תענוגות וייסורים במרחב הציבורי

ביקשתי כיסוח וקיבלתי טיפוח – של האגו (כאן). לא שאני מתלוננת, אבל קיוויתי לאיזו תובנה שתעזור לי להחליט לאן ללכת מכאן. כנראה שאין קיצורי דרך לתובנות – צריך לחפש את האמת בפנים. תודה לכל מי שאמר לי את זה שם, בתגובות. (אה, ולזו שביקשה פורנו, אין סיכוי. אבל בקרוב תהיה קצת ארוטיקה)

ביום שישי מישהו החליט ללעוג לי בטוויטר ויצר את fakeronigelbfish, עמוד ורוד ומנצנץ שאת ההומור שבו אני פשוט לא מבינה. אמרו לי כל מיני דברים: שזה לא מצחיק, שזו מחמאה, שזה מישהו שלא מכיר אותי, שזו מישהי שכבר יצאה למלחמה נגדי. אין לי מושג מה זה. אני בעיקר תוהה למה שמישהו ירצה להתעסק עם דמות כל כך לא מוכרת כמוני.

בכיר תקשורת ותיק ומנוסה אמר לי שזה קשור לעבודה שלי במוסף הארץ. יכול להיות. אני מסתכלת ותוהה איך זה שלמרות כל מה שאני יודעת על מחיר המרחב הציבורי, בכל זאת אני מסתובבת בו.

כשניהלתי את הראל מויאל למדתי שיעור מאוד מטריד בעניין הזה. ערב אחד ישבנו אצל הראל וראינו סרט כשהטלפון צלצל. מישהו מהמשפחה אמר לנו לעבור מהר לערוץ 2, ב"ארץ נהדרת" עושים חיקוי של הראל.

בחיים אני לא אשכח את ההבעה על פניו כשצפינו בקריקטורה שיצרו לו: יס"מניק אלים, בור וגס. הראל ישב מול זה וחייך באומץ, אבל הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שהוא מתייסר ממש. למחרת שאלו אותו איך הוא מרגיש, והוא ענה את כל התשובות הנכונות – זה היה מאוד מצחיק. הוא לוקח את זה כמחמאה.

זה לא היה נכון.

וגם אני לא מאוד נהנית מזה. בינתיים כל מה שנכתב שם לא ממש קשור אלי, אבל זה לא אומר שאין איזה קשר שמתהדק בבטן. לא נעים שלועגים לך. גם אם זה נראה לא מאוד מוצלח, עדיין אי אפשר שלא לתהות במי פגעתי עד כדי שירצה כל כך לפגוע בי.

מצד שני, הספר שאני עומדת להוציא ירגיז מאוד כמה אנשים, כך שאולי זו הכנה טובה לעתיד לבוא. אין סיכוי שאני אפתח עור עבה, אבל קצת חספוס לא יזיק.

אז בכל זאת, באופן קצת משונה, אני אסירת תודה למי שעושה את זה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרק ק.  On 13 בדצמבר 2009 at 16:15

    לא יודע לגבי הספר, אבל את השאלה הקודמת היה כנראה ראוי יותר להפנות לאנשים שקראו אותך ועזבו. מי שממשיך לקרוא אותך, כנראה שאין לו ביקורת משמעותית אליך (אלא אם הוא מאזוכיסט כמובן)

  • מיכל  On 13 בדצמבר 2009 at 16:38

    אל תקחי ללב רוניני. באמת. אל תקחי
    }{

  • נעמה  On 13 בדצמבר 2009 at 16:55

    מה עושים אנשים בימים?
    הם שונאים זה את זה, יקירי.
    מה חושבים אנשים בלילות?
    לְהָרַע, לְהָרַע, יקירי.

    (א. ליילס. מיידיש: ב. הרשב)

    לא כולם, למרבה המזל… 🙂

  • אסתי  On 13 בדצמבר 2009 at 17:16

    שי גולדן דיבר איתי רבות על העניין הזה. על העובדה שברגע שהשם שלך בחוץ אין לך שליטה על מה שיעשו איתו ואיזה דברים תמצא שאומרים עלייך. שזה המחיר וצריך לדעת את זה.

    צריך כוח. כי אי אפשר לא להיעלב וזה טפשי להגיד לא להיעלב. אבל צריך כוח בשביל להיעלב וללכת הלאה.
    אני אומרת את זה גם לעצמי.

    אז הרבה כוח יקירתי.

  • דנה  On 13 בדצמבר 2009 at 18:41

    האינטרנט מוציא מאנשים הרבה רוע והרבה תגובות שלא קשורות לכלום. הבקשה שלך הייתה כל כך תמימה. קראתי אותה וחשבתי עליה. כשחזרתי לבלוג אחרי זמן מה נדהמתי מהתשובות של האנשים, מהניתוחים, מההכרזות מה היית צריכה לעשות ומה זה אומר עלייך… כל אחד בא מהמקום שלו ובאופן מעוות זה מושלך עלייך. אכן צריך כוח. ויש לך.

  • חנה בית הלחמי  On 13 בדצמבר 2009 at 18:42

    היית מנתקת מגע. ברשת – זה הרבה פחות אפשרי. למשל, גולשת ידועה שחסמתי בפורום רעננה אחרי השתוללות אימתנית שלה בפורום סטייל חודדה, פתחה ניק שמורכב משמות הילדים שלי והתחילה לפזר איומים חצי-מסווים על "ככה ייעשה לאשה ש…". בהתחשב בכך שמדובר בעיר קטנה, זה ממש לא נעים. בבלוגייה אני כבר לא נעלבת. זה פשוט נראה לי מעשים בזויים של אנשים בזויים. במקומות אחרים – עדיין פוגעים לי פה ושם (ועוד יפגעו מן הסתם) בבטן הרכה, מוצאים אותי לא ממוגנת ואני חשה פגועה, או כועסת, או שניהם. זאת המאטרייה (וגם זה לא מנחם), זה מה יש.

  • חנה בית הלחמי  On 13 בדצמבר 2009 at 18:44

    כן, זה קשור לזה שהצלחת וזה מאשרר באופן מעוות את ההצלחה. ושיתפתלו הקנאים.

  • אייל גרוס  On 13 בדצמבר 2009 at 19:11

    הדברים שהביאה אסתי משי גולדן כה מדויקים (אפרופו- ראי הפוסט האחרון שלי, וגם אי אלו טרולים או טרולות). חנה צודקת שניתוק מגע זה הכי רצוי, וגם ברשת אולי צריך לעשות זאת – לא להאכיל את הטרולים/ות.
    זה מסר שחנה אגב מעבירה כמה פעמים ואני מנסה לזכור.

  • קיקה  On 13 בדצמבר 2009 at 20:25

    בקרוב נשמע ילדים שיענו "אנונימיים" לשאלה "מה תרצו להיות כשתהיו גדולים"

    נחזור לכתוב בעילום שם כשהעיקר בעינינו יהיה הרצון לקחת חלק ביצירה.

    חופש מקבל לרוב טוויסט שלילי כשהוא נופל לידיים של בני אדם.
    גם חופש הביטוי, מן הסתם.

    צאלה כ"ץ, זכרונה למשהו, היא דוגמא טובה להתמודדות עם לשון הרע. אפשר ומותר ומעניין לפתח אישיות חיצונית ומתחלפת, בורחת מקליעים. ובכלל – מתה.

  • ימימה  On 13 בדצמבר 2009 at 23:36

    (האם זה כל מה שיש? עמוד אחד?) אני תוהה למה לטרוח ולעשות עמוד כזה. לדעתי אין מה לקחת ללב במקרים כאלה, וכמו שאמרו לך – לקחת כמחמאה שאת כנראה מאוד חשובה בעיני מישהו.

  • מירה  On 14 בדצמבר 2009 at 09:02

    ונהנית מדי פעם. עור עבה אין לך, זה ברור וזה טוב וניסיונות לפתח כזה יעלו בתוהו כנראה (מניסיון). בתור אחת שמסתובבת כבר הרבה זמן במרשתת מצטרפת לדעת קודמיי – לא לאכיל טרולים! להתעלם, לא להפוך את זה לדיון ציבורי ולא לתת להם את ההנאה שבהשפעה כביכול. ובהצלחה עם הספר.

  • טלי  On 14 בדצמבר 2009 at 12:33

    וגם אני חושבת שהתעלמות היא הדרך הכי יעילה וטובה, גם ברשת.

    (הצצתי שם, והלינק לפוסט הזה מעיד בדיוק על זה – תתעלמי וזה ייגמר).

  • בלי עור עבה  On 15 בדצמבר 2009 at 11:16

    נו, אז אם שי גולדן דיבר עם אסתי סגל, כנראה שהכל בסדר.
    כמה שלא נסובב את זה, תמיד נחזור לאותה נקודת מוצא. החלשים מקצועית, הם אלה שיידרשו שוב ושוב לאוטו-סוגסטיה ולליטוף האגו כמו "זה מקנאה" . כך גולדן שעשה חיל באתר "סקופ" לסנסציות גולשים ובטעות הגיע למשרה בכירה למדי, ומתנה עתה צרותיו באוזניה של א. סגל, וכך גם את , רוני, עם החיטוט הנמשך בבלוג על עצמך ועל כתיבה, עם פוסטים של תיכוניסטית בסגנון "מה לא בסדר איתי" ו"מה הייתם משנים" .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: