creepy

יוצרים אוהבים לנסות. לשחק. ללכת עד הסוף. איך מרגיש רוצח? אנס? ילד שהורג בעלי חיים? לפעמים לא מדובר ברשע, אלא בכאב. איך מרגישה אשה שאיבדה את אהובה? הורה שאיבד ילד? כותבים בוחנים את הקצוות האנושיים גם בכל נושא אחר. פחד, אהבה, שנאה, כעס, מין. זה קורה כי הכתיבה מתעניינת בחיים, ברגשות, בבני אדם. הכתיבה מתעניינת בכל. המיצוי המוחלט של זה הוא ספרי וסרטי אימה, שבוחנים את המקומות הכי אפלים שלנו, ובאמת – לפעמים קשה מאוד לקרוא את הספרים, וקשה אפילו יותר לצפות בסרטים כאלה.

הבוקר פורסמה רשימה בבלוג הקבוצתי Strictly Writing בשם "כשהכתיבה מתחילה להיות מסוכנת". ג'יליאן מקדייד כותבת שם על אמנדה נוקס, הצעירה האמריקאית שנידונה לאחרונה ל-26 שנות מאסר על חלקה ברצח ובאונס של הסטודנטית הבריטית מרדית' קרצ'ר בפרוג'ה שבאיטליה (פרטים).

בתהליך המשפטי הסטנדרטי ברובו (יש לקוות) הועלו כמה פרטים על אודות נוקס שנמצאו באינטרנט: בעמוד הפייסבוק שלה היו צילומים שלה מכוונת רובה למצלמה, ושל בן זוגה לשעבר, שאף הוא הורשע ברצח, אוחז בידו סכין קצבים.

פרט נוסף שהוזכר היה כי בעמוד המייספייס של נוקס נמצאו סיפורים העוסקים באונס וברצח. במהלך המשפט היא השתתפה, ככל הנראה, בתחרות סיפורים בכלא, וזכתה בזכות אחד מהסיפורים האלה, המספר על צעירה שנפצעה אנושות במסיבת סמים. אלה נתפסו כהוכחות תומכות לכך שנוקס קשורה לרצח (שדמה במידת מה למתרחש בסיפור שלה). בעיתונות היא תוארה כצעירה מסוכנת שמחשבתה מעוותת. מובן שהעובדה שמדובר בצעירה יפהפייה הפכה את הסיפור כולו לאייטם מעולה, והעיתונות העולמית חגגה.

מעניין אם אנשים באמת מסתכלים על יוצרים ורואים בהם חלק מיצירתם, או את יצירתם כחלק מהם. האם מעריציו של סטיבן קינג חושבים, במסתרי נפשם, שבעצם מדובר ביצור מעוות ומסוכן? ומה עם האנשים שכותבים את הסדרה "דקסטר"? האם מדובר באנשים בעלי תאוות רצח לא ממומשת?

ומה עם הצופים והקוראים שלהם? מה זה אומר עלינו?

ובמקרה גמור, דווקא הבוקר נפלתי על הסרטון המדהים והמאוד מטריד הזה בבלוג של טל טבקמן. מה יכתבו על המאיירת הבלגית המרתקת מוניקה גאלב, אם היא אי פעם תואשם במשהו?

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית  On 15 בדצמבר 2009 at 10:01

    הסרטון הזה הוא שירה. היא כבר המירה את הכאב, היא לא צריכה לחולל אותו.

  • רועי שהגיע אחר-כך  On 15 בדצמבר 2009 at 10:06

    זה לא סרטון שצריך לראות על הבוקר. עכשיו זה לא יעזוב אותי כל היום.
    מצד שני, זה גם לא סרטון שצריך לראות לפני השינה.

  • יונתן  On 15 בדצמבר 2009 at 10:51

    אפילו ביחס לרוב סופרי האימה.
    הוא משלב את עצמו בכ"כ הרבה מהסיפורים שזה מתחיל להדאיג.

  • מיכל  On 15 בדצמבר 2009 at 11:31

    לא מנסה אפילו לענות על השאלות שהעלית רוני, אבל הסרטון הזה מצויין מאוד. תודה.

  • אורית  On 15 בדצמבר 2009 at 11:58

    במקרה של נוקס, ההרשאה התבססה על ראיות פיזיות (DNA), ההתייסות לכתוב ברשת רק שימש כתוספת של בניית הפרופיל. אני לא חושבת שזה טסט-קייס נכון לשאלת נפרדות היוצר מהיצירה.

    אבל בכלל לא בגלל זה נכנסתי להגיב. הסרטון מקסים בעיניי. הקטע עם מעגל הכסאות הזכיר לי מחול של אוהד נהרין (אחד מי יודע), מעניין אם גאלב נחשפה אליו.

  • michaly  On 15 בדצמבר 2009 at 12:50

    קודם לאדם יש דחפים אלימים, רצחניים, פסיכופטיים, ואם התמזל מזלו והוא קיבל גם כישרון כתיבה, הביטוי היחיד של הדחפים האלה יהיה על הנייר. ברור שהכתיבה לוקחת לכיוונים יותר קיצוניים, אבל הפגם האישיותי הבסיסי נמצא בתוך הכותב.

  • עידו  On 15 בדצמבר 2009 at 13:01

    הוידאו פשוט נהדר.

  • מיכל  On 15 בדצמבר 2009 at 18:08

    נורא מוזר שחשבת על האנימטורית הגאונית הזו כמישהי עם דחפים רצחניים או כאלה, לי היא נראית כמישהי עם המון חמלה אנושית, מישהי שמודאגת מהכאב בעולם ומנסה לבטא אותו.
    לדעתי היא גם מצליחה באופן מרגש.

  • עופר  On 15 בדצמבר 2009 at 18:24

    לא הבנתי מה שאמרת, אבל זה נשמע מעניין. את מוכנה להסביר? תודה

  • לי עברון-ועקנין  On 16 בדצמבר 2009 at 14:08

    וגם אנתוני ברג'ס וגם דייויד לינץ' – נראה לי שהם להפך, אנשים שמאוד מוטרדים מהרוע ומפחדים ממנו. שאת הפחד שלהם הם חוקרים…

  • מרית  On 20 בדצמבר 2009 at 14:41

    הי עופר, רוני – סליחה על האיחור בתגובה הייתי מנותקת בימים האחרונים. קצת מביך אותי להסביר, כי כמו הרבה דברים ששייכים לאלכימיה של רגש ויצירה זה נהיה קצת פשטני כשמסבירים, אבל כיוון שבקשתם – אז בגדול ובגס:
    הזעם למשל (שהוא מקור הרצון להכאיב) מבקש מימוש. אם מישהו כותב אותו כפשוטו – כלומר פנטסיות הכאבה מציאותיות – זה לא ממש משפיע – ייתכן שמשהו ייתנקז, אבל באותה מידה ייתכן שהכתיבה תלבה בדל מחשבה עד שיהפוך לאש מעשה. אבל טקסט כזה (ואני קוראת לזה טקסט כשם כללי – כי המדיום לא משנה) הוא לא סתם תימלול של הרגש-דחף – אלא זיקוק והתמרה שלו למשהו אחר, וזה תהליך שצורך הרבה אנרגיה – כמו שלימדו אותנו פעם בשיעורי גיאוגרפיה שנחל זורם בפיתולים כדי לאבד אנרגיה, כדי שלא תהיה הצפה. אז הפיכת את הכאב ליופי/לשירה מסיטה את תשומת הלב למקום אחר, וגם צורכת הרבה מהדחף הרצחני כך שלא נשאר מספיק לפעולה במציאות.

  • רוני  On 20 בדצמבר 2009 at 14:50

    מרית, לא נשמע לי פשטני בכלל.
    מצד שני, אני בחורה פשוטה.

  • מרית  On 20 בדצמבר 2009 at 15:14

    אלה שני דברים שונים כמו טוב ורע

  • רוני  On 20 בדצמבר 2009 at 15:22

    תני קצת קרדיט, מרית.

  • מרית  On 20 בדצמבר 2009 at 16:25

    טוב. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: