נתק

 

כמה ימים חלפו מאז ההתאהבות המחודשת במילה פתק, והיום מצטלצלת לי בראש אחותה המרושעת, נתק.

מתחשק לי לצלול אל המצלול, להתפלמס על סוגי המשמעויות, על שקע ותקע, כל ה-ת' ו-ק' האלה, אבל לא. נישאר עם הדבר עצמו.

יש משהו רב עוצמה בנתק. משהו מפתה. את כל הילדות שלי העברתי ברצף של נתקים, עוברים מדירה לדירה מדי שנה, לפעמים כמה פעמים בשנה. אף פעם לא צריך לשלם מחיר על התנהגויות, תמיד אפשר לברוח ממערכות יחסים, מתחילים מחדש. למדתי לאהוב את זה, אולי אפילו התמכרתי.

הנתק הפנימי גם הוא ביקר כמה פעמים. תחושה מתמשכת שאני מתהלכת בחיים, משוחחת עם אנשים, נוגעת, צוחקת, בוכה, וכל אותה העת אני מרחפת ממעל, מתבוננת בכל זה בשעשוע מרוחק, בצער, באדישות.

אבל השנים חלפו, וכשאני מנתקת היום קשר עם אדם או מקום, זה נעשה מתוך בחירה מודעת, ויש לה מחיר.

עברתי כמה ניתוקים כאלה בחודשים האחרונים, מאנשים יקרים וקרובים, ועכשיו הגיע עוד אחד. בכל פעם אני נתקפת תחושה משונה, כאילו העולם כולו השתנה מעצם היעלמותו של אדם מחיי.

(לא כל היעלמות זוכה לשם הזה. יש פרידות הדרגתיות, מיצוי הדדי. כדי לזכות בכותרת נתק זה צריך להיות פתאומי, מיידי, מוצהר. צריך שיהיו מסביב רגשות עזים: כעס, תסכול, כאב.)  

בכל הפעמים שזה קרה לאחרונה התחושה היתה סופית לגמרי. מעתה ועד עולם. אבל בכל הפעמים הקודמות, כל כך משונה, הנתקים התאחו. למרות שהייתי בטוחה שזה לתמיד, ולמרות שלקח המון המון זמן (במונחים שלי חודש זה נצח. לא יודעת למה, משהו בתחושת הזמן קצת לקוי אצלי מאז ומעולם) חזרו לחיי אנשים שמאוד אהבתי, ואיזה רוך חדש השתרר. איזו שמחה שקטה שזכיתי שוב.

אבל באף אחת מהפעמים האלה לא רציתי שישובו. כשהלכו רציתי לנשוך בעקביהם ולפזר את רסס התסכולים בפניהם. התאפקתי. בקושי, אבל התאפקתי.

הפעם אני לא רוצה לבעוט. רק לשתוק. לתת לגל הגדול הזה לעבור, ופשוט לגלות מחדש מי אני בצד השני.

מעל ראשי מתקתק משהו כל היום. תקתוק מבשר… משהו. לא יודעת אם טוב או רע. ולחישה. זה נגמר. וכל המקום והזמן האלה התפנו, ושקט שקט.

ומתוכי מתהדהדת תשובה. נתק נתק. היקסמות וצער, חרטה והקלה.

שלח לי נתק בקופסה מארץ רחוקה.

לנצח? אני כבר לא משתמשת במילים כאלה. הנצח הוא ברגע זה. מי יודע מה יהיה.

 

יש לי שיר מוזר מאוד שהולך עם זה משום מה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • kuksta  On 8 בינואר 2010 at 19:29

    כמוך גם אני מכורה להתחלות חדשות ונגמלת מהעניין בגלל המחיר של חוסר רצף. למדתי אפילו שחברויות אשר עוברות משברים ונתקים ומציצות מהצד השני – הן חזקות יותר ואני לא מפחדת לפיכך להביע את הרגשות האלו, בלי קשר לתוצאה.

  • אלה  On 8 בינואר 2010 at 19:33

    מחקרים אמריקאיים בזמן האחרון מראים כמה טראומטי הוא מעבר דירה אצל ילדים. בעיקר מגיל שש ואילך. פעם חשבו שזה מחשל, שזה גורם לילד ללמוד את אמנות ההסתגלות, מלמד אותו ליצור חברויות וקשרים. אבל זה לא. זה הופך ילדים למוגבלים יותר ביכולות הסוציאליות שלהם. זה הופך אותם לסגורים ולנוקשים יותר.

  • יואב  On 8 בינואר 2010 at 20:19

    הייתי בסביבה, ורציתי להגיד שלום ולהסכים – זה באמת שיר מוזר (:

  • רוני  On 9 בינואר 2010 at 06:12

    קוקסטה, את כל כך צודקת. יש משהו רב עוצמה בחברות שעברה כבר משברים קשים ושרדה. מצד שני, לפעמים אני תוהה אם חברות לא אמורה להיות קצת יותר – וסליחה על הגישה הילדותית – כיפית? באמת חייבים להתייסר ככה? חשבתי שבשביל זה יש הורים.

    אלה, בטוח שזה נכון. מעברים מצלקים את הנשמה. עם זאת, בגיל ארבעים כבר יש מספיק בגרות כדי לבחור אחרת, לתקן את מה ש"עשו לנו" ובאופן כללי, לא להאשים את ההורים שלנו בכלום. מצד שני, אני מסתכלת מסביב, וכל אלה שעברו כמוני סובלים מאותן תופעות לוואי. מאוד מעניין.

    יואב, יקירי, תודה שעברת, ואם תשמע אותו עוד קצת אתה עלול להתאהב. הוא מוזיקאי חכם ומוכשר משיקגו. כל הדיסק הזה, Noble Beast, מאוד מוצלח.

  • kuksta  On 9 בינואר 2010 at 07:29

    אמור לא, כי אין דבר כזה. רוצה, זה כן! בסופו של דבר את שואלת את עצמך את השאלה והתשובה תלויה בהנחה אם את כזאת כיפית או מתייסרת ואם בחרת בצד שני שגם כיפי או אוהב להתייסר.

  • רוני  On 9 בינואר 2010 at 11:00

    בפני התגובה הזו שלך.
    האם אפשר לבחור להפסיק להתייסר? אני רוצה לבחור. אני לא כיפית, אני לא אוהבת להתייסר. נקלעתי לכל זה רק כי רציתי את הכיף כיף האינסופי, וגיליתי שוב שהאישיות הדפוקה שלי תנצח. והכל תיאורטי מדי. במציאות אני אוהבת אדם והוא מכאיב מכדי לשאת אותו. השאלה היחידה שנותרת היא האם הכאב הזה יחלוף פעם. אם לא, אני בוחרת בנתק, בשקט.

  • אלה פ  On 10 בינואר 2010 at 08:56

    גרמת לי הרבה לחשוב….
    נתק זה דבר כל כך גדול וכבד שלפעמים גורם לרע יותר. לפעמים עדיף להמשיך לכעוב אולי גם להיעלב מחבר ועדיין להתמודד בפנין עם הרוע. וכמו שכתבת לאט לאט זה מתמוסס (זה לא נקרא נתק) לפעמים את הנתק את סוחבת על הגב והא כל כך כבד, כואב כי כל היום (או חלקים ממנו) אני חושבת מה יכולתי עןד לעשות להגיד . אני מודה שלא ניתקתי הרבה קשרים בחיי (לפחות לא בצורה כזו) אבל אחד שכן לצערי עוד מופיע לי בלב לפעמים.

  • אלה פ  On 10 בינואר 2010 at 08:59

    ולגבי מעברים בתור אחת שעברה אחד כזה שבסופו גם חזרתי הביתה אחרי שנתיים (שליחות של ההורים) תמיד אמרו לי שזה מה שעשה אותי כל כך נוחה לבריות וכל כך סתגלתנית למקומות ואנשים לכי תדעי…

  • מיכל  On 10 בינואר 2010 at 18:19

    המילים המפחידות והמכאיבות ביותר שאני יכולה לחשוב עליהן.

    כאב רב שכבתי. וקורע.
    לא הורג. גם לא ממש מחשל.

    • Imha  On 21 באפריל 2013 at 16:01

      Pleasing to find smonoee who can think like that

  • רוני  On 10 בינואר 2010 at 18:24

    אלה, ניסיתי כבר את אופציית הניתן-לזה-הלתפוגג-מעצמו. לא התפוגג. ואת המשפט הזה לגבי המעברים גם אני שמעתי. קצת מעצבן, לא?

    ומיכל, אל תקחי לי את מעט התקווה שעוד נשארה לי, שבכל זאת זה יחשל.
    (בינתיים זה הורג לגמרי)

  • עידית פארן  On 10 בינואר 2010 at 19:00

    כמו ברק בתוך הבטן לפעמים

    ואפשר לחיות עם זה
    (כל עוד אתה לא מתנתק מעצמך…)

    ואלה פ, מה אמרת…זה כמעט היה מכוון (גם) אל האחיינים שלך…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: