זה כמו לבקש ממישהו לבלוע את השמש

שני הספרים הראשונים שקראתי משל ג'ון אירווינג היו "מלון ניו המפשייר" ו"העולם על פי גארפ".

המפגש עם שני הסיפורים האלה היה חוויה דרמטית. אירווינג הציג בשניהם כל כך הרבה אפשרויות חדשות של חיים, רגעים קיצוניים, אפשרות לקבל את האחר, אפילו להתאהב בו. הוא היה מצחיק, מרגש, נוגע ללב, לפעמים כל אלה בו זמנית.
למרבה הפליאה, זו לא היתה חוויה חד פעמית. בכל קריאה נוספת הביאו איתם שני הספרים האלה סדרה חדשה של תובנות והנאות. בכל גיל אפשר ללמוד מג'וני משהו חדש.

אבל לא לכל הספרים האחרים שכתב אירווינג היתה אותה השפעה. אחרי שני אלה היתה ציפיה עצומה, ומדי פעם הספרים החדשים התרוממו למדרגה המרגשת של שני הראשונים, ולפעמים לא ממש.
אירווינג מדבר בראיונות איתו על הציפיות של הקוראים, ועל הקושי לעמוד בהן. הוא אומר שאין לו שום ברירה אחרת: הוא פשוט מפנה גב לציפיות, ועושה את העבודה שלו. רוב התסכול שלו נובע מביקורות שמצפות ממנו לכתוב ספר אחר מזה שכתב.

סופר ישראלי מצליח אמר לי השבוע בתסכול, "אני לא רוצה שיקראו אותי ויחשבו על הספר הקודם שכתבתי וכמה נהדר הוא היה, או על הספר הבא וכמה הפוטנציאל שלי גדול יותר ממה שעשיתי עד כה. תקראו רק את הטקסט הזה. האם הוא טוב? זה כל מה שמשנה."

בהרצאה הבאה מספרת אליזבת גילברט, שכתבה את "לאכול, להתפלל, לאהוב", על החשש העצום שלה שלא תצליח להגיע שוב לעולם לרף שהציב הספר הקודם שלה.

גם בלי לקרוא את הספר שלה, שמספרים שהוא מלא באהבת אדם, קשה שלא לחבב את האישה הכנה והמקסימה הזו.

לא בטוח שאירווינג היה מתחבר לדבריה, אבל הם מעניינים. גילברט אומרת שהעולם המודרני רואה ביוצר את מקור היצירה הבלעדי. ועל כן, הצלחת היצירה היא עדות לגאונותו, כשלונה – עדות לחולשתו האינטלקטואלית, הרוחנית, הרגשית.

וזה פשוט יותר מדי אחריות, היא אומרת. לדרוש ממישהו גאונות, זה כמו לבקש ממנו לבלוע את השמש. ביוון וברומא, היא מספרת, ייחסו את הגאונות לשדים שהתגוררו בקירות הבית. בתרבויות אחרות ההשראה האלוהית קיבלה שמות ופנים אחרים. כך או כך, היה עוד מישהו שהיה מעורב ביצירה, וחלק מהאחריות היה מוטל עליו.

יוצרים רבים מדברים על הרגע הזה שבו משהו קורה דרכם, והם חשים שהם כלי בידי כח גדול יותר, מופשט. על הרגע שבו הם מתבוננים ביצירה ותוהים – אני עשיתי את זה? אלה רגעים שיוצרים תחושה של ענווה גדולה, והכרת תודה.

ההרצאה שלה בנושא, עשרים דקות בסך הכל, נגישה, מקסימה, ומעוררת השראה לחיי יצירה שפויים יותר.

 

<a href="http://www.exego.net/admin/

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On 28 בנובמבר 2009 at 19:57

    "אני כותב מאז 1949, למדתי בכוחות עצמי. אין לי תיאוריות של כתיבה שעשויות לעזור לאחרים. כאשר אני כותב אני הופך למה שכנראה אני מוכרח להיות. הגובה שלי הוא 6 רגל ו-2 אינטש ואני שוקל כמעט 200 פאונד. והקואורדינציה שלי לקויה, מלבד כאשר אני שוחה. יתרת הבשרים הזו היא העושה את מלאכת הכתיבה. בתוך המים אני יפה תואר."

  • טובה  On 28 בנובמבר 2009 at 20:57

    לא מזמן חשבתי על ג'יי. קיי. רולינג ומה היא תכתוב. נכון שהיא יכולה לא לעבוד למשך שארית חייה, אבל זו העבודה שלה, היא סופרת.
    תודה! יופי של הרצאה.

  • עידית פארן  On 28 בנובמבר 2009 at 22:13

    צחקתי ובכיתי

    (ארז בא לראות אם הכל בסדר, הושבתי אותו והקראתי לו מיד)

    כחול חום ירוק
    (הוא עיוור צבעים, זה מתסכל כל כך לפעמים)

  • טלי  On 28 בנובמבר 2009 at 22:37

    עכשיו תהיה לי בעיה.

    כי אני מודה, כשייצא הספר שלך (במהירה בימינו אמן, אבל רק כשהוא ואת תהיו מספיק בשלים לזה), יהיו לי ציפיות, אפילו גבוהות.

    אבל אני סומכת עליך, כי כשטקסט הוא טוב, או בכלל יצירה, הוא מדבר בפני עצמו ואחרי כמה עמודים (או דקות) כבר לא חשוב מי כתב ומה אני חושבת או יודעת על מי שכתב או על דברים אחרים שהוא כתב – מה שחשוב זה רק הטקסט הנוכחי.

    הרבה מחשבות עוררת אצלי, על הרבה ספרים וסופרים ועל יצירה בכלל (אחרי שראיתי השבוע בפסטיבל עשר הצגות, לגבי חלקן היו לי ציפיות ולגבי אחרות הגעתי בלי לדעת כלום והופתעתי).

    ועידית עידית- אני אוהבת את מסננת הצבעים שאת מפתחת (-:

  • יואב  On 29 בנובמבר 2009 at 01:26

    אני זוכר שהרגשתי סימפטיה גדולה כשהיא דיברה על המצב הזה של "לכתוב את ספר חייך" ולהיות אחרי זה, כשלכאורה שיא חייך כבר עבר.
    הכנות והישירות שבה היא העלתה את הנושא והאופן שבו היא קישרה את זה לדבר המרכזי שניסתה להגיד היו מאוד יפים בעיי.

  • צפריר  On 29 בנובמבר 2009 at 08:47

    אגב, אין גאונות בחדש של אירווינג.

    אבל יש דובים ויש כלב מפליץ. שזה לא מעט.

    והספר פה מחכה לך..

  • רוני  On 29 בנובמבר 2009 at 10:23

    הוא המורה של אירווינג, ובצדק. תודה על יופי של ציטטה, יואב.

    טובה, וואלה, רולינג היא באמת מקרה הקצה של העניין הזה. מצד שני, אני מאמינה שהיא עוד עשויה להפתיע.

    עידית, אני שמחה 🙂

    טלי, מאוד משמחת, היכולת שלך לראות טקסט נקי מכותבו וציפיותייך. אני לא חושבת שאני יכולה…

    יואב נקודותיים, same same.

    וצופי, דב זה דבר אחד, אבל כלב מפליץ? אח, געגועים גדולים לביצון!

  • צפריר  On 29 בנובמבר 2009 at 10:43

    roni! Egg is the young brother. the dof name is sorrow if I remember correctly, at the epic chapter name (the crush chapter) is "Sorrow Floats".

    ואגב, הוא מתייחס בטוויסטד ריוור למורה שלו, וונגוט, ולמשפט יפה שהוא אומר לו" "אולי יום אחד הקפיטליזם יחייך אליך".

  • דרורית  On 29 בנובמבר 2009 at 11:40

    היא מקסימה, אליזבת. ואהבתי מאוד את הספר שלה. יש כמובן את המקבילה של העניין נגיד, בעולם הקולנוע כמו
    the curse of the oscar
    אנשים שקיבלו את הפרס בגיל צעיר יחסית ואחר כך לא עבדו יותר, או רק התדרדרו משם והלאה.
    ובכלל, הכי אהבתי את עניין התייחסותה לפחד ומשננת שוב ושוב לעצמי, כדי להתגבר את המשפט המפורסם של צ'רצ'יל (ווינסטון, לא יצחק)
    we have nothing to fear but fear itself.
    יש ימים שזה ממש עוזר לי. יש ימים שממש לא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: