אנטי קליימקס

הוא יושב על הספה. פניו כבדות. עפעפיו צונחים כאילו הוא עומד להירדם בכל רגע.
הטלפונים מנותקים מהבוקר, הילדים החולים במיטותיהם. אני החולה מקשיבה. הוא מספר לי את הסיפור שלו.

אני נכנס למערכת יחסים ונותן הכל, הוא אומר. אני רוצה לתת הכל. אני רוצה לגרום אושר.
כי אני אוהב נורא.
ואז, הוא אומר, אז הכל נהיה מובן מאליו. ולפתע גם לא מספיק. היא רוצה לנהל אותי. היא רוצה שהדברים ייעשו בדרכה. אני מסכים. אני עושה את הדברים בדרכה.
ולאט לאט אני נעלם. שוקע לתוך חייה, ומותיר מאחור את חיי שלי. אני לא זוכר מי אני, הוא אמר.
ואמרתי לו: זה בסדר. קח את הזמן.
ופני כבדו, ועפעפי צנחו למולו כאילו אני עומדת להירדם בכל רגע, וחשבתי: כן. כך בדיוק.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: