ארבע נשים, ארבעה קולות (יומן קריאה)

ארבעה ספרים השבוע, שלושה כבר יצאו, אחד בקרוב. כולם יומנים של נשים. באופן מסוים, הרצף שינה את התודעה, הוסיף לה רבדים, כל הדברים שאפשר וגם רצוי לבקש מספרות. אחד מהספרים ממש לא טוב, אבל יש לו ערך מוסף, ועל כן לא נפקד מקומו מהרשימה.

אם אתם כותבים ביקורות ספרות, אל תפספסו את הרביעי.

תלחצי, ספייר
הוצאת סאגה

סיפורה של קלריס פרשס ג'ונס בת השש-עשרה, נערה שחורה מהארלם, אנאלפביתית. פרשס היא אם לשני ילדים, שניהם מאביה. היא גדלה בגיהינום שבו שני הוריה אונסים אותה ומתעללים בה. הילדה הראשונה נולדה כשהיתה בת 12, עם תסמונת דאון, והיא מעניקה לה את השם מונגו. השני נולד כשהיא בת שש-עשרה. היא נזרקת מבית הספר, וסופה, כביכול, כבר ידוע.

אבל פרשס זוכה להגיע למסגרת חינוך אלטרנטיבית ולפגוש את בלו ריין, מורה שחורה המלמדת אותה קרוא וכתוב ומסייעת לה למצוא את קולה.

זה ספר מהפנט, מזעזע, נוגע ללב אבל גם אחד האופטימיים שקראתי מעודי. הקול העכור של פרשס בתחילת הדרך הולך ומצטלל, ואיתו גם המחשבה של הקורא. כל התפיסות לגבי מה שאפשרי מתפרקות בדרך. אין פה גאולה פשוטה. העולם נותר אכזר, אבל די בכמה אנשים שאינם כאלה כדי לספק אפשרות לגאולה פרטית, קטנה, רבת עוצמה. ספר יפהפה.

 

יומנה של נערת ליווי, טלי מ.
הוצאת מעיין

ספר ממש ממש גרוע. טלי היא נערה בת 18 שגדלה עם אב שגם הוא, כמו אביה של פרשס, אנס אותה בילדותה. אחרי הצבא היא עוזבת את הבית. בראיון עבודה תמים לכאורה מוצע לה להיות נערת ליווי, ולאחר היסוס קצר ולא משכנע היא מסכימה. הספר בנוי מפרקים שכל אחד מהם מוקדש לאחד, או אחת, ובמקרה אחד שניים, מלקוחותיה. תיאורי המין מפורטים ועסיסיים, מיועדים במפורש לחרמן, ועושים עבודה מצויינת. (אמרתי שיש ערך מוסף).

בסיום הספר מספר המו"ל, אמנון בי-רב, את הסיפור שמאחוריו. כותרת הפרק היא "האמת, כל האמת, ורק האמת על 'יומנה של נערת ליווי'". בפרק הוא מספר על הוצאתו של הספר בפעם הראשונה, באפריל 2001 ועל הקשר שלו עם הכותבת. הוא מספר שהחליט להוציא אותו שוב כעת לאחר שנודע לו מפי האב האנס שכותבת הספר התאבדה.

אולי אני צינית מדי, אבל הכותרת "האמת, כל האמת ורק האמת" גרמה לי לחשוד שמדובר בפיקציה מוחלטת. והאמת? מה זה משנה בעצם. יש ספר מחרמן בעברית, למי שמחפש אחד כזה.

 

הצד המואר של הירח, מעולמה של אשה צעירה במעגל הזנות בישראל, אנה
הוצאת רסלינג

והרי ההיפך המוחלט מהספר הקודם. בשנים 2006-2007 מגוללת אנה, צעירה העובדת בזנות, את סיפורה בצורה של יומן. היא מספרת על המשבר הכלכלי שחוותה, על הבחירה בזנות כפתרון, על עבודתה, בפירוט אבל בלי שום נסיון לגרות מינית. במקום לגרות את הגוף היא מגרה את המחשבה.

כמו בספר הראשון, גם כאן שום דבר אינו מובן מאליו: לא הנסיבות שבהן הגיעה אנה לזנות, לא ההתנהלות שלה בעולם הזה. היא מפרקת את הסליז ומציגה בפנינו אנשים של ממש: הזונות, הסרסורים, הלקוחות, כולם הולכים ומצטיירים כאנשים שאנחנו מכירים: שכנים, חברים, קרובי משפחה. כולם בוחרים להיות חלק מהעולם הזה, ומשלמים מחיר על כך.

בעקבות התאהבות בלקוח אנה בוחרת להתנתק מעולם הזנות, ומתמודדת בקושי רב עם ההתמכרות לכסף ולכח. ההישג הגדול ביותר של הספר הזה הוא ההאנשה. זה לא סופר שמספר על, שבוחר את הפרטים שיסעירו את הדמיון. אנה לא נשמעת כמו זונה, היא נשמעת כמו אשה שעובדת בזנות, אבל יש לה עולם שלם, נוסף, היא מתלבטת, היא חושבת, היא נוגעת ללב. ספר חשוב ומרתק.

 

יומן, 1940-1942, הלן בר
הוצאת מודן, עדיין לא בחנויות

זו הפעם הראשונה שאני כותבת על ספר שקראתי במסגרת העבודה ועדיין לא יצא לאור. מי שקרא בשנה האחרונה את הספרים בסדרת האיכות של ארנית כהן-ברק במודן (ביניהם "הדרך" של קורמאק מקארתי, "דוח ברודק" של פיליפ קלודל, "המלך הלבן" של ג'רג' דרגומן, "יש המעדיפים סרפדים" של גונאיצ'ירו טניזקי ולאחרונה "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות" של מרישה פסל) יודע כבר שיש למה לחכות. כהן-ברק קפדנית הן בבחירות שהיא עושה והן בטיפול שהיא מעניקה לספרים.

"יומן, 1940-1942" של הלן בר עתיד לצאת בקרוב מאוד, והוא הישג ספרותי ואנושי מרשים. הלן בר חיה בפריז בתקופת הכיבוש הנאצי. היא היתה בת למשפחה מהמעמד הגבוה, סטודנטית לספרות בסורבון, נפש עדינה ומינורית.

הלן מספרת ביומנה על חייה תחת הכיבוש, על הלימודים, על התאהבות נעורים. היא עושה את כל אלה ברגישות, באיטיות. היא מנסה להדחיק, אבל המציאות נדחקת כנגדה ומסרבת להניח לה לחיות את חייה מתוך ניתוק מהמאורעות המקיפים אותה.

כשיהודי צרפת נדרשים לענות על חזם את הטלאי הצהוב, הלן מספרת על ההתלבטות, ההשפלה, הבחירה לענוד את הטלאי בהתרסה. היא יוצאת לרחוב ומתארת את המפגש עם העולם תוך כדי ענידת אות הקין הזה, ופתאום הסמל הזה, שנדמה שיודעים עליו כבר הכל, מקבל עוד רבדים של משמעויות.

היומן של הלן בר הוא טקסט משנה תודעה. זוהי יד שמושטת עמוק מפריז של 1942, ונוגעת בלב בישראל 2009. הוא מזכיר שלמילים יש משמעות בעולם הזה, ושהן יכולות לגרום לנו להיות אנשים טובים יותר. ספר שאי אפשר לשכוח.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי עברון-ועקנין  On 29 בנובמבר 2009 at 10:44

    מה קורה איתה? היא פעילה?

  • ריקי כ.  On 29 בנובמבר 2009 at 10:46

    אנה פרנק?

  • רונית רוקאס  On 29 בנובמבר 2009 at 10:51

    תלחצי הוא ספר נהדר, קשה מאוד לקריאה, למרות אותה אופטימיות שאת מדברת אליה. היתה תקופה שהושטתי אותו לכל מי שעבר בדרכי. אחרי כמה משפטי הסבר, רק מעטים נענו לתחינותי.

  • רוני  On 29 בנובמבר 2009 at 11:17

    לי, אין לי מושג. הן עשו עבודה טובה, אני מקווה שימשיכו.

    ריקי, ממש לא. הלן בוגרת מאנה, מאופקת ממנה. התובנות שלה מעמיקות יותר, בהתאם לגילה. יש שם הרבה התרחשות בין השורות, וכשקוראים את האפילוג של חוקרת צרפתית נוסף עוד רובד נסתר ומרתק לאופיה. בקיצור: משהו אחר לגמרי.

    רונית, אני יכולה להבין את החשש של אנשים מפני הספר הזה. ההפסד כולו שלהם.

  • דרורית  On 29 בנובמבר 2009 at 11:30

    נורא הצחקת אותי עם הערך המוסף של הספר המחרמן.
    🙂

  • טלי  On 29 בנובמבר 2009 at 12:05

    לקרוא את "תלחצי".

    (-:

  • דפנה לוי  On 29 בנובמבר 2009 at 12:13

    אחרי שאיתמר כתב פה לפני כמה שבועות על הסרט המתקרב, ואת המלצת פתאום על הספר המצוין מצוין שלה, אני מעלה היום ראיון שערכתי ללאישה עם ספייר, סופרת מדהימה לטעמי ומשוררת גדולה גם כן.
    מזמינה אותך לקרוא רוני
    http://www.notes.co.il/daphna/62340.asp

  • רוני  On 29 בנובמבר 2009 at 12:56

    מאוד מומלץ. איזו אישה כנה ונהדרת.

    דרורית, קצת כיף, מותר גם בין כל האסונות האלה, לא? 🙂

    וטלי, לגמרי בצדק.

  • דרורית  On 29 בנובמבר 2009 at 13:28

    רוני, לא רק שמותר אלא הכרחי.
    חוש הומור… כמה חשוב.

  • רויטל  On 29 בנובמבר 2009 at 13:36

    יצא השבוע בארה"ב סרט על פי הספר פוש. אני חוככת בדעתי אם לקרוא קודם את הספר (20 ומשהו דולר בחנות הקרובה למקום מגוריי) או ללכת לסרט (אופרה ווינפרי אחת מהמפיקות). הטריילר בינתיים עושה מאוד חשק. וראיתי את השחקנית הראשית מתארחת אצל אופרה, וקראתי בטיימס ביקורת אוהדת מאוד לסרט, שעומדת על ההבדלים בין הספר המומלץ לסרט המומלץ לא פחות.
    כמה עולה הספר בישראל?

    ד"ש

  • רוני  On 29 בנובמבר 2009 at 13:46

    כמה עולה? אין לי מושג. ברוך בורא ספריות 🙂
    וגם אני מתכוונת לראות את הסרט, אבל מעדיפה תמיד להתחיל מהספר. הפוך לא עובד לי (העצלות. אם כבר ראיתי, אז להתחיל לקרוא נראה לי מתיש)
    והי, בוב, נחמד שקפצת לבקר!
    אני קוראת את הבלוג שלך וקצת (הרבה) מקנאה.

  • אסתי  On 29 בנובמבר 2009 at 17:39

    וצירופי המקרים של הפוסט הזה עם הפוסט של דפנה שיוצרים ביחד דיון ספרותי, כזה שלא יכול להתקיים היום בשום מקום אחר (לא בעיתונות ולא באמצעי המדיה האחרים) – רק בשביל זה היה צריך להמציא את האינטרנט.
    עונג גדול.

    ואם מדברים על הלן בר, זה המקום להזכיר שוב את סוויטה צרפתית של אירן נמירובסקי.

    אגב, העטיפה של הצד המואר – יפיפיה.

  • חנה בית הלחמי  On 29 בנובמבר 2009 at 19:35

    ובעודי ממתינה שהבן שלי יצא מחוג – קראתי רבע ממנו. מהספר עולה די בברור אלמנט ההתמכרות לזנות. לא קל, כשמבינים את הכוחות שפועלים על אשה (כל אישה), שמתנבים אותה לזנות כברירת מחדל בעת משבר כלכלי.

  • רויטל  On 30 בנובמבר 2009 at 04:56

    וכשיש לי מה לתרום, אני תורמת. אבל תמיד פה, כלומר בכל פעם שיש לך משהו חדש להשמיע.
    ואני קצת מקנאה בך. מה לעשות. ככה זה עובד עם הדשא של השכנות. לפעמים בא לי כבר להיות במקום שהוא רק שלי. לפעמים הנדודים האלה יכולים להתיש.

  • אבירן  On 9 בדצמבר 2009 at 11:54

    קראתי את "יומנה של נערת ליווי" ומה זה נהניתי. אם יש ספר טוב, עם תיאורים עסיסיים, מדוע לא ליהנות ממנו? כל פרק הוא חוויה מענגת בפני עצמה. ומי שלא קורא – פשוט מפסיד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: