איך לאהוב, או אקטוס מאגיקוס

איך זה קורה, הקסם הזה, שיוצר מחלחל אל מתחת לעור, ויצירתו הופכת אט אט לחלק מהנוף הפנימי? אני מבקשת לפעמים את התשובה, ולפעמים מזכירה לעצמי שאכן, מדובר בקסם, וקסמים הם מטבעם חידתיים. אם יתפענחו, הם עלולים להתפוגג.

שניים מהיוצרים שעשו את הדרך הזו והפכו לחלק ממני הם דוד פולונסקי וירמי פינקוס. כבר כמה שנים שאני עוקבת אחרי שניהם, ומוצאת שאני אוהבת ממש כל מה שהם עושים, תמיד יש שם אמת ויופי ואיזו חדוות יצירה נהדרת.
הערב נסעתי למוזיאון הקומיקס בחולון לשיח גלריה בעקבות ספר ותערוכה בשם "איך לאהוב" של קבוצת אקטוס, המארחת גם את פולונסקי. לצערי דווקא האורח היה בברלין, כמו גם בתיה קולטון, אחת מחברות הקבוצה, אבל היה שווה מאוד בכל זאת.

לפני המפגש עוד הספקתי לעשות סיבוב בתערוכה היפהפייה שאצרה מיה דבש. דבש "פירקה" את הספר לנושאים, (שנאה, קנאה, נשיקה וכו') צירפה לכל אחד מהם הגדרה מילונית, שיר וציטטה מהמיתולוגיה היוונית, וקטעים נבחרים מהסיפורים בספר. היא הוסיפה קטעי וידאו של שיחות על אהבה עם היוצרים ו"תיבת השראה" פרטית של כל אחד מהם. התערוכה הפכה ליצירה בפני עצמה, מרגשת ויפה, כזו שמתחשק לבקש שיוציאו אותה בספר בנפרד.

השיחה עצמה היתה מרתקת. אני לא מתכוונת לתאר את כולה, רק להזכיר שהדיון על העבודה המשותפת עורר בי מחשבה ותהיות. שנים רבות עבדתי לבד, ולאחרונה אני חווה שותפות מקצועית ראשונה שמעוררת הרבה שמחה, אבל גם חששות לא מעטות.

"אנחנו סוג של משפחה לא מתפקדת," אמר פינקוס. "מאוד מאוד לא מתפקדת." חיזקה רותו מודן (שגם בה אני הולכת ומתאהבת לאחרונה).
ואיציק רנרט, שהעבודה שלו בספר היא אחת המרתקות שנתקלתי בה עד כה, הוסיף, "הקבוצה היא סוג של הרחבת ייסורי המצפון שלי עם עצמי. היא לא מאפשרת לחפף."
רנרט סיפר גם על הבטחון שמעניקה העבודה בקבוצה. "אקטוס מאפשרת לי לעשות מה שאני רוצה, גם אם זה קצת מסוכן." אמר. חשבתי על כל הפעמים שבהם עצרתי מרוב פחד, ואיזה יופי היה אם הייתי מוקפת בעוד ארבעה אנשים שכולם בעדי. איזה כיף!

אחר כך דיברו על העבודה, ולמרות שמירה פרידמן הזהירה שזה נורא משעמם, הדיונים על ציור במחשב וביד ועל צבע (ועל ראשים גדולים! תמיד תהיתי למה פרידמן עושה אותם, ונהדר שזה לא במקרה) היו מהיפים ששמעתי. ובעיקר, הם הזכירו שזה העיקר. היצירה.

בדרך החוצה עצרתי ליד פינקוס והצלחתי להגיד לו רק כמה אהבתי את "הקברט של פרופסור פבריקנט", ואז ברחתי, נבוכה. בבית התבוננתי שוב בסיפור שלו בספר. סיפור ללא מילים בשם "8:00-10:00", והבנתי שהוא צודק. זה שיר, שיר בקומיקס. בחנות המוזיאון מצאתי ספרון שלו שלא הכרתי, Crumpet Ladies וקניתי אותו. רק 25 שקלים, ואני מתקמצנת עליו קצת. אקרא אותו בבוקר אחד שבו ארצה לכתוב, ולא יהיה בי כח.

 

שיר.

המון אנשים אמרו לי שאולי יבואו איתי הערב. אף אחד לא בא, וכשהדיון נגמר יצאתי במהירות ונסעתי באוטו בשקט, והקשבתי לקול הפנימי שנרעש ונסער ורצה רק דממה ויצירה, והייתי אסירת תודה. אם היו שם, היינו מדברים על זה, והכל היה מתפוגג.

מתוך הדממה הבנתי שקיבלתי הערב את אחת המתנות הכי יפות שיוצרים יכולים להעניק: את החשק ליצור בעצמי.

אם אתם עוד לא מכירים אותם:

ירמי פינקוס

דוד פולונסקי (והנה האתר שלו)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יובל  On 17 באוקטובר 2009 at 22:04

    איזו מילה שווה

    ואהבתי גם את המטאפורה של המשפחה הלא מתפקדת. כאילו שיש משפחות שכן מתפקדות, אבל זה כבר עניין אחר

    מצטער שלא באתי, אבל שמח שלפחות יצא מזה משהו טוב

  • איילת  On 17 באוקטובר 2009 at 22:11

    למה לא שאלת?

  • רוני  On 17 באוקטובר 2009 at 22:28

    מילה מדויקת למה שהאנשים האלה עושים לנשמה.

    ואיילת, כי המון אנשים הבטיחו שיבואו! חשבתי שאני מכוסה 🙂

  • תמי  On 17 באוקטובר 2009 at 22:43

    שזה הערב… הייתי שם לפני שבוע.
    אחלה תערוכה, יצאתי משם עם הרגשה של מהומה בלב.
    מהומה מהסוג של הרצון המתעורר ליצור, מעורבב כנראה בקנאה על המשפחה שהם יצרו לעצמם ועל מה שהם עושים בה.
    גם אני כנראה קצת מאוהבת 🙂

  • איילת  On 17 באוקטובר 2009 at 22:49

    אבל טעית 🙂

  • אליסיה  On 18 באוקטובר 2009 at 07:08

    אז טוב ששכחתי 😦
    או לא…

  • שרון רז  On 18 באוקטובר 2009 at 07:34

    איזה יפה כתבת, מאוד רגיש ויפה

  • רוני  On 18 באוקטובר 2009 at 08:56

    חבל בשבילך. באמת. היית אוהבת את זה.

    ושרון, תודה. מאוד התרגשתי.

  • kuksta  On 18 באוקטובר 2009 at 09:10

    פינקוס הוא צייר מילים מופלא. אני אוצרת איור בחתימתו ולא יוציאו אותו ממני!

  • רוני  On 18 באוקטובר 2009 at 09:18

    קוקס, אני מקנאה.
    אתמול היתה שם ילדה שביקשה ממנו חתימה על הספר, והוא צייר לה דמות קטנה.
    היה כל כך מרגש לראות אותו מאייר בעט היפני שלו (שיש לכל חברי אקטוס מלבד מודן, הם דיברו על זה)
    וכל כך רציתי גם – אבל לא היה לי אומץ לבקש.

  • אסתי  On 18 באוקטובר 2009 at 20:06

    אני אוהבת את ההומור באיורים שלהם. כל אחד וההומור שלו אבל בכולם יש הומור וזה מה שעושה את היצירה שלהם לכל כך שובת לב ואנושית.

    ו…למה לא הזכרת לי? לא יפה. התכוונתי לבוא ופשוט זרח מפרחוני.

  • טלי  On 18 באוקטובר 2009 at 21:31

    גם היצירה שלהם וגם מה שהיא עשתה לך.

    יצירה מדבקת זה נורא יפה. הכי יפה.

    את הקברט עוד לא קראתי, אבל הוא מחכה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: