שקרים של שבת

זו האמת, מתעקש הזכרון שלי, ככה זה היה.

אבל הוא שקרן, הזכרון שלי, כמוני, אז אני לא מאמינה לו. אני שוטפת את כוס הקפה של בעלי ולא מאמינה למילה.
אבל הוא מספר לי בכל זאת. איך הייתי בת תשע או עשר, וישבתי על המיטה שלו. הוא שכב שם, במכנסיים קצרים או בתחתונים, והגוף שלו היה עדיין מרהיב, גדול וחזק. הוא הניח כף יד על המותן שלי, מתחת לחולצה, ואמר, תני לי נשיקה. והתכופפתי לתת לו נשיקה, ופניו פנו אלי פתאום, ושפתיו היו על שפתי במקום על לחיי.

הזכרון שלי אומר שהגוף שלי התקשה. הוא מתקשה עכשיו, כשאני מסבנת היטב את שולי הכוס, מוחה מהן את סימני שפתיו התמימות של בעלי, שיצא כבר מהבית עם אשכול ילדים שכולם מדברים בו זמנית על הדוכנועים ועל היויו החדש ועל עוד דברים שאיני יודעת כבר.

ואז, מספר הזכרון, נתחב קצה לשונו לפיך ואת פרפרת.

אמרת שקפאתי, אני מעמתת אותו עם שקריו. זה הפוך.

הוא צוחק, הזכרון. אין שום סתירה בין הקפיאה לבין הפרפור, הוא אומר. כאילו שאת לא יודעת. תשתקי ותקשיבי, אני מספר עכשיו.

אני ממשיכה לסבן את הכוס, לטהר אותה. אתה משקר עכשיו, אני מתעקשת.

תקראי לזה איך שאת רוצה, פחדנית, הוא אומר. אבל גם את היד שלו שטיפסה במעלה המותן וליטפה את ההתגבהות הקטנה בחזה הוא מזכיר, וגם שם יש קפאון ופרפור, הוא אומר. ואז.

אז מה? אני שואלת.

אני לא זוכר, הוא משקר.

אני שוטפת את הכוס, היא נקייה לגמרי עכשיו, ואני עושה לעצמי קפה בכוס הנקייה של בעלי, ורק כשהיא מוכנה אני רואה שפירור מהעוגה דבק עדיין בשולי הכוס. אני לא מנקה אותו.

הזכרון שלי ממשיך לדבר, ואני לא מקשיבה. שקרנים יגידו הכל כדי למשוך את תשומת לבך. אני יודעת את זה מצוין, כי גם אני שקרנית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי עברון-ועקנין  On 2 בינואר 2010 at 10:04

    ואת תופסת את הדקויות כמו חוסר האמון שלנו לעצמנו דווקא כשנאמר משהו עמוק ומהותי.
    חשוב שכתבת את זה, תודה.

  • ריקי כהן  On 2 בינואר 2010 at 10:10

    גם אני קפאתי מהאימה הזו.

  • עידית פארן  On 2 בינואר 2010 at 11:46

    זה כמו קליידוסקופ
    מה שכתבת

  • רון  On 2 בינואר 2010 at 13:30

    תיארת את זה יפה כל כך רוני. יומיומיות נורמלית שמסתירה ומבטאת עדות אישית שבורה ומסוכסכת.
    כל טוב!!!

  • קיקה  On 2 בינואר 2010 at 13:38

    .

  • טלי  On 2 בינואר 2010 at 14:03

    העיקר שישמרו.

    צמרמורת.

  • עידו  On 2 בינואר 2010 at 14:26

    רוני, זה נורא. קראת את קתרין הריסון, נכון? "הנשיקה". אם לא, חובה עליך.

  • חנה בית הלחמי  On 2 בינואר 2010 at 15:01

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1139060.html

    או במילים אחרות: צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי (לאלו שמאמינים בו, בייחוד אחרי סיפורים כאלו).

  • שרון רז  On 2 בינואר 2010 at 17:47

    מתעתע, מקפיא, מצמית ומצמרר

  • מיכל  On 2 בינואר 2010 at 18:17

    במיוחד

    סחתיין

  • רוני  On 2 בינואר 2010 at 22:56

    על ההקשבה, על התגובות הנעימות האלה.
    עידו, קראתי. אתה צודק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: