נחום ברנע צודק

סליחה מראש, אבל אחרי שעקבתי במשך השבוע האחרון אחרי סערת ברנע-האפינגטון, קראתי עכשיו את הטור של ברנע. והוא צודק.

נתחיל מלינק, כי אני מתעצלת להסביר על מה אני רוצה לדבר: גל מור הוא עיתונאי מוכשר ויסודי. הוא עוסק בעיתונות גם כרגע, אם כי באופן חלקי ביותר, ומנהל בלוג מקצועי נהדר, חורים ברשת. הוא סיכם את הפרשה היטב, למי שעדיין לא יודע במה מדובר.

הדיון התנהל ברחבי הבלוגוספירה כולה, ודבורית שרגל סיקרה אותו ביסודיות במהלך השבוע האחרון בעוד בלוג מקצועי יוצא מן הכלל, ולווט אנדרגראונד.

הבוקר כתבו בטוויטר ובשלל בלוגים על התגובה הקטנה של ברנע בטור שלו, תחת הכותרת "פוסט מורטם". דווקא השבוע קנינו ידיעות אחרונות, אחרי שנים שלא טרחנו, ורק בגלל הראיון עם איתן פוקס (שבהחלט שווה את מחיר העיתון כולו, לטעמי. אבל זה סיפור אחר). אז קראתי את ברנע.

השבוע ברנע מדבר מעט על הבזבזנות של השרים, בחריפות, אבל רוב הטור שלו מוקדש לילדי העובדים הזרים. הוא יצא לשטח, לבית הספר שבו הם לומדים, פגש את המנהלת, את הילדים, דיבר עם שר הפנים הקודם (שהכשיר את מעמדם של חלק מהילדים האלה) והוא מותח ביקורת קשה על אלי ישי ומלחמתו ב-1200 חסרי הישע שמדינת ישראל מנסה להקיא מקרבה בלהיטות כזו. עבודה עיתונאית טובה. חשובה.

בסוף הטור הוא מתייחס בקצרה למהומת הבלוגים. ההתייחסות הזו לא טובה בעיני. היא חוטאת בהתנשאות ובקוצר רוח שקצת אופייניים לגילו המתקדם של ברנע, ולחשש האמיתי מפני המהפכה.

אבל בשורה התחתונה, הוא עדיין צודק. הנה קטעים מתוך מה שכתב בשבוע שעבר:

היתכנות הטכנולוגית הפכה אותנו לפטפטנים חסרי גבולות. אנחנו מפטפטים את עצמנו לדעת.

בלוג הוא הגיג שמאן-דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שתיתי קפה עם מוישה, נכנסתי למכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם חיים, אמרתי לעצמי, איזה אידיוט, סגרתי, חניתי, קפצתי לברית של הבן של יענקל, היו יופי של מעמולים, מחר ארשום לכם את המתכון, פגשתי שם את דובי מהמכולת, אמר לי, אריאנה, הגיע הזמן לצאת מהשטחים.
ההבדל התהומי בין בלוגר לרכילאי הוא שרכילאי מספר על סלבריטאים, בעוד שבלוגר מספר בעיקר על סלבריטאי אחד: הוא עצמו. הבלוג הוא עלוקה עצמית”.

(הציטוטים בקאט אנד פייסט מהפוסט המקורי של דבורית בנושא)

אחרי שש שנים בבלוגוספירה אני יכולה לאמר שקראתי מעט בלוגים טובים, כתבתי הרבה פוסטים חסרי משמעות. אני נהנית מהבלוג, אבל לא מדובר בעיתונות. זה משחק. משחק נחמד, כיפי, אבל זה הכל.

הרוב מכריע של הבלוגים לא קשור בשום צורה לעיתונות, כולל זה שאתם קוראים כרגע. נכון שאפשר להיעזר בבלוג לבניית מוניטין בתחום מסוים, נכון שאפשר לייצר קהילה נחמדה ולקיים דיאלוג, אבל זה לא מאוד שונה מלוח המודעות בכניסה לבית הכנסת שלנו, שסביבו מתגודדים חברי הקהילה ודנים בדבר התורה של וינקלר. זה מרתק, זו קהילה, זו הכרות. זו פשוט לא עיתונות.

נכון, יש גם אחרים. מדובר בשבריר אחוז קטן מהבלוגים. אני לומדת מה קורה בתקשורת אצל דבורית וחידושי תרבות דיגיטלית אצל גל, ירדן לוינסקי מפליא לכתוב על פסיכיאטריה, אורי ברוכין מפליא לכתוב על כל דבר משיווק ועד קומיקס, נעמה כרמי כותבת מצוין על תקשורת, זכויות אדם, אתיקה ופמיניזם. יובל סער כותב נהדר על עיצוב, יאיר רווה כותב על קולנוע במקצוענות יוצאת דופן, שוקי גלילי עושה עבודה טובה בכל הקשור למאבקים חברתיים, ויש עוד לא מעטים.

ועל כל אחד כאלה יש אלף כמוני, שכותבים בבלוג על הפופיק של עצמם. זה לא רע, זה לא אסון, זו פשוט לא עיתונות.

נכון, העולם משתנה. האופן שבו אנחנו צורכים מידע משתנה. אבל יש מקום גם לזה וגם לזה. יש מקום לדיאלוג עם אנשים, וגם לעבודה מקצוענית בתחומי ידע ספציפיים. היתרונות של העיתונות רבים. ריכוז החומרים, הכותבים הטובים שלא צריך לרדוף אחריהם וגם לא לקוות שיתחשק להם השבוע לכתוב משהו. והתפוצה. וגם, אם תסלחו לי, מישהו שלא הוזכר רבות השבוע: כבוד העורך.

המון שנים עבדתי בעיתונות, חיילת פשוטה. חשבתי על נושאים, רצתי אחרי אייטמים, השתתפתי באירועים, ישבתי מול מרואיינים. עבדתי  קשה מאוד. העורכים שלי כיוונו אותי, תיקנו את הטעויות שלי, לימדו אותי עיתונות. לפעמים אני תוהה מה היה עושה לי כל אחד מהם אם היה רואה את הברדק שאני עושה כאן.

כי זה לא מה שאני עושה כאן. וזה לא מה שרוב הבלוגרים עושים – או מתיימרים לעשות.

אני לא מתנצלת על זה בשום אופן, אבל זה פשוט לא אותו דבר.

 

וחברי היקר אורי קציר ממש לא מסכים איתי.

ובעקבות ההערות של אייל גרוס ואסתי סגל, קישור למאמר המצוין של חיים שיבי בנושא.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On 16 באוקטובר 2009 at 21:36

    גם את צודקת. ובדבר אחד במיוחד: עבודת שטח היא עדיין מושג ששמור לעיתונאות המסורתית, ולא קיים בבלוגיאדה.

    מהפכני הפייסבוק שכאן, במקרה הטוב מזיזים את הפופיק לשלושה שכנים שלהם (ואני ביניהם), אולי מעלים לרשת סרטון פוליטי זה או אחר שמישהו אחר צילם בשטח, אולי מחתימים על עצומות בלחיצת כפתור, זה נורא קל, אבל זו לא עבודת שטח.

  • ניר  On 16 באוקטובר 2009 at 21:44

    כן, אבל ההאפינגטון פוסט שונה מאד מהבלוגים של שוקי וקוקי ושאר החברים שבעיקר עסוקים בללקק אחד לשני (בעצם, בצורה דומה לליקוק של ברנע לברק וחברים אחרים). בלוגים כמו האפ-פוסט ואחרים כן עשו עבודה עתונאית, בודאי אם אנחנו מחשיבים את מה שעושה ידיעות אחרונות עתונאות.

    ברנע פשוט שם את כל הבלוגים בסל אחד, משל כל מה שמודפס על נייר הוא אותו דבר, ברדידות וזחיחות אופייניות.

  • יגאל חמיש  On 16 באוקטובר 2009 at 21:47

    אבל, אני חושב שזה גם לא צריך להיות אותו דבר: בלוג הוא המקום האישי שלך ברשת. לא יותר, לא פחות.

  • עמרם  On 16 באוקטובר 2009 at 21:48

    מה שמוזר בתיאור של ברנע הוא שזהו תיאור מדוייק להפליא של הטור האישי האימפרסיוניסטי גם בעיתון הכתובה – ז'אנר שברנע עצמו ייבא לעיתנות הישראלית בטורו המיתולוגי ב"דבר". ההתרשמות החווייתית והסובייקטיבית החליפה בז'אנר הזה את עבודת השטח ושיעורי הביית – ועד היום חלק ניכר מהטורים של ברנע עצמו הם הגיג המבוסס על התרשמות ושיחה קצרה ולא מחייבת….

    בקיצור, במשך שנים. ברנע היה בלוגר בדפוס. לפחות על פי הגדרתו
    – והוא גם הלך והפך צפוי ומשעמם וקונפורמיסטי (ומלקק למקורותיו) – שזה ממש לא טוב בשביל בלוגר. על נייר כמו ברשת
    .

  • אייל גרוס  On 16 באוקטובר 2009 at 22:01

    גם אני לא מסכים איתך. כי בלוגים לא מתיימרים להיות עיתונות. אבל מצד שני אני קורא בלוגים ולא קראתי אף בלוג שהוא מהסוג "קמתי התרחצתי וכו'" שברנע מתאר, לא כי אין כאלו, אלא כי אני לא קורא אותם. רבים מהכותבים ברשימות למשל, ובמקומות אחרים, משקיעים די הרבה בפוסטים שהם כותבים, וכותבים דברים חשובים ומענינים, שהם לא בדיוק כמו לוח המודעות בבית כנסת. חיים שיבי כתב פוסט מצויין בנושא כי הוא כי הוא לא נקלע לבינאריות הזו שאו שחשובים שבלוג זה עיתונות או שחושבים כמו ברנע.
    http://www.notes.co.il/haim/61570.asp

    בלוגים חשובים בעיני כי הם מקום לתוכן עצמאי שלא עובר עורך ראשי, ודווקא בכך גדולתם, כפי ששיבי הסביר, שהם לא תלויים בעורך, במו"ל, במפרסמים וכו'. בואי לא נעשה אידאילזציה של העיתונות גם. כמו בבלוגים, כך גם בעיתונות לצד דברים נפלאים ועיתונאים דגולים יש המון זבל שמתפרסם , שחלק ממה שיש בבלוגים מעניין וחשוב ואיכותי ממנו בהרבה. אני לעתים קורא דברים ותוהה באמת האם אין לעיתון בו אני קורא אותם עורך.
    בכל מקרה ברור שבלוגים לא יכולים להחליף עיתונות במיטבה, אבל הם יכולים לתת דברים שהיא לא יכולה הרבה פעמים לתת. למשל כל מה שאנו לומדים על פרשת עביר עראמין מבלוגריות כמו טלי כוכבי.
    האם מהעיתונות היית יכולה לקבל את המידע הזה בצורה הזו?

    שיבי כתב: "אני קורא בלוגרים בעניין ומעדיף לעיתים את המקוריים והמפתיעים שבהם על בעלי טורים בתקשורת שאת תגובתם אני יכול להעריך מראש. " –
    ואני מסכים איתו.
    שוב, לבלוגר אין כללים שחלים על עיתונות-במיטבה, בפועל העיתונות מועלת בכללי האתיקה העריכה והמהימנות פעמים כה רבות – כאשר כותבים על דבר שאני יודע עליו דבר או שניים אני הרבה פעמים מוצא טעויות.
    זה לטוב ולרע. ברור שבלוגר בדר"כ לא יוכל לעשות תחקיר כמו שעיתונות במיטבה עוד עושה – לפעמים. אבל בלוגר לא חסום בכללים של תקשורת שהרבה פעמים סגורה לדעות "חריגות". תקראי את הספרים של דני דור על התקשורת בתחילת האינתפדה ובמבצע חומת מגן למשל, ותראי כמה דעת הקהל מעוצבת שם בצורה מסוימת. בבלוגים יכולים להתפרסם דברים ששומרי הסף של העיתונות לא יכניסו. ושוב, לא נעשה אידיאליזציה של זה. ברור שמנועי חיפוש, אגרגטורים וכו' גם גורמים לבלוגים מסוימים להקרא יותר מאחרים, אבל עדיין מקריאת בלוגים אני יכול לקרוא דעות ורעיונות וקולות שאין סיכוי שמישהו יתן להם את העמוד הראשי בווינט או בהארץ.

    אז אם מבינים שבלוגים לא מחליפים את העיתונות אלא ממלאים תפקיד אחר, ולא הולכים למקום המקוטב הזה רואים כמה ברנע טועה.

    הרי הויכוח שלו זה לא עם בלוג ה"קמתי התרחצתי התלבשתי", זה הרי דחליל, וכשהוא מדבר על בלוגים בצורה כזו גורפת בעצם הוא מבקש לפסול את הבלוגים שהוא רואה כתחרות עליו (ראי ההקשר של פרשת הפינגטון). נו באמת, בהקשר של פרשת הפינגטון לכתוב שזה עולם הבלוגים? מה הקשר.

    וזה לא שלבלוגים שהם יומנים אישיים אין גם חשיבות והם לא מענינים לעתים. קראתי גם כאלו שהם מענינים והיוו במה לאנשים עם כשרון כתיבה שכתבו דברים מענינים ורגישים שלא הייתי מגיע לקרוא אחרת.

  • אסתי  On 16 באוקטובר 2009 at 22:05

    עוד הצטרפות מקרים שקורת לנו רבות (לי ולך) בה את מעלה פוסט על נושא שרק רגעים ספורים קודם לכן ניהלתי עליו דיון עם מישהו.

    אז במקרה דנן, מיכאל זילברמן (טופס 630) העלה את פרשת ברנע, ותהה מה דעתי בעניין.
    מסתבר שהגבתי כמו אותה עיתונאית אצל אורי קציר. כי אמרתי לו: אז נחום ברנע כתב – אז הוא כתב… אז דבורית הגיבה – אז היא הגיבה
    מה זה כל כך חשוב?

    ובשורה הסופית אגב, אני מסכימה עם ברנע. יש כמה בלוגים טובים. בהחלט יש. הרוב מתעסק בפופיק של עצמו. במידה כזאת או אחרת של עניין. לא נעים לי להגיד, אבל גם ככה שונאים אותי, אז מה כבר יכול להיות עוד – שאני אישית קוראת מעט מאוד בלוגים. הרוב צפוי, משעמם וחוזר על עצמו לעייפה בבחינת רק על עצמי לשעמם ידעתי.
    אז מה?

    אגב, אני חותמת שעל הפוסט הזה יהיו אלפי תגובות כי הרי מה מעניין את הכותבים? – הם מעניינים את עצמם.
    והנה הזדמנות מופלאה שוב להגג על עצמם במסווה של איזה קונספט הרה גורל ובעל משמעות קוסמית.

    ועדיין, כאמור, יש כמה בלוגים וכמה בלוגרים שזו חגיגה לעיניים הקוראות. נפלאים. פשוט נפלאים. חלקם גם חשובים. מאוד. בעיקר בימים אלו של בזיון מתמשך בתחום העיתונות והעיתונאים

  • אסתי  On 16 באוקטובר 2009 at 22:14

    ואני גם לגמרי מצטרפת לאייל בשבחים לפוסט של חיים שיבי שעשה את הבידול המדוייק בין בלוג ומהותו על הטוב והרע שבו ובין עיתונות ומהותה על הטוב והרע שבה.

    בעיני אגב, זה נפלא שהיום יש את האופציה הזו של עיתונות ששוכנת בצד בלוגים ובעיקר להיפך. ולא סתם הגדילו עשות הניו יורק טיימס והגארדיין ואחרים (אימוץ הקונספט הישראלי מוצלח הרבה פחות) והצמידו לגליונות האינטרנטיים שלהם בלוגים. רק שאצלם הבלוגים מקצועיים. באגף התרבות יש בלוגים ספרותיים, קולנועיים, וכו' ובמדורי הפוליטיקה בלוגים פוליטיים.
    אצלם (בניגוד להארץ למשל) הבלוגרים נבחרים על הקטע המקצועי בעיקר, ולא על העובדה שהם אייקון או סלב, וזה מה שהופך את הבלוגים שלהם לחשובים. זה גם מה שהופך את גיליונות הניו יורק טיימס והגארדיין והטיימס והאינדפנדנט ואחרים למעניינים עוד יותר

  • דן  On 16 באוקטובר 2009 at 22:25

    מה זה משנה אם זה דומה או לא דומה? מה שחשוב הוא שמדובר בפירפורי גסיסה של עידן הירואי מדיום מעולה ופריחה של מדיום אחר תחתיו בעידן אחר שהוא שונה לחלוטין אבל גם דומה ובמובנים מסויימים גם זהה, הדיון הזה מזכיר את השאלה מה ההבדל בין כרכרה למכונית, השאלה לא מעניינת כי מי שהתרגל לנסוע במכונית לא מעניין אותו מה היו ביצועי הכרכרה.ומי שהתרגל לנסוע בכרכרה לעולם לא יוכל לשכוח את מנעמיה למרות הגללים והסירחון שהותירו הסוסים בכל פינה בעיר.
    מלחמת ההשמצות בין העיתונאי והעיתונאית המכובדים, הם סימפטום אחד מיני רבים לגסיסתה הבלתי נמנעת של העיתונות הכתובה! לצערי.

  • יגאל חמיש  On 16 באוקטובר 2009 at 22:32

    בעיני, הדיון הזה מחדד עוד יותר כי בלוג הוא ז'אנר ולא פורמט.

  • חנן כהן  On 16 באוקטובר 2009 at 22:35

    פוסט של "חסר מעש" שהוא פוסט משובח על הפרשה ובכלל אחד הפוסטים המשובחים ביותר שקראתי בזמן האחרון.

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=257871&blogcode=11322166

  • אורי  On 16 באוקטובר 2009 at 22:35

    רוני, אני מקבל שיש הרזבל בבלוגוספירה. אין על זה בכלל ויכוח. אבל מי שמדבר על השטויות של הבלוגים מבלי לפתוח אפילו את הרשימה הקצרה שאותה הזכרת ואליה קישרת, פשוט חוטא בבורות מרצון. וזה מה שקרה לברנע.

    אני לא מכיר יותר מדי בלוגרים שמתיימרים להפוך את הבלוג שלהם למדיום עיתונאי. את אלה אפשר למנות על אבצעות יד אחת. אבל ברנע בילבל בין היוצרות: מד אחד הוא כתב שהאפינגטון היא בלוגרית ולא עיתונאית, ומצד שני דחף אגב כך את משנתו על כל הבלוגרים כגוש אחד. בכלל לא עניין אותו שיש כאלה שמתמחים בתחום מסוים ועושים שם עבודה מצוינת. מבחינתו – והוא גם כתב את זה הבוקר – הכל אותו דבר: בלוגים, פוסטים, טוקבקים. הכל מיש-מש אחד גדול של דיבורים חסרי משמעות.

    ככל שאני זוכר, גם הבלוג שלך לא מגדיר את עצמו כעיתונאי. לפיכך, אף אדם שעיניו בראשו לא ישפוט אותו ואותך במושגים עיתונאיים. זה בדיוק ההבדל – וזה מה שברנע לא הבין (או לכ כל כך רצה להבין).

  • אייל גרוס  On 16 באוקטובר 2009 at 22:36

    אני גם אוסיף שגם בתחום המידע , לא רק דעות, מבלוגרים כמו איל ניב או עידן לנדו אפשר ללמוד יותר מה קורה בשטחים הכבושים מאשר אני חשוב בעיתון של ברנע, בפרט מאז שפיטרו את מירון רפפורט. נכון, הרבה פחות אנשים קוראים אותם, אבל אי אפשר לפטר אותם. כי אין להם את העורך הזה שעלול גם להכנע ללחצים שונים.

    לכן ברנע טועה, כי להבדיל משיבי הוא עוסק בהתקפה וקריקטורה של הבלוגים, ומצד שני בהאדרה של העיתונות.

    הוא
    underinclusive
    ו
    overinlusive

  • אסתי  On 16 באוקטובר 2009 at 22:49

    הנה, עוד משהו שאם יתפוס תאוצה יגרור קיטורים והשמצות מסוג אלו של ברנע, ואני מדברת על ה"טלוויזיה החברתית". מדיום שקיים רק ברשת ובא למלא את החור הגדול של הסיקור העיתונאי לפחות בשנים האחרונות
    http://www.tv.social.org.il/

    ואגב, אני רוצה לעשות תיקון על דברי בתגובה הראשונה שלי (הנה ההוכחה לדבריו של ברנע על השיגור לרשת בלי הגהה ובלי עורך)
    צ"ל – מה מעניין אותנו הכותבים מלבד אנחנו עצמנו וכו' (כתבתי – מעניין את הכותבים וכו') כי המוציא עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר, ובעצם רציתי בכלל לדבר על עצמי ועל תחושותי בנושא, בהיותי בלוגרית וכו'
    ואפילו חזרתי לכאן כבר שלוש פעמים, במסווה של היגוג על נושאים ברומו של עולם ובינתיים נהניתי עד מאוד משיח שלא היה קיים עד לפני עשר שנים ורק הרשת והבלוגים מאפשרים אותו במידה כזו של עניין ועומק

  • רוני  On 16 באוקטובר 2009 at 22:56

    לא אמרתי שבלוגים זה לא מעניין, לא כיף, לא חשוב. זה כל אלה, ויותר.
    ברוב המכריע של המקרים זו פשוט לא עיתונות.

    ובמקרים שכן, מאוד קשה לאתר את זה. מאמר מבריק שהושלך אל החלל ואיש לא קרא לא יכול לעשות את העבודה.
    וחסר שטח, תחקיר, מחויבות לכתיבה מקיפה (כמו זו שיש לגל מור ולרובנו פשוט אין כח בשבילה), מחויבות לתת תמונת מצב מלאה ושלמה.
    בקיצור, אני נשארת עם "הארץ" בסופו של יום.

    ואייל, יקירי, מראש ידעתי שאני אסתבך איתך. ושום שיחת ג'יטוק ידידותית באמצע הלילה לא תחלץ אותי מיכולת הדיון והוויכוח המרשימה שלך, כמובן.

  • איתמר בשן  On 16 באוקטובר 2009 at 23:22

    "קמתי, התרחצתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים…"
    החודש לפני עשרים שנה מת דן בן אמוץ. זה קרה עוד לפני שנפלה חומת ברלין וכשמישהו דיבר על רשת האסוציאציה היתה של דגים. אז, מי שרצה לכתוב בסגנון "קמתי…" עשה זאת בעיתון, וחבל שברנע אינו מוצא לנכון לברך על ההפרדה בין אלה שמצחצחים שיניים לבין אלה המצחצחים חרבות.
    וציפור קטנה לחשה לי, רוני, שאת עומדת להיות גם וגם!

  • ח ל י  On 16 באוקטובר 2009 at 23:58

    צודקת.גם הוא. רק הסגנון….

  • רוני  On 17 באוקטובר 2009 at 00:20

    מאוד. ההפרדה טובה וחשובה (למרות שגם אז נהניתי לקרוא את בן אמוץ בין אם צחצח שיניים או חרבות. מסתבר שכרגיל, הכל קם ונופל על איכות הכתיבה).
    וששש… אל תגלה. עוד קצת. אנחנו צריכים לדבר על הציפור הקטנה בכל מקרה.

    וחלי, גם איתך אני מסכימה. הסגנון אכן בעייתי.

  • עידית פארן  On 17 באוקטובר 2009 at 10:17

    אני ממהרת להגיב
    רצה לשלוף את החרבות שלי
    הנה, (כמה סוכר לשים לך, כי אני בלי, חזק עם מעט חלב ושיהיה טסטרז צ'ויס ואפיתי לחם קופים מדהים אתמול, שניה אני פורסת לך פרוסה נאה)

    לפני….קצת פחות משתים עשרה שנים
    גרתי ביפן, היו לי אז שלושה ילדים ובן זוג עם עיניים למעלה לגורדי השחקים של טוקיו
    הוא היה הולך אחרי עם מצלמה דיגיטלית
    מנסה לשכנע אותי לצלם בזה

    (רחמנא ליצלן, משהו שלא הולכים איתו ל"ניקוי יבש" לפתח, שם היינו מפתחים את הפילמים ועורמים ערימות ענקיות של תמונות)

    להצטלם
    "תצלמי את הילדים, מה אכפת לך, אחר כך תורידי למחשב"
    זה היה לפני 12 שנים
    אני ביקשתי ממנו לגדל 3 (הוא לא ידע שיש לי בבטן עוד אחת אז…)
    בשקט וכמו אמא נורמלית
    וללכת עם הדברים האלה למקומות אחרים

    כמובן שלא ידעתי אז , שהמצלמה הזאת, שהסתכלתי עליה בשאט נפש
    תהפוך לעט בתוך התיק שלי
    יש ימים שאני הולכת ומצלמת איתה בלי הכרה, מורידה תמונות מסדרת ממיינת מנקה מנקה מנקה

    ומעלה לבלוג שלי….
    אחחחחח
    איזה כיף

    בלוגים לא מתיימרים להיות עיתונים
    הם לא ביקשו את זה
    ויש כמה עיתונאים (או יותר נכון העוסקים בעיתונות) שהבלוגים שלהם הם…בסדר, לא דובדבנים מעל עוגת קצפת
    וכמו
    לגמרי כמו בטעם בבגדים
    לאנשים יש טעם…הם רוצים לקרוא את זה או את ההוא
    הם מוכנים לקרוא על הדיעות הפוליטיות שלו,
    ולהעתיק את המתכונים
    וכן, גם מעניין אותם ביי דה וויי
    מה טעמו המוזיקלי

    מהקידמה הזאת (טכנו, מחשב רשתות חברתיות, ) קשה מאוד לברוח
    ומי שנשען על דפים כתובים
    ממוחזרים (אני מתה על הרעש שהם משמיעים, מזמן לא היה לי אחד כזה בבית)

    שיש בהם, כל כך מעט אינפו חשובה, וכל כך הרבה פרסומות ופרסומים, צהוב בהיר כהה ועם טיפות רעל בפנים…
    ורק על דפים כתובים…

    סביר להניח שימצא את עצמו מחזיק בעוד 10 שנים בלוג ולא יאמין איך זה לא קרה לו קודם.

  • חנה בית הלחמי  On 17 באוקטובר 2009 at 10:32

    היא הנחה שגויה שנובעת בעיקר מחטא ההיבריס של עיתונאים שחשים שהקרקע נשמטת מתחת למגדיר הזהות העיקרי שלהם – היותם עיתונאים ב"מיינסטרים" הותיק של העיתונות המודפסת.
    בפועל המצב הפוך. אני נתקלת ביותר בלוגרים רציניים מעיתונאים רציניים, ומעט מאוד העיתונאים הרציניים – פועלים על פי קוד פוליטי ומשקיעים את רצינותם רק במה שאינו מסכן להם את מקום העבודה. מבחינה זו – הבולוגוספירה בפרט והמרחב האינטרנטי בכלל, אמינים בעיני בהרבה על כל דבר שיכול ברנע לומר על בסיס תחקיר בכל נושא, וזאת מבלי לפקפק בכך שאכן הוא לוקח את עצמו ואת עבודתו באותה רצינות שהוא משבח לגבי עצמו ומגנה לכשמדובר בבלוגרים.
    בשנים האחרונות יצא לי לראות תחקירים קשים, שחשיפתם יכולה להציל נפשות, נגנזים ע"י הברנז'ה הרצינית והמקצועית של ברנע כי העורך לא רוצה להסתכסך עם השר.
    העיתונות המודפסת היא בעיני החדשות של אתמול. אני בהחלט יכולה להבין למה התפיסה הזו, שאינני בודדה בה, מפחידה את ברנע ודומיו עד לעשיית דה לגיטימציה בכל כלי דמגוגי אפשרי למדיום החדש שעומד להחליף אותו. ברנע, לפני היותו עיתונאי, הוא בנאדם – על חולשות האנוש שבו.
    לגבי הבלוגרים המרוכזים בעצמם – אני חושבת שלשיטתו של ברנע, בהחלט אפשר להעביר כמה טורים של עיתונאים "לגיטימיים" המרוכזים בפופיק מועט התוכן של עצמם ומשעממים לכן עד מוות, כמו יאיר לפיד או דנה ספקטור, לבלוגוספירה. אלא מה? הם בעיתון של ברנע, על הפיי-רול של המו"ל ותחת שבטו המתנחמד לקשרי הון-שלטון של העורך.
    בקיצור, עמדתי בשתי מילים לדברי ברנע היא: נו, באמת.
    אני מסכימה לחלוטין גם עם אייל.
    חשוב לציין שה"קמתי, התלבשתי…" (שהוזכר כאן שדן בן אמוץ עשה זאת הרבה לפני עידן הרשת וברנע לוקח ממנו באופן אירוני את הציטוט) הוא גם בבחינת "האישי הוא הפוליטי" ופותח צוהר חשוב לחייהם ואמירתם של מי שהעיתונות אינה נותנת להם פה. הרבה תמורות חברתיות קרו כאן בשנים האחרונות בזכות טקסטים "עילגים" שחשפו אמירות חשובות.
    ומילה אחרונה של מי שמוציאה מדי פעם הושעות לעיתונות: רוב ההודעות מועתקות לעיתון המודפס ב- copy paste. כבר מזמן נגמר עידן התחקיר.

  • גל מור  On 17 באוקטובר 2009 at 12:33

    ברנע חטא בחטא ההכללה. הוא לא כתב שחלק מהבלוגים הם חבורה של מתוסכלים פטפטנים חלק מהזמן אלא הכליל. אפרופו השעון המקולקל שצודק פעמיים ביום. אין כאן חוכמה יתרה. כפי שלא נכון לכתוב שכל העיתונים הם חבורה של עצלנים תאבי מתנות וחלטורות. זה לא יהיה רציני. ברנע נכשל בעבודה עיתונאית בסיסית ולא בהעלבת בלוגרים.

  • עדה  On 17 באוקטובר 2009 at 14:46

    אני מלכתחילה לא חשבתי שבלוגים זה דווקא עיתונות. בלוגים הם נישה חדשה של תקשורת, שהולכת וגדלה במהירות רבה. בתוך הנישה הזאת יש כמה וכמה ז'אנרים – החל מ"כתיבה על הפופיק" וכלה בהגות מאד רצינית, עם כל דרגות הביניים בתווך, כולל, פה ושם, ספרות טובה, וכולל, פה ושם, גם עיתונאות טובה.
    הבעיה העיקרית של הנישה הזאת קשורה אולי, בעקיפין, במה שתיארת כ"היעדר עורך" – כלומר, היעדר גוף שידרג מה אמין יותר ומה אמין פחות, וזה נכון לגבי כל מה שמוצאים ברשת, לא רק בלוגים.
    אבל בהדרגה צריך יהיה להשלים עם הנישה התקשורתית החדשה הזאת: היא גדולה ומשפיעה מכדי שאפשר לפטור אותה בדברי זלזול.
    מכל מה שאמר ברנע, הפריע לי רק
    עניין "העלוקה העצמית": זה נראה לי לא במקום.

  • רוני  On 29 באוקטובר 2009 at 12:17

    רק נקודה אחת פספסתי: שברנע אכן פישל אנושות בסיפור האפינגטון-ברק. אין ספק לרגע שדבורית תפסה אותו בטעות גדולה, והוא הוסיף והחמיר את המצב בתגובתו.
    עם זאת, לגבי הבלוגוספירה כמרחב, אני עדיין חושבת שהוא צדק.
    טלח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: