על העריכה

לכתוב ספר זו משימה כל כך עצומה עד שאחריה נדמה שהכל אפשרי.

להדפיס ולכרוך את כל העותקים? פינאטס. למצוא סוכנת? פינאטס. להתרוצץ איתה בין ההוצאות? פינאטס. ללמוד להתמודד עם דחיות? פינאטס
(הא! כל דחייה היא מוות קטן, ולא במובן הצרפתי המענג. וזה לא משנה כמה דחיות קיבלתם – או כמה תשובות חיוביות! – זה עדיין כואב בכל פעם מחדש).

עריכה? הכי פינאטס! יש לי עורכת חכמה, מוכשרת וגם יפה, אנחנו יושבות לנו בבית קפה יפה בלב העיר ושותות קפה ומדברות בלהט על הסיפור. כל כך כיף! ואחר כך נשאר רק ללכת הביתה ולכתוב את זה.

הגעתי לפגישה הראשונה עם תכנית שינויים עצומה. עצומה. הצגתי אותה בהתלהבות בפני העורכת שלי. אני מוכנה לעבוד קשה! הבטחתי. לקרוע את עצמי! התלהמתי.

היא חייכה, הרימה גבה, הרטיטה את שפתה העליונה בסרקזם קל (בחיי שהיא יודעת לעשות את זה) ואמרה: "תרגעי מותק. זו עבודה שעושים בקטנות. לאט לאט."

לאט לאט. זה נשמע ממש קל. הרי כבר כתבתי רומן שלם!

טוב, אז זה לא עובד בדיוק כך.

החלטנו מה לשנות (בקטנות, בקטנות). אילו מערכות יחסים צריכות להתפתח בשלב מוקדם יותר. מה אנחנו עוד לא יודעים על רון? ומה פשר יחסיו המורכבים עם נעמי? ואיתן, באמת ככה הוא מגלה את יופיו? *

ואז צריך להתחיל להזיז את המילים מכאן לשם. פרקים שלמים נמחקים באבחה. מאות ואלפי מילים שטרחתי עליהן, שאני מאוהבת בהן ללא תקנה, מתפוגגות מהספר באחת.

וצריך לכתוב מחדש. אבל עבר זמן מה מאז שסיימתי לכתוב (כמעט שנה) וצריך לחזור למקום שכמעט שכחתי שהיה פעם ביתי.

בימי הכתיבה האחרונים חלמתי חלומות של איתן, הייתי הוא, הוא היה אני. איתן היה ממשי עבורי יותר מרוב האנשים האמיתיים שהקיפו אותי. עכשיו הוא שב להיות דמות, ואני נאבקת לאהוב אותו כמו פעם, לתת לו את הפרטים הנכונים, התיאור, המבט. מתחבטת על כל משפט, על כל החלטה.

אני פונה לשני הגברים בחיי, בעלי ובנזוגי המקצועי, מבקשת את עצתם. האם הם זוכרים איך זה להיות נער בגיל הזה? איך הרגשת? על מה חשבת?

הם נענים בהיסוס. משרטטים לי שתי מפות שונות כל כך. האחד גדל כנער דתי מסוגר וביישן ברמת גן. השני כהומו חברותי (ולגמרי בארון) בתל אביב. שניהם רחוקים שנות אור מאיתן שלי.

ורק אחרי שאני סוגרת את הסקייפ והמייל והטלפון אני נזכרת שפעם, לפני שנה, ידעתי על איתן הכל. לא נזקקתי לאיש.

ידעתי הכל על הספר הזה, ועתה איני יודעת עוד דבר.

* אסור לי לצטט כלום מהספר, אבל הנה התקציר ששחררה ההוצאה: סיפורו של איתן, איש יפה, מתכנת מחשבים, נשוי באושר לנעמי הציירת, אהובת נעוריו, ואב לעלמא הקטנה. בריצת ערב שגרתית הוא סוטה ממסלולו הקבוע וכמעט מועד על נערה צעירה המוטלת בין העצים. המפגש הזה וקווי השבר שיימתחו ממנו, מעמתים את איתן עם סיפור קטן ומלוכלך מעברו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On 25 באוקטובר 2009 at 22:36

    כשמתחילה העריכה אני אוהב לחשוב על התודות. זה מרגיע אותי.
    בצ'ונג לוי חשבתי על "…שעזרה לי לראות את השטחים המתים בטקסט ונתנה לי אומץ לקבור אותם."
    בסוף גם זה נפל בעריכה (העצמית שלי), בגלל שזה היה יותר מדי עמוק באדמה, אבל אני מבין איך את מרגישה. ובלי להכיר את איתן – אני אומר לך שאם היו מציבים אותו מול מסדר זיהוי של סופרים – אלייך הוא היה רץ. את מכירה אותו. הוא מכיר אותך. הכריכה שלו היא הכריכה שלך. משהו כזה.

  • אהרן  On 25 באוקטובר 2009 at 22:44

    אבל לחזור למשהו שכתבת שנה אחרי- זה אחד הכי קשים שיש, ואני עושה את זה כבר כמה זמן.
    כמה דחיות, כמה התעסקויות בתפל, כמה פוסטים יכתבו רק כדי לברוח ממה שהכי קשה- ניתוח לב פתוח ללא הרדמה.
    צריך עורך בשביל זה (ונשמע שיש לך)
    בהצלחה

  • דן  On 25 באוקטובר 2009 at 23:01

    מי זו העורכת שעליה את מדברת?, יש לי רומן בכתובים שזקוק לעורך באופן נואש ?
    חוץ מזה כל מה שכתבת על דחיות, דמויות, שכתובים מעורר בי הזדהרהות כמעט ביולוגית ! בנוסף לנפשית כמובן!

  • יואב  On 25 באוקטובר 2009 at 23:32

    נשמע קצת מפחיד.
    כמו רוב הדבים החשובים והטובים.

  • איתמר  On 26 באוקטובר 2009 at 11:07

    לקרוא את הספר שלך!

  • טלי  On 26 באוקטובר 2009 at 11:24

    ועדיין, מה שיואב כתב הכי נכון- מכל הסופרים איתן ירוץ רק אלייך, ואת תרוצי רק אליו, ותמצאי אותו בחזרה.

    המון הצלחה לך וגם לו, עושה רושם שעוד כמה לחיצות והוא יוצא (-:

  • רוני  On 26 באוקטובר 2009 at 11:56

    אוף יואב, אוף אוף. איתך אני צריכה לדבר. אתה האיש הנכון לעכשיו. תודה יקירי, אני חייבת לך כמה.
    אהרן, גם אני נוחה, ולקרוא את סיפורי מעורב ירושלמי גרם לי להתכווץ. ואכן יש לי אחת כזו.
    דן, כיף לא להיות לבד, ונועה מנהיים.
    יואב נקודותיים, הי, מה עם שלך?
    תודה איתמר, נראה שזה ייקח עוד זמן מה.
    וטלי – נכון? נכון שגם את הרגשת איך הוא יודע? אז גם אני. תודה יקירתי. אנחנו עוד בשלב שאסור ללחוץ, אבל בקרוב.

  • עידו  On 26 באוקטובר 2009 at 12:30

    אני כבר אחרי!
    הייתי חייב… 🙂
    את חייבת לזכור שהספר לא שלך יותר. מהשניה שהתקבל לתהליך הוצאה לאור, התפקיד שלך כיוצרת הספר הסתיים ועכשיו את לא כותבת אותו מחדש בצל הערותיה של עורכת, אלא באה לעבוד בשבילו, בתור מי שמכירה את הדמויות שלו הכי טוב. שלב הוצאת הקישקעס החוצה נגמר ואי אפשר לשחזר אותו בחזרה בעריכה, לכן אין טעם להתייחס לשכתוב הזה מתוך אותה נקודת רגישות. את עכשיו קוראת עם פריבילגיות, זה הכל; קוראת שיכולה לשנות. זה אחלה דבר – תעשי חיים 🙂

  • רוני  On 26 באוקטובר 2009 at 12:34

    אין לך מושג כמה חשבתי עליך אתמול.
    (איך מושג כמה קיללתי אותך אתמול!)
    אתה מלך, עידו. אני אנסה את הגישה שלך, אם כי אני סקפטית משהו.
    מתי יוצא?

  • עידו  On 26 באוקטובר 2009 at 12:42

    כך הבנתי, אז כנראה בינואר… עכשיו הוא נמצא בהבאה לדפוס, אחר כך יש את עניין הכריכה, וכו'. אבל העריכה, תודה לאל, מאחורי. והיה כיף. וקצר יחסית – חודשיים.
    נסי את הגישה – ובהצלחה מלא!

  • אהרן  On 26 באוקטובר 2009 at 15:24

    אם גמרת לערוך- נגמרו התירוצים.

  • עידו  On 26 באוקטובר 2009 at 21:45

    ומה עם הרומן השלישי בדיוק?

  • רוני  On 26 באוקטובר 2009 at 22:43

    ינואר! יש למה לחכות.
    ואהרן, אני מצטרפת לשאלה. בלהט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: