כשאוֹריה פגשה את צביקה פיק

לפעמים חלומות מתגשמים

אני לא מאמינה בפרומואים ברשת. למי יש כח וסבלנות. הרשת דורשת את הדבר עצמו, מיידי, נוטף עדיין זיעת מאמץ, דחוס, קצר.

והנה, אני תקועה עם סוד. חבילה קטנה, ארוזה היטב, ובה סוד. אסור לדבר על זה בינתיים. משהו גדול קרה לי, התגשם חלום שכבר הרפיתי ממנו לפני שנים רבות, אבל בינתיים אני מחויבת לשתוק. ואוי, כמה שזה קשה.

 

טוב, בעזרת השם יתברך, בעוד שבוע-שבועיים כבר נוכל לספר. אבל בינתיים, כבר כמה ימים שמזדמזם לי בראש השיר הנוראי ההוא, "לפעמים חלומות מתגשמים" שכתבה מירית שם-אור, הלחין צביקה פיק ושרו שלישיית הגמר של כוכב נולד 2. אז במקום לדבר על הדבר עצמו, תנו לי לספר לכם על היום שבו הקליטו את הזוועה הזו וצילמו גם את הקליפ. זה היה יום מצחיק, והבת שלי הגשימה לי חלום רב שנים.
(בתקופה ההיא הייתי המנהלת האישית של הראל מויאל. אל תשאלו איך זה קרה, גם אני לא מבינה).

 

 

כמה מוזר. מי זו?

את הסקיצה של השיר קיבלנו יום לפני ההקלטה, אחרי איזו שיחת בוקר נרגנת עם טמירה ירדני במשרדי טדי הפקות. בדרך לבית של הראל בחולון שמענו אותו שלוש או ארבע פעמים, מושר על ידי כבוד המלחין בעצמו. הראל כבר התחיל לסלסל.
"איזה בית כדאי לי לשיר?" הוא שאל. התקשרתי למשרד. הלומי טראומות מויאל מהעבר, וזהירים מאוד, אמרו לי, "שהראל יבחר מה שהוא רוצה."

הראל התלבט, התחבט. בבית הכין לי עותק מהשיר וכתבנו את המילים על נייר, לשינון מהיר. כל היום שמענו אותו. סיוט. בערב שמרית (חברתו דאז, אשתו ואם בתו היום) הגיעה, הראל השמיע לה את הסלסול, היא היתה מרוצה. התנחמנו בנרגילה ובסרט שהבאנו מספריית הווידאו בקניון בת ים. חזרתי הביתה בשתיים בלילה, הרוסה מעייפות. אלה היו חיי בעת ההיא.

למחרת בבוקר היינו צריכים להגיע לאולפן הקלטות בדרום תל אביב. בארבע בבוקר אוריה התחילה לבכות. חום, נזלת, אל תשאלו.
בשבע התקשרתי להראל. "אני חייב אותך שם," הוא אמר, מנומנם. "תביאי את אוריה. אני מת עליה. יהיה בסדר."
בתי המתוקה, בת השלוש וחצי, ישבה במושב האחורי וייבבה כל הדרך בפקקים. כשהגענו לבית של הראל היא התעוררה לחיים. הוא באמת מת עליה, והיא עליו. הרוחות נרגעו.

ואז התקשרו מטדי. עושים גם קליפ, על הדרך. להתלבש יפה. אה, ולסדר שיער. לא ברור אם יהיה מישהו שיעשה את זה שם.
היסטריה היא מילה קטנה. אנדרסטייטמנט. חולצה שחורה יפה, עם כפתורים, שרשרת, צמיד העור ההכרחי. אבל השיער של הראל לא מסתדר בקלות, והחימר לשיער נגמר. התרוצצנו בין הפרפומריות ברחוב הראשי של חולון, עברנו אצל הספר לגיהוץ מהיר של הגל הקדמי המפורסם וטסנו לאולפן.

 

עוד יום בעבודה.

עדי וסקעת כבר היו שם, מפונפנים וחמודים, מסתודדים בפינה. הם קיבלו את מויאל בנשיקות וחיבוקים, כל הצביעות הרגילה. שני ההראלים, בדיוק כמו שהיה כתוב אז במדורי הרכילות, לא היו חברים. אפילו לא קצת.
(החטא הקדמון שלי, העובדה שסימסתי לסקעת בגמר הגדול בניצנים, לא נשכח ולא נסלח. העובדה שחיבבתי את סקעת ושהיו בינינו יחסים חמים ונעימים גם היא לא הועילה. גם הפעם התחבקנו רק כשמויאל יצא מהחדר.)

לוח הזמנים היה דחוק וצפוף. היו שם אנשים מטדי, מקשת, אנשי האולפן, כולם לחוצים. צריך להקליט שיר, לצלם ולערוך קליפ, ומחר הכל צריך להיות בטלוויזיה וברדיו. הראל היה הראשון להקליט, ואני התיישבתי באולפן להקשיב עם הטכנאי יעקב למאי, צביקה פיק ושירה שלו.

הילדה החולה שישבה על ברכיי, ערימה אומללה של תלתלים בלונדיניים, משכה את תשומת לבה של שירה טובת הלב. היא ליטפה אותה, נזהרה לא להתלכלך מהנזלת, התפעלה בקול רם מהעיניים הכחולות. אוריה הקשיבה בינתיים להראל, החליפה איתו חיוכים מבעד לזגוגית.
ואז צביקה פיק הבחין בשיחה שלנו ואנפף, "איזו ילדה יפה."
אוריה פנתה אל האיש בעל הקול המוזר והביטה בו בתשומת לב מרוכזת.
"יש לה שיער נהדר," אמר פיק. לא יכולתי שלא לחשוב על כל הפעמים שבהן התאפקתי שלא לשאול אותו למה הוא לא מסתפר, למען השם.
ואז פתחה בתי התמה והמתוקה את פיה ואמרה, "איש, למה השיער שלך ככה?"
"איך?" שאלה שירה (בטפשות! בטפשות!).
"פויה!" אמרה אוריה.

תוך רבע שעה הגיעה ספרית לסט. כולם זכו לתסרוקות ופן כיד המלך. השיער של עדי נח על כתפיה, מתולתל ורך. הקוצים המצחיקים של ההראלים נצנצו באור הזרקורים. צביקה דרש, מי יתווכח. אפילו הליפה שלו נראתה נסבלת, עד כמה שניתן.

אחר כך היו הצילומים, כולם יחד באולפן (אף פעם אל תאמינו לשטויות האלה. זה רק בשביל הקליפ) וצביקה, מחלפותיו מוברשות ומנופחות במידת האפשר, מנופף עליהם בידיו משל היו תזמורת והוא המנצח.

אף מילה נוספת לא נאמרה ביני לבין צביקה או שירה באותו יום. הסקעתון הקליט, עדי הקליטה. אחר כך צילמו אותם הולכים באיזה מעבר חשוך ואפלולי שוב, ושוב, ושוב. כולם רבו עם כולם. כולם השלימו והתנשקו וקראו זה לזה מאמי. רק עוד יום בעבודה.

בכל פעם שפגשתי את שירה וצביקה אחר כך הוא נהם כלפי משהו לא ברור. זה נשמע כמעט כמו צניפה של סוס. בכל פעם התאפקתי בקושי, ואז נמלטתי לאיזו פינה והתמוטטתי מצחוק.

השיר, כזכור, היה להיט מטורף. חודשים הוא רדף אותי, גם הרבה אחרי שהפסקתי כבר לעבוד עם הראל. עד היום, בכל פעם שאני שומעת אותו, אני חושבת על הפריזורה המפוארת של פיק. ועל אוריה שלי, שהעזה לעשות את מה שגדודי עיתונאים לא הרשו לעצמם – להטיח באייקון את שאלת הזהב. להוציא את הסוד האפל מהארון.

טוב, די. אני מתקרבת לאש.
בעוד שבוע כבר אפשר יהיה לדבר על זה, אבל גם בימים האלה מתנגן שוב השיר הזה בראשי, והפעם אני פחות סובלת. לפעמים חלומות מתגשמים, לפעמים אפילו כשהלב כבר לא כך כך תמים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי  On 10 באוקטובר 2009 at 10:20

    "בתקופה ההיא הייתי המנהלת האישית של הראל מויאל" – אם היו עושים חידון ושאלים אותי איזה מהמשפטים הבאים לא ייתכן שהופיעו בבלוג שלך, לא משנה מה היו האחרים, הייתי בוחרת בזה.

    את מלאת הפתעות!
    מברכת אותך על החלום המתגשם, הכי כיף כשזה קורה אחרי שמוותרים.

    ובתך, כמו שילדים יודעים, הצביעה בחדות ובפשטות על השאלה "מה לא בסדר בתמונה"

  • רזי בן-עזר  On 10 באוקטובר 2009 at 10:28

    ותרשי לי להוסיף אנקדוטת צביקה פיק נוספת, ששמעתי מפי מישהו שהיה נוכח
    ליל הזכיה של דנה אינטרנשיונל בארווויזיון. המשלחת הישראלית, באופוריה, נכנסים ללימוזינה שתסיע אותם מאולם התחרות חזרה למלון, לחגוג
    כולם באקטסטזה.רק צביקה בפרצוף חמוץ. מה קרה? שואלים אותו
    "אם הייתי אני שר את השיר, היינו זוכים"
    אבל צביקה, זכינו!"
    "אם אני הייתי שר, היינו זוכים בעוד יותר נקודות"

  • רוני  On 10 באוקטובר 2009 at 10:32

    ותמי, במיוחד בשבילך הוספתי תמונה. אבל תודה, זו מחמאה שלא היית מאמינה 🙂

  • כנרת  On 10 באוקטובר 2009 at 10:35

    (אני לא יכולה עם טיזינג כזה).

  • ח ל י  On 10 באוקטובר 2009 at 11:23

    מה שכנרת

    וגם לי הייתה פגישה עם צביקה פיק, לא שאני מאמינה שאני מספרת את זה והתרוץ שלי, כמעט כמו של אוריה, נשען על גילי הצעיר עד מאד מאד מאד…:)

    ובעיקר, מה שכנרת…..

  • איילת  On 10 באוקטובר 2009 at 11:30

    אבל צביקה פיק בנה לעצמו כזו פריזורה (גם אישיותית) שבשלב הזה אני יכולה להאמין לכל סיפור שיספרו עליו. די מצחיק שהוא לא הטמיע כבר שילדים פשוט אומרים מה שהם רואים, וש"טאקט" זה משהו שבד"כ מגיע רק אחר כך
    If ever

    אבל כן, העובדה שניהלת את הראל מויאל עדיין נשמעת לי הזויה, למרות שכבר סיפרת לי על זה 🙂

  • איתמר בשן  On 10 באוקטובר 2009 at 12:10

    ועדיין אנשים ממשיכים לטעון בלהט שקיים "עצמי" קבוע… מדהים!

  • kuksta  On 10 באוקטובר 2009 at 12:11

    ח ל י שמת לב פעם איך הסטטיסט קורא העיתון (דורי בן זאב?) שם את הגלידה אחרי שהוא הציע לך אותה?

    אחרי שהיא משמשת לו זין תותב הוא חוזר ללקק אותה כאילו לא הייתה פרופ מעולם.

    רוני אני מתה על איך שאת מספרת סיפור

  • טלי  On 10 באוקטובר 2009 at 12:29

    סחתיין על הילדה וברכות על החלום, אין לי ספק שכשיגיע זמן החשיפה שלו נתלהב ונשמח, בינתיים, אני דווקא סבלנית.

    מסתקרנת, אבל סבלנית- לפעמים לא נכון לחשוף את הפילם לאור מוקדם מדי.

    אכן פרק מפתיע בעברך, כמו איילת, גם אני כבר שמעתי את זה ועדיין מופתעת…(-:

  • רוני  On 10 באוקטובר 2009 at 13:02

    שבו אני רוצה לספר יותר מכפי שאתן רוצות לשמוע, כנרת וחלי. הרבה יותר. ובסוף, מובן שזה ירגש רק אותי, וכולם יפטירו מזל טוב מהיר ויאוצו לענייניהם.

    חלי, כבר ראיתי את הקליפ הזה כמה פעמים, וחוץ מזה שהוא נורא מצחיק, אני חייבת להודות שבעיני היום את נראית פי אלף יותר טוב.

    קוקסטה, הרסת אותי. לזה לא שמתי לב אף פעם.

    איילת וטלי, כמו ששמתן לב, גם אותי זה מפתיע. שימו לב לתגובה של איתמר בשן, שידע להוציא את המוץ (שלא לומר הקוץ) מהתבן ולהזכיר לי שתמיד, בכל גבבת מילים שהיא, מסתתר שיעור קטן וטוב.

    (נשיקות, איתמר).

  • מיכל  On 10 באוקטובר 2009 at 14:47

    "איש, למה השיער שלך ככה?"
    "איך?" שאלה שירה (בטפשות! בטפשות!).
    "פויה!" אמרה אוריה.

    פייר? – מה צריך חוץ מזה?

  • בתיה  On 10 באוקטובר 2009 at 14:58

    מנהלת אישית של הראל מויאל? הכיצד קרה הנס?

    ואני כמו חלי וכנרת, ספרי ספרי.

  • יוסי דר  On 10 באוקטובר 2009 at 16:10

    מזכיר לי שפעם הקדשתי פוסט להראל מויאל:

    http://www.notes.co.il/dar/36104.asp

  • ניבה  On 10 באוקטובר 2009 at 16:20

    זה מסוג הפוסטים הכלכך משעשעים, שאני יוצאת מהמחשב בגללם ומספרת את האקנדוטה לבןזוגי. אבל רוני, הרמזים שאת מפזרת בפוסטים שלך גורמים לי כבר לקסוס ציפורניים ולהתחיל לקנא בלי שאני יודעת במה. הרי כבר קראתי שספר שלך עומד לצאת אז מה עוד??

  • ימימה  On 10 באוקטובר 2009 at 21:15

    וגם אני במסוקרנים.

  • אהרן  On 11 באוקטובר 2009 at 12:50

    המלך עירום- או סתם מדובלל 🙂
    זה היה באירוע של רשת (כשעבדתי שם). נורא התחשק להם לעשות לו מתיחה- לגשת אליו לחבק אותו בהתלהבות ולצעוק "סבא סבא. איפה אתה ? למה נעלמת לנו ? למה אנחנו לא פוגשים אותך יותר?" אני ביקשתי מהם להתאפק. בכל זאת – מקום עבודה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: