ריגוש ושגרה

הוא מחכה לי. שוכב במיטה שלנו, המחשב מוטל לידו. הוא ישן. הוא ניסה להישאר ער, כמו שהבטיח. אני ניסיתי לשוב מוקדם, כמו שהבטחתי. אבל איחרתי, והוא נרדם. פניו שקטות, וכשאני מלטפת אותו, הוא מחייך.

גם הפעם הוא חיכה לי, כמו בכל הפעמים.

כל כך הרבה שנים הסיפור הזה: ההתמכרות לריגושים. והאמונה שזו האמת. ופעם בכמה זמן דוחקת האמונה הבוערת הזו לצאת להרפתקאה גדולה כדי להוכיח שעדיין, למרות הכל.  

אבל כבר חמש עשרה שנים שההרפתקאות כולן תחומות בנוכחותו המרגיעה. בסוף כל יום הוא נמצא שם, במיטה שלנו, חמים ויפה להדהים, כמו ברגע הראשון שראיתי אותו. וגם כשהוא ישן, הוא מחכה לי.

במסע האחרון היו הריגושים לכאב. הפראות הזו, המתישה, מנעה מפי מזון ומגופי שינה ומנפשי שקט. וחשבתי שאולי אמות מרוב כאב.

אבל הוא, הוא לא נבהל. הוא חייך, והחזיק את הבית והעולם על כתפיו בזמן שאני כבשתי את השלולית הקטנה שבדמיוני היתה ים סוער. הוא הבטיח שזה יעבור, ושבסוף המסע תמתין לנו השגרה המתוקה ההיא. הוא אף פעם לא מפחד.

ערב אחד דחק בו מישהו להפסיק את כל זה. הוא ענה: אם אני אגיד לה לא ללכת, היא לא תחזור.

כי הכל הוא יודע, והכל הוא מבין טוב ממני, והוא מחכה. ואני אף פעם לא באמת הולכת.

כמה קרבה יש בין המילה ריגוש לבין המילה שגרה, ואולי לא במקרה. כמה כאב בראשונה, כמה יופי בשניה.

ובין האותיות הוא מחכה. ואני באה אליו.

 

 

למרות הזיופים הקטנים, זה מושלם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 4 בינואר 2010 at 00:27

    וגם הוא זכה.

    הפרוטות האלה שאליהן את פורטת את הזכייה שלכם,דרך זכוכית המגדלת הזאת, מרגשת מאוד.

  • אילן  On 4 בינואר 2010 at 07:02

    לפעמים לא פשוט לחיות ביחד, אבל שווה כל רגע

  • michaly  On 4 בינואר 2010 at 07:58

    למרות שכרגיל, אם את היית הגבר והוא האישה אף אחד לא היה מעריך אותו על החופש שהוא נותן לך.

  • תומר  On 4 בינואר 2010 at 08:26

    אשריכם.

  • שלומית  On 4 בינואר 2010 at 08:55

    זולגות הדמעות מעצמן?

    אשריכם שזכיתם

  • דרורית  On 4 בינואר 2010 at 09:29

    מזדהה.
    וחיבוק גדול.

  • מיכל  On 4 בינואר 2010 at 10:45

    וחכם. גם הוא וגם את, שאת רואה ככה

  • לי עברון-ועקנין  On 4 בינואר 2010 at 14:17

    למצוא את המינונים, זה כמו לכוון כלי רגיש מאוד… שמפיק צלילים יפהפיים 🙂

  • לי עברון-ועקנין  On 6 בינואר 2010 at 11:42

    בזכותך, שאמרת שאלה אותן אותיות, חשבתי עוד.
    אי אפשר שהם יהיו מופרדים ואו-או – הריגוש והשגרה – לפחות אותי זה מאמלל. אז צריך גשר – גם אלה אותן אותיות. ואיך בונים גשר? באמצעות הרגש…

  • רוני  On 6 בינואר 2010 at 15:03

    כן, לגמרי מקסים. מילים זה קסם גדול. ואכן, צריך גם וגם, אבל אם אפשר – במינונים שפויים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: