד הסתננות. תעשו משהו.

  • עידו לם  On 26 בינואר 2010 at 02:28

    אז איך את יכולה להגיד את עצמך ככזאת?

  • חנוך גיסר  On 26 בינואר 2010 at 07:34

    זה מה שקורה פה בעשרות השנים האחרונות – כבוד הוא להיות אנטי ציוני.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26 בינואר 2010 at 09:55

    חנוך,
    הנקודה היא בדיוק לא עשר השנים האחרונות. הבעיה היא האידאולוגי הציונית שהיום זהה בדיוק למה שהייתה גם לפני שישים שנים.
    הטעות של האנשים שכתבו למעלה הייתה לתמוך בכלל בציונות.

  • עידו לם  On 26 בינואר 2010 at 18:50

    אחרי השואה היהודים היו צריכים לצאת ממחנות ההשמדה לשכוח הכול ולהחזיר עטרה ליושנה באירופה המעטירה. אלוהים איזה אנשים מטומטמים ואטומים יש בעולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: