דפיקה

לפני כמה ימים סיימתי, קצת תשושה, את קריאת הספר "בית השימוש במרחב הסמלי" (בחיי!). למרות שמדובר בטקסט מאתגר ומרתק, חיפשתי לעצמי ספר עיון ידידותי יותר והרבה הרבה פחות אקדמי. בדיוק אז קיבלתי את "דפיקה" של מרי רואץ', העוסק בזיווג שבין מדע לסקס, וקראתי אותו בהנאה רבה, כולל התקפי צחוק גדולים.

זה היה משמח בין השאר מפני שהיה לי הכבוד להיות מעורבת (במידה זעירה ממש) בגרסה העברית של הספר: כשגיסתי, אלה בשן, תרגמה אותו לעברית, היא ביקשה ממני להציע תרגום לשם הספר, Bonk באנגלית. הצעתי את דפיקה, ומאוד שמחתי שההצעה התקבלה. כשקראתי אותו גיליתי שהשם מתאים בול: ישיר, חצוף ומצחיק. כמו הספר כולו.

מרי רואץ' היא אשה סקרנית וככל הנראה לא לגמרי שפויה. היא יצאה למסע לחקר חקר המין (הכפילות מכוונת): ראיינה מדענים שעוסקים במיניות, קראה ספרים ישנים, הסתובבה ברחבי העולם ורקחה ספר עיון מצחיק וממזרי.

אני לא יודעת בכלל איך לתאר אותו, אז נלך על כמה ציטטות שמצאו חן בעיני בדרך. הספר מלא כאלה. בחרתי כמעט אקראית, הריהן לפניכם:

מתוך הפרק "התיקון הטאייווני וטבעת הפין הדוקרנית":

כותב ה'מלאוס' (כתב עת משפטי) מזכיר את הסיפור המוזר על פינים שנערמו בקיני ציפורים, שאותו הוא מביא כהוכחה עובדתית לתופעת היעלמות הפינים. "מה, אם כן, יש לחשוב על אותן מכשפות אשר… לעיתים אוספות איברים זכריים במספר רב, עד עשרים או שלושים איברים יחדיו, ואז מניחות אותם בקן של ציפור או נועלות אותם בקופסה, שם הם מניעים את עצמם כמו איברים חיים ואוכלים שיבולת שועל ותירס, כפי שנצפה על ידי רבים והוא נושא לדיווחים שכיחים?" זוהי שאלה שאינני יכולה לענות עליה. אני יכולה רק לבַכות את הדרך הארוכה והיבשה שעשו פרסומים משפטיים מאז 1491.

מתוך הפרק "דוחפי האשכים" (הערת שוליים של המחברת):

שיטת קגל התקדמה מאז צעד אחד קדימה – להרמת משקולות וגינאלית. הרעיון הוא: אם את רוצה לבנות שרירים, אל תכווצי אותם, תתאמני עם משקולות. ניסיתי עם את "המאמן האישי הנשי" לצורך הכנת כתבה. המכשיר הגיע עם פיסת נייר, שהורתה לי שלא להירתע מן המשקל. לא נרתעתי. נרתעתי מגודלו. די לומר שזהו אימון הכושר היחיד על פני כדור הארץ שדורש סיכוך וגינאלי. על פי ההוראות, יש להחדיר את המכשיר ולכווץ, מה שגורם למכשיר להזדקף בתוכך עד שכל שניתן לראות הוא פיסת פלדה בצורת ידית של דלת, כאילו את יולדת חנות לחומרי בניין. אני משתמשת בשלי כמשקולת לניירות."

מתוך אותו פרק:

דובי הפנדה, באופן כללי, הם מאהבים מהוססים. "דובי הפנדה הזכרים הענקיים לא יודעים איפה לשים אותו," אמר זואולוג בשם צ'ן שצוטט בעיתון 'אינסייד צ'יינה טודיי'. "לפעמים הם מטפסים על ראשן של הנקבות ומתחילים להדוף." הצוות בוולונג, שחפץ להאיר את עיניהם של זכרי הפנדה השוטים, פנה להכין סרט הדרכה, שהתקשורת כינתה בצהלה "פורנו של פנדות". הביביסי אף כינה את הסרט "בוטה", למרות שבהינתן פרוותו העבה של הפנדה והפין הזעיר שלו – גודלו במצב של זקפה כגודל בוהן של גבר – קשה לדמיין שהפנדות הצליחו ללקט מידע רב מן הסרטים. הצוות דיווח בקצרה על "שיפור".

מתוך הפרק "תזכ(ק)יר לי שוב", בעקבות תיאור מאוד גרפי של הפשטת פין מעורו והחדרת שתל:

הסופר מרטין אמיס השווה פעם את נסיונותיה של דמות אימפוטנטית לקיים יחסי מין לנסיון להחדיר צדפה לתוך מד חניה. כאן זה דומה יותר לנסיון להחדיר מד חניה לתוך צדפה.

ואז הערה מאת המחברת:

מילת התנצלות לקוראים ממין זכר: אין לי שום דרך להעריך במדויק כמה אי נוחות מסב לכם התיאור הזה. כנחמה, אני מבטיחה שלעולם לא אהיה עוד עדה להחדרה של "מזקיף פין חד פעמי מיושם פנימית" ולעולם לא אמסור עוד תיעוד של ההליך. הנה עוד אמצעי אחד להקשחה והרפיה של הפין: פטנט אמריקני מספר 4,869,241 מתאר גליל פלסטיק קשיח, חלול (כדי שנוזל זרע יוכל לצאת דרכו), שתוכנן כך שיוכל להיות "מוחלק פנימה" לתוך השופכה. כותב בעל הפטנט, ג'ון פרידמן – שהוא ללא ספק חזק יותר בנפשו מבעלי, אד, שלמען האמת שילב את רגליו כשהקראתי לו את המילים הבאות – "כל שיש לעשות הוא להחליק את הגליל התומך במורד השופכה."

מה עוד למדתי מהספר המופרע הזה?

שאנשים שהוכנסו לחדר חשוך לגמרי עם קבוצת זרים והובטח להם שלא יראו את האחרים לעולם נטו לגעת, להתחבק ולהתמזמז, בעוד שכשהחדר היה מואר לא היה שום מגע. שפורנו עובד בצורה צפויה לגמרי: פורנו הטרואי עובד (פיזית, לאו דווקא נפשית ורגשית, המבחנים היו זקפה או לחות וגינאלית) על גברים ונשים הטרוסקסואלים, פורנו לסבי עובד על נשים לסביות וגברים הטרוסקסואלים, ופורנו הומואי עובד על גברים הומואים ועל נשים הטרוסקסואליות.

והכי מטריד: הסקס הכי טוב, בלי מקום להשוואה בכלל, קורה בין גברים הומואים ובין נשים לסביות, בזוגות שמחויבים זה לזה, הנה ההסבר (הציטוטים הפנימיים הם מתוך מחקר לא מאוד ידוע של מאסטרס וג'ונסון, "הומוסקסואליות בפרספקטיבה"):

[זה קרה] לא משום שהם השתמשו בטכניקות הומוסקסואליות מיוחדות וסודיות אלא מפני שהם "לקחו את הזמן". הם הלכו לאיבוד – זה בתוך זה ובתוך המין. הם "נהגו לזוז לאט… ולהשתהות ב… [כל] שלב של התגובה המגרה, כשהם מכניסים מתח לכל שלב, כך שיהיה ראוי להערכה…" הם התגרו זה בזה ב"מאמץ ברור להאריך את הרמות הגבוהות של ההתרגשות המינית של המגורה."

ועוד ציטוט:

אותה ביקורת [על מכוונות יתר] הופנתה לנשים סטרייטיות: "התחושה הזו של מוכוונות מטרה, של נסיון להשיג משהו… הסתמן באותה תכיפות אצל נשים הטרוסקסואליות כמו אצל בני זוגן הגברים." הן התעלמו מן הפטמות של הבעלים שלהן ופחות או יותר מכל דבר אחר חוץ מהפין שלו. בו בזמן, הגברים ההומוסקסואלים הרעיפו על בני הזוג את תשומת ליבם על מלוא הגוף. והגברים ההומואים, כמו הנשים הלסביות, היו מיומנים בגירוי. שלא כמו הנשים עם בעליהן: "לעיתים רחוקות זיהתה האישה את השלב הקדם אורגזמי של בעלה…"

בקיצור, אמפתיה מגדרית? זה עובד.

נורא מצחיק. נורא מחכים. קצת מתסכל, כמובן. שווה להקדיש לזה סוף שבוע. כיף כיף.

דפיקה, מרי רואץ'. מאנגלית: אלה בשן. הוצאת מודן

האתר של הספר

 

התחייבות: הצירוף "לחות וגינאלית" לא יופיע שוב בבלוג זה לעולם. מילה שלי.

(להערכתי לא יהיו גם עוד פינים שאוכלים שיבולת שועל ותירס).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה  On 20 בדצמבר 2009 at 01:57

    "והכי מטריד: הסקס הכי טוב, בלי מקום להשוואה בכלל, קורה בין גברים הומואים ובין נשים לסביות, בזוגות שמחויבים זה לזה, הנה ההסבר (הציטוטים הפנימיים הם מתוך מחקר לא מאוד ידוע של מאסטרס וג'ונסון, "הומוסקסואליות בפרספקטיבה"):"

    למה זה הכי מטריד? אותי זה לא מטריד בכלל. (טוב, אולי זה בגלל שאני לסבית)

  • כנרת  On 20 בדצמבר 2009 at 02:03

    היא כאמצעי מניעה נגד גל הנטישות שבועז דיווח עליו אחרי סדרת הפוסטים הספרותיים-אירוטיים?

  • גיל  On 20 בדצמבר 2009 at 02:20

    ורואץ' היא אחת הכותבות המדעיות הכי טובות שיש. אגב, הנושאים של הספרים האחרים שלהם עוד יותר מוזרים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 בדצמבר 2009 at 02:22

    כי אם הכוונה לפורנו לסבי שנעשה על ידי נשים עבור נשים, אין שום סיכוי שהוא מגרה גברים. אם הכוונה לסקס בין שתי נשים שנעשה על ידי גברים עבור גברים אין שום סיכוי שהוא מגרה נשים לסביות.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 בדצמבר 2009 at 02:25

    למקרה שהתגובה הקודמת לא מספיקה, זה נשמע כמו ספר מדע רע, כפי שנוטים להיות ספרי מדע פופולרי וכפי שנוטים להיות גם תחומי מדע פופולרי, ודי לחכימא.

  • עידן  On 20 בדצמבר 2009 at 02:52

    שיבולת שועל זה באמת איכס, אבל תירס זה מזין ובריא. פינים שאוכלים תירס – כן, והרבה! (רק ללעוס טוב לפני).

    נשמע מאד מסקרן. אחושה לחנות הספרים הקרובה להידפק.

  • שרון רז  On 20 בדצמבר 2009 at 08:08

    מסכנים דובי הפנדה…
    סיקרנת לגבי הספר, בהחלט, מקדמים כאן ברשימות ספרים, ספרות, יפה
    אם בועז היה כותב את המילה הזו ככותרת לפוסט או כשם של ספר, היו נכנסות בו, לא הוגן, נכון?
    האמת היא שאינני מכיר מילה יותר פרובוקטיבית מזו, וגם זה לא מרתיע אותי…
    מסע לחקר חקר המין, מעניין

  • מיכל  On 20 בדצמבר 2009 at 11:15

    מצחיק ומוזר, עד כמה שהתיאור שלך לספר מגרה, משום מה זה כאילו מספיק לי, ולא ממש בא לי לקרוא את הספר. קצת כמו טריילר מוצלח מידי לסרט שלעולם לא אלך אליו. לא יודעת אפילו להסביר למה. אולי יש כאן מישהי שיכולה? מישהו שיכול? תודה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 בדצמבר 2009 at 13:24

    כי זה ספר מדע רע, מאותו הז'אנר וצורת המחקר שמסבירה לך למה בתור אישה את כך וכך ומצבך בעולם ראוי ומוצדק מן הטבע?

  • מיכל  On 20 בדצמבר 2009 at 16:57

    לא, אני לא חושבת שזו הסיבה… הסליחה איתך רוני, את באמת נהנית מהספר ורצית לעשות גם לנו חשק לקרוא אותו. אבל אולי זאת הסיבה שהרגשתי כמו בטריילר אמריקאי לסרט, שם הם לוקחים את הצימוקים מהעוגה ומגישים לך אותם ואז את שואלת את עצמך: או שכל העוגה הזאת צימוקים ואז זה טו מאץ' או שזה כל הצימוקים וכשאקנה את העוגה כל השאר יהיה תפל לעומתם. אולי זה ההסבר… השאלה היא באמת איך מספרים על ספר כל כך מדליק? שאלה קשה.

  • רוני  On 20 בדצמבר 2009 at 17:42

    כל שיש לי לומר – להגנתי? – הוא שהספר מלא בעוד רבים רבים כאלה. זה ממש לו המיטב שאין בלתו.

    נועה, מודה, אני מקנאה. מאוד ניסיתי להתאהב באישה, לא עובד. משהו בחיווט אצלי.

    כנרת, בועז עושה לעצמו מספיק שמחות בלעדי – זו אני שמעדיפה לא לכתוב את המילים האלה שוב 🙂

    גיל – אהבתי את ספר הגופות שלה 🙂

    ושרון ועידן – אה… דפיקה נעימה?

    🙂

  • חנה בית הלחמי  On 20 בדצמבר 2009 at 18:26

    תודה, תיאור גדול של הספר, מריץ אותי לחנות.

  • מיכל  On 20 בדצמבר 2009 at 19:06

    אין ברירה, אז נקרא!

  • עמרם  On 21 בדצמבר 2009 at 11:29

    פוסט מעניין. אשמח אם תמשיכי להביא חידושים נוספים בתחום האורניטולוגיה (חקר הציפורים).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: