מוות קטן

מכל הפרידות, העגומה מכולן היא זו המתרחשת במחסה הדממה, בין חדרי הלב. אנחנו ממשיכים להתהלך יחד בעולם, ובכל זאת הפרידה כבר התרגשה עלינו.

תחושת הפרימה איטית. לעיתים היא נדמית כפרי הדמיון. הקריעה הדקה נשמעת, והמבט מונח על האדם הזה, שכתפו סמוכה כל כך עד שניתן לחוש את אדוות חום גופו, וההבטחה המרגיעה – הנה, הוא עדיין כאן.

ויום אחד נשלח המבט, והוא עדיין שם, אבל זה כבר אינו אותו אדם, ואף המתבונן אינו כשהיה, וכבר אבד משהו בלי דעת, והאבל השקט הזה, הנורא, שלא ניתן להסבירו לזה המהלך שם, כתפו חמימה כשהיתה, ואינו יודע כלל כי דבר מה אבד.

בסוף היום הארוך הזה עוד נותר להתכסות היטב בשמיכת האבלות, לחוש את קפליה הרכים מלטפים את הפנים, מבטיחים שבתום כל ההרפתקאות תמיד ימתין הצער. כמו חיה נאמנה, המתכרבלת לרגלינו כל העת, וברגע אחד קופצת אל חיקנו ומנחמת. הנה, יש עוד דבר מה בטוח בעולם.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רון  On 22 בנובמבר 2009 at 03:02

    הלא ידענו להקיץ ביחד…

    או הסוף של 1984, כשווינסטון מניח את ידו על מותניה של ג'וליה ולא מרגיש בפנים כלום.

    תיארת את זה יפה מאוד לדעתי. אם הבנתי נכון…

  • עידית פארן  On 22 בנובמבר 2009 at 06:09

    שלושה צבעים
    בדיוק אלה שילד מצייר בהם אדמה שמיים ועץ

  • רזי בן-עזר  On 22 בנובמבר 2009 at 08:16

    רוני, אני יודע

  • פרנצ'סקה  On 22 בנובמבר 2009 at 10:01

    אני קוראת אותך המון, אבל הרבה פעמים הכתיבה שלך מאוד רומזנית, כאילו היא מיועדת ליודעי ח"ן בלבד. ואני, למרבה הצער, אינני כזו.

    את כותבת בתבונה וברגישות. אבל למען השם, רוני, אפשר לפרט קצת יותר?

  • מיכל  On 22 בנובמבר 2009 at 10:21

    ושינוי

    את כתבת כאן דומה למשהו שהסברתי למישהו לפני כמה זמן. דומה בתוכן שמתחת, ושונה בדרך ההגשה.
    זה עצוב, כביכול, אבל משום מה נותן כוחות. אחרים.

    את מגישה דברים מאוד שונה ממני. זה מרתק.

  • רוני  On 22 בנובמבר 2009 at 10:24

    נו, חטפתי היום משני הצדדים, יודעי ח"ן ולא יודעים כלום.

    אני כותבת כדי לכתוב. המציאות בכלל לא משנה. אתמול הרגשתי כך, מחר ארגיש אחרת. קשרים, כמו שאמרה לי הבוקר חברה חכמה מאוד, נמצאים כל הזמן בתנועה.
    זה סימון של רגע אחד בקשר שאני מקווה שיהיה חלק מחיי תמיד. יש רגעים אחרים. הכל בסדר.
    אפילו המוות שנכתב כאן הוא מוות מסוים מאוד. לפעמים אחרי שינוי כזה הקשר הופך למשהו שווה לא פחות. אבל אחר. ולפעמים צריך להתאבל על מה שהיה קודם לפני שאפשר ליהנות ממה שיש עכשיו.

    מה שעניין אותי זה לזהות את הרגע, וכפי שרון ציין, כתבו את הרגע הזה לפני. קראתי את שני הקטעים האלה הבוקר שוב והם מקסימים. מומלץ.

  • לי עברון-ועקנין  On 29 בנובמבר 2009 at 10:49

    ומזכיר שיר של לאה גולדברג עם היד הזרה המוטלת בוקר אחד בידה.
    אבל, ואני ארשה לעצמי תגובה פרוזאית על טקסט יפהפה – מדהים לא פחות עד כמה הפרידות האלה שמרגישים אותן כמוות ומתאבלים עליהן, הרבה פעמים אינן סופיות ועוד יש הרבה גלגולים אחריהן…

  • רוני  On 29 בנובמבר 2009 at 11:17

    תגובה פרוזאית אבל מנחמת מאוד. תודה.
    והשיר, רון הזכיר אותו בתגובה הראשונה. לא הכרתי אותו, ושמחתי מאוד להכיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: