הזכות לא לקרוא. והפחד.

אני לא קוראת.

כבר שבועות ארוכים שאני לא קוראת שום דבר.
ערימת ספרים הולכת ומתגבהת לצד המיטה, עוד אחת על שולחן העבודה. ואני לא קוראת.

נטשתי באמצע את "חסד" של טוני מוריסון. את "האמיתית" של שאנדור מאראי. את "מר פוטר" של ג'מייקה קינקייד. את "נוכחות" של ארתור מילר. היו עוד. כולם ספרים שאני רוצה לקרוא. מתכוונת. לא מוותרת. נאבקת. ונכנעת שוב.

ככה זה היה

אני מרגישה שנגדע ממני איבר. איבר הקריאה. שוב ושוב אני פותחת ספר, שוב ושוב עיני מרחפות על מילים והן מתרוממות מהדף ומתעופפות להן בחדר, ועיני מתרוממות אחריהן, ואינן שבות אל הספר.

זה בסדר. זה בסדר. הרי לימדתי את ילדי את "מגילת זכויות הקורא" המופלאה של דניאל פנק, שהסעיף הראשון והחשוב ביותר בה הוא "הזכות לא לקרוא". אבל אני רוצה לקרוא, ולא מצליחה. יש לי זכות לא לקרוא, אבל מה יהא על הרצון?

בינתיים עברתי לרומנים גרפיים, ושם אני מוצאת בית. "החוף השקט" של מיכל טמיר, "ואלס עם באשיר" של פולונסקי, "פרספוליס" הראשון והשני של מרג'אן סטראפי, "איך לאהוב" של אקטוס, "קרוב רחוק" של רותו מודן (הבוקר, ואיזה יופי של ספר!), "Crumpet Ladies" של ירמי פינקוס.

הספרנית בראשי נוזפת. זה לא נקרא לקרוא. זה כיף, אבל זה לא מספיק. את לא צריכה ציורים. מה יהיה עם הקריאה? את לא מתכוונת לחזור אף פעם?!

הספרנית האמיתית אומרת, רוני, לקחת שישה ספרים לפני חודש, הגיע הזמן להחזיר. אנשים מחכים להם.

איזה פחד.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עידית פארן  ביום 22 באוקטובר 2009 בשעה 14:37

    במאה אחוזים
    ש

    זאת את כתבת את הטקסט הזה?????
    כי בשינוי קל מאוד של הכותרים
    (ועוד כמה שינויים, יותר לטובתך כמובן…)

    נראה שזה צריך להיות תחת השם שלי, הטקסט הזה…

    או שאני לגמרי לא לבד
    וגם זה משהו…

  • טלי  ביום 22 באוקטובר 2009 בשעה 14:47

    את יכולה ללמד את הילדים שלך גם את מגילת זכויות האישונים http://www.ishonim.co.il/Hebrew/ (הלינק יוצא רק כללי, משום מה, מומלץ לחפש שם בצד 'זכויות האישונים').

    זה בסדר, זה מותר ואם תרשי לי לנחש- זה גם יעבור.

    גם לי יש ערימה מתגבהת והולכת ומצייצת ובוכיה משלי, מגיעה אליה לאחרונה רק לאט לאט לאט, אחרי שקלטתי שבלי להתכוון לקחתי לי חופש מקריאה בקיץ האחרון, לא שלא קראתי, אבל רק ספרי נוער וילדים (ועיתונים אבל זהכבר באמת לא נחשב). אחד הדברים היפים והראויים להערכה אצלך רוני, לטעמי, זו היכולת לבחון מחדש גם הנחות שלכאורה מובנות מאליהן.

    אני אומרת שעוד תחזרי לספרים, אבל כשזה יקרה מתוך בחירה אמיתית וחשק אמיתי, אפילו תשוקה- המפגש המחודש יהיה הרבה הרבה יותר נעים.

    (ואל תגלי לאף אחד אבל מותר גם להחזיר ספר ספריה בלי לקרוא…).

  • רויטל  ביום 22 באוקטובר 2009 בשעה 14:48

    שאני לא מצליחה לקרוא אני עוברת לספרי עיון כבדים. אני יכולה להתמסר להם במשך חודשים ארוכים. ספרים בפסיכולוגיה, הסטוריה, ואפילו הגעתי אל מחוזות הפילוסופיה. הקריאה בדרך כלל איטית מאד, אבל זה חלק מהכיף.
    עכשיו אני קוראת את ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזכרון היסטורי של פינקלשטיין וסילברמן. זה בכלל ספר מתח במסווה של מחקר ארכאולוגי ומקראי.

    וגם ספרים גרפיים הם קריאה. בכלל לא משנה איך הרעיון מועבר, משנה מה הוא עושה לך. וכיף זה סיבה מצויינת.

    תהני!

  • אהרן  ביום 22 באוקטובר 2009 בשעה 15:28

    שאני כמעט לא קורא כלום. (חוץ מספר אחד שקראתי ביום). החזקתי השבוע את מוסף ספרים, עלעלתי בו כעלעל בעתון לאשה אצל רופא השניים, והחזרתי למקום. יש מצבי צבירה כאלה- על האשמה אפשר לוותר.

  • אליסיה  ביום 22 באוקטובר 2009 בשעה 15:52

    יש תקופות כאלה, שהראש כל כך מלא בדברים שלך, במילים שלך, שאין בו מקום לעוד אות אחת.
    תהני מהגרפיים, שהם כל כך כייפיים, ולא תמיד את מרשה אותם לעצמך, ותראי שזה יחזור. יש בך כל כך הרבה אהבה וכבוד למילה הכתובה, שאין סיכוי שלא תחזרי אליה (בזמן שיתאים לך…)

  • אביגיל  ביום 22 באוקטובר 2009 בשעה 17:02

    אצלי אותו דבר + התבאסות כי גם יש לי מסורת של כתיבה פוסט טלגרפי על הספרים שקראתי במשך החודש, ואיך הפוסט הזה יראה הפעם שאלוהים יעזור.

    אצלי המחסום נפרץ אתמול ובענק עם הנובלה הגראפית המשובחת של נייל גיימן – 1602
    (גיבורי העל של מארוול באנגליה הימיבניימית. ללקק את האצבעות).

    גם לך יעבור 🙂

  • שלומית  ביום 22 באוקטובר 2009 בשעה 17:44

    ויש לי כמה ספרים נהדרים לקרוא… מצד שני כתבתי מופע שמחבר בין שירי משוררות. זה נחשב??

  • אסתי  ביום 22 באוקטובר 2009 בשעה 20:52

    וכמה זה עובר ואת מוצאת את עצמך קוראת בלהיטות נימפומנית ממש…

  • רונית  ביום 22 באוקטובר 2009 בשעה 21:41

    יש ערימות בראש וערימות בסלון ובחדר השינה
    ואני מתחילה אבל כמעט כלום לא תופס אותי להמשיך
    והנה עשית לי חשק ועכשיו במקום לקרוא ולכתוב פה – אני הולכת לקחת עוד ספר חדש לידיים. אולי הוא יצליח.
    הרי ברור – זה הם אשמים, לא את.

  • אפרת  ביום 23 באוקטובר 2009 בשעה 14:31

    בדרך כלל לוקח לי כמה שבועות להבין, לותר, ואז למצוא איזה ספר "גרעינים": קליל וכיפי, אולי לא מופת, אבל גם לא זבל. כזה שגורם לקריאה כמעט רצופה מכריכה לכריכה.

    לפעמים צריך גם ספרים כאלו.

  • מרב  ביום 25 באוקטובר 2009 בשעה 14:40

    לקרוא את "האמיתית" ולא הצלחתי. אבל "הדרך" מומלץ בחום – אגרוף בבטן ממש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: