אויש, תשתקי כבר.

מי שמכיר אותי, ולו מעט, יודע שאני לא סותמת את הפה. שתיקה היא עניין נאצל בעיני – אבל לגמרי בלתי אפשרי לביצוע. אני מדברת עם כולם, כל הזמן. גם כשאין לי מה להגיד אני מברברת.

כשאני יוצאת לחופשת כתיבה אני בדרך כלל מתנתקת לגמרי, בלי טלוויזיה, אינטרנט, טלפונים. דממה.
התרגלתי כבר לעניין הזה שכמה ימים בלי דיבורים מותירים אותי קצת מבולבלת ומשונה. אני שומעת הרבה עברי לידר, הוא השותף שלי בנסיעות כתיבה. הוא עושה את כל הדיבורים, אבל אני מקשיבה באופן מאוד אקטיבי, והוא מדבר אל כל מיני מקומות בי שנסתרים ממני משך כל שאר הזמן. אני מדברת עם עצמי גם בכתיבה, במחברת, בקובץ יומן במחשב.

רוב הזמן אין לי עם מי לדבר. אז כשהשמש עולה אני אומרת לציפורים בוקר טוב ומצייצת אליהן. ואז הכלב מגיע ואני מחייכת ואומרת לו, "שלום גם לך! מה שלו… לא, לא, אל תחרבן כאן, זה…" ואז יושבת ובוהה ברצועות הנפלטות מגופו, וכשהוא מפזר ברגליו האחוריות עלים לכל עבר אני אומרת לו ברשעות, "לחרבן לי ליד המרפסת אתה יודע יפה מאוד, אבל על טכניקת הכיסוי לא ממש השתלטת, אה?"
אחר כך מגיע החתול ואני נשמעת כמו סוטה חלקלק כשאני מנסה לפתות אותו, "בוא מותק, בוא, אני אעשה לך נעים בבטן. לא לפחד, מותק, זה לא יכאב…"

הוא לא בא. אני כותבת עוד קצת, ובתשע וחצי בבוקר אני מוצאת את עצמי מדברת עם הקומקום.

זה כמעט הגיוני, בחיי. זה נראה הגיוני בהתחלה, בכל אופן. הקומקום החשמלי התקלקל, אז אני מניחה את קומקום הנחושת הנחמד על הכיריים, ומדליקה את האש ומניחה אבקת נס קפה וסוכרזית בכוס ויוצאת למרפסת הבית הוורוד לכתוב.

ואחרי רבע שעה שבה אני  מבלה עם איתן ונעמי באמסטרדם ונהיה די לוהט ביניהם פתאום אני מבינה שהחום הזה הוא לא רק מהמילים שלי, אלא ריח שמתפשט באוויר, אפילו שאני מחוץ לבית, ואני נזכרת פתאום ורצה פנימה בבהילות וכל הדרך ממלמלת "אוי, אוי, אוי," ובמטבח הוא עומד, בבטן לוהטת, רועד בצלילי מתכת מדנדנים ושואג אדי חום אל האוויר, והוא נראה פתאום כל כך מוטרד ולהוט שאני חייבת להגיד לו, "סליחה סליחה סליחה, שכחתי אותך! אוי אוי, זה לא נעים לך, אני רואה! הנה, אני אוריד אותך משם," ואני מורידה אותו משם והמכסה שלו מקפץ וידית העץ חמה ולחה מרוב אדים ואני אומרת, "אתה צודק, אתה צודק," ומוזגת מים לכוס, ומניחה אותו על הכיריים שוב, והוא שוב רוחש באי שביעות רצון ברורה ואני מעבירה אותו במהירות לצד הקר של הכיריים, "אויש, סליחה, מתוק שלי," אני אומרת, "חם לך נורא בבטן. אני רואה." ואז אני נזכרת שאני ארצה עוד קפה אחר כך ועדיף שהמים יישארו חמימים, ושוב אני מתנצלת, "אתה צריך להבין, בלי הקפה אני לא מצליחה להתקדם," ומניחה אותו שוב על הכיריים. הוא רוחש שוב צלילים מתכתיים, ואני אומרת לו, "ששש… ששש…" ומוזגת חלב, ולאט לאט הוא משתתק ומקבל את הדין, וכשאני יוצאת מהמטבח אני נזכרת שזה היה הקומקום, ותופסת שהרגע ניהלתי שיחה שלמה עם הקומקום.

וברגע הזה בדיוק אני מבינה שזה נכון, כל מה שאומרים על אנשים שכותבים. ואני צוחקת, וחוזרת לכתוב.

(הקפה יצא קצת דלוח. שלא תגידו שהוא לא ענה לי.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On 4 בדצמבר 2009 at 11:49

    הצחקת אותי בתוך ענני האפצ'י.

    לכי לכתוב, ונשיקות 🙂

  • שי ס.  On 4 בדצמבר 2009 at 22:56

    :):):):):):):):):):):):)

  • יוסף  On 5 בדצמבר 2009 at 00:39

    אין דרך להגיד את זה מבלי להעליב ואני באמת לא מתכוון להעליב אבל את צריכה לרשום לעצמך אזהרת גרפומניה. פיטפוט בניגוד למה שאת חושבת (שזה מגניב וצעיר והופ כה לוהט) הוא גרפומניה

  • רוני  On 5 בדצמבר 2009 at 01:07

    תודה חלי, עשיתי בדיוק את זה.
    שי, :):):):):) גם לך.
    ויוסף, תירגע מותק. אני גרפומנית מודעת. פטפוט הוא לא מגניב בעיני, אלא גזירת גורל.
    עכשיו לך תקרא משהו שעושה לך טוב. למה לבזבז זמן במקומות שלא כיף לך בהם?

  • יואב  On 5 בדצמבר 2009 at 10:23

    יש מלא אנשים שמדברים עם קומקומים, אבל רובם באים אליהם בטענות. אני משוכנע שהקומקום שם שמח לראות אותך בכל פעם מחדש.

  • רוני  On 6 בדצמבר 2009 at 07:57

    כמעט כמו שאני אותך, יואב.
    אין לי שום דבר שנון להגיד. אתה מקסים, אתה יודע?

  • יואב  On 6 בדצמבר 2009 at 17:33

    (:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: