הכלא והכתיבה

כבר סיפרתי על עצמי כל כך הרבה דברים מוזרים. אתם בטח כבר יודעים שאני לא לגמרי…

פנטזיה

אחת הפנטזיות הגדולות שלי, מאז שהייתי מאוד מאוד צעירה, היא לשבת בכלא. אני זוכרת את עצמי שומעת את השיר האהוב עלי, "את חרותי", וחולמת על הכלא. אני יודעת שזה שיר על זוגיות, אבל אצלי הפנטזיה תמיד החלה בסוהרת היפה, בתנועה הרחבה, שנעלה את השער.

ותמיד ידעתי: בכלא אני אוכל לכתוב. הגבולות יהיו ברורים, הזמנים מוגדרים. אני אמצא שם את המרחב שלי. רק שם, בכלא, אהיה חופשייה באמת.

ביום מן הימים עוד אכתוב על הביקור שלי בנווה תרצה ועל הנשים הכותבות המיוחדות במינן שפגשתי שם. וגם על הנשים שאינן כותבות, ולמה.

אבל היום, אני רוצה להפנות אתכם למאמר של ווהידה קלארק, סופרת אפריקנית-אמריקנית שכתבה מאמר על הכתיבה. ליתר דיוק: על איך שהשחרור מהכלא כמעט הרס את הקריירה שלה כסופרת.

"התחלתי את היום שלי בחמש בבוקר," היא כותבת, "כתבתי משש עד שבע בבוקר. בחלק הזה של היום היה הכי מעט רעש. אחר כך התכוננתי לעבודה: לטאטא את המדרגות, חדר הכביסה ואיזור הטלפונים. בדרך כלל סיימתי עד 9:30. אחר כך יצאתי לריצה, חזרתי, התקלחתי והתלבשתי. כתבתי מאחת בצהריים עד שלוש, ועוד שעה לפני שהלכתי לישון בלילה. עשיתי את זה ששה ימים בשבוע."

קלארק מספרת במאמר המרתק שלה שדווקא היציאה אל ה"חופש" שילחה אותה לעולם של הסחות דעת, דחיינות ומעצורי כתיבה. היא פשוט לא מבינה איך סופרים "רגילים" עושים את זה.

הנה.

 

(למעשה, חופשות הכתיבה שלי הן בדיוק כאלה. מעצר כפוי מבחירה, לארבעה ימים, שבו הכתיבה היא העונש והפרס גם יחד. ובכל זאת, מדי פעם אני חושבת שאם אגנוב מכונית, או אקפוץ לשכונה של עודד ברמלה ואסתבך שם במשהו, זה די קל, אז אולי…)

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמית  On 8 באוקטובר 2009 at 21:33

    רשימה חלקית ביותר של סופרים שכתבו יצירות גדולות בכלא: המרקיז דה סאד, קרל מאי, אוסקר ויילד
    היטלר כתב בכלא את מיין קאמפף, גרמשי את מחברות הכלא, וטרי מכלא גואנטנמו כאן http://www.mitaam.co.il/HEBM13.htm
    מחזור שירים נוגע ללב
    הנה אחד מהם:

    *
    כמו הלב ההולם באפלת הגוף
    כך אני, למרות הכלוב, ממשיך, חי, להלום.

    הפחדנים וחסרי הכבוד חושבים שהם בני חורין
    אבל הם עבדים.

    אני עף על כנפי המחשבה
    וכך, אפילו בכלוב הזה, אני יודע חירות גדולה יותר.

    כתב שייח' עבד-אלרחים מוסלים דוסט
    משורר ואינטלקטואל פקיסטני שלאחר שפירסם עם אחיו ספר זיכרונות על מעצרם בגואנטנמו נעצר שוב בידי שירות הביטחון הפקיסטני ומאז נעלמו עקבותיו

  • אחד  On 9 באוקטובר 2009 at 02:38

    חבל שאת מענה את עצמך. ממילא את חסרת כישרון.

  • רוני  On 9 באוקטובר 2009 at 04:12

    אחד, תודה על הדאגה. אני לא מענה את עצמי בכלל, דווקא נהנית.
    כרמית, תודה על הקישורים. השירים מגואנטנמו מקסימים.

  • זיגמונד  On 9 באוקטובר 2009 at 08:29

    אותו דבר ניתן לאמר על האינטרנט – שהוא עשה דמוקרטיזציה, שהוא מאפשר המון דבר שלא היו אפשריים קודם, שהוא פורץ גבולות…

    הפוסט האחרון שלי היה על ניסוי שאני עורך החל ממחר, ומתאר את הצד היותר אפל של האינטרנט, לפחות מבחינתי.

    איך אני עומד "להתנתק", לא להיות "כאן" יותר, "לחזור אל העבר" – ע"י דיאטה אינטרנטית רצינית.

    תודה על המאמר,
    זיגמונד

  • שלי  On 9 באוקטובר 2009 at 10:52

    שקוראת את הבלוג הזה באדיקות אני חייבת לומר לך "אחד" אתה אידיוט מושלם 🙂

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 9 באוקטובר 2009 at 19:43

    אחד צודק לחלוטין, את נטולת כישרון אבל בעלת יכולת אדירה לעשות רעש וצלצולים על כלום.

  • עידית פארן  On 9 באוקטובר 2009 at 20:44

    יש לי איש אחד נורא יקר
    שאני מבקשת ממנו כל כך יפה
    "תקרא את מה שאני כותבת"
    וכל פעם הוא אומר לי

    "מה קורה לך, אני נכנס לבלוג שלך, רק אם יש תגובות לא מפרגנות, רק אז אני קורא"

    איזה כיף לך שיש לך אחדים כאלה, לו היו לי
    הוא היה קורא…

    ועל הכלא (על העולם בעצם) בפעם אחרת..

  • טלילה  On 9 באוקטובר 2009 at 20:46

    אחלה פנטזיה, היא נותנת המון כוחות, נכון? היה זמן שגם אני חשבתי – מה כ"כ נורא להיות בכלא? יש בזה בהחלט כמה יתרונות (חשבתי כמובן על הכתיבה) אבל ברגע המכריע השתפנתי. בכל זאת, אני לא יודעת אם זה מדבר לליבך, אבל בימינו, אפילו ביקור סולידריות תמים ושוחר טוב אצל הפלסטינים החנוקים בסגר ומוקפים בהתנחלויות ועזרה במסיק הזיתים שלהם, אפילו ביקור כזה עלול (יכול?) להיגמר במעצר וכלא. את מוזמנת…. 🙂

  • קיקה  On 10 באוקטובר 2009 at 00:07

    גם שלי.
    להיכנס לאחד ולהיפטר מכל השאר.
    חופש.

  • רוני  On 10 באוקטובר 2009 at 06:23

    אני יכולה להיות רק אני, עם או בלי כשרון. ואני יכולה לכתוב רק כך.
    ייתכן שאתם צודקים, אבל זה לא משנה דבר. ייתכן שאתם טועים, וגם זה לא משנה. אני לכודה בתוך עצמי, במידת הכשרון או אי הכשרון הנוכחית. רציתי להיות מישהו אחר לפעמים, אבל כל האחרים תפוסים.

    ועל כן אני מאחלת לכם רק טוב, ומקווה שתבחרו שלא לבוא לכאן שוב, כי זה לא נעים לכם, וזה לא נעים גם לי.

    (אני לא מוחקת כי זכותכם לחשוב ככה, וזה בסדר גמור.)

  • רוני  On 10 באוקטובר 2009 at 06:27

    זיגי, אני מעריצה, ואני אעקוב.
    שלי, תודה רבה, כיף שאת באה לפה.
    עידית, יש לכולם כאלה. אתה פשוט לא יכול למצוא אף פעם חן בעיני כולם.
    טלי, מאז הילדים אני לא נוסעת לשטחים. אבל הפיתוי כאן כפול וגדול – גם מעשה טוב, גם כלא. המממ… את באה?
    קיקה, אפילו בריתמוס של המשפט שלך הרגשתי עד כמה אנחנו מרגישות אותו דבר.

  • רזי בן-עזר  On 10 באוקטובר 2009 at 06:36

    שאני מסתכן בלהראות נרגן, ומציק-על-נקודה-אחת-שוב -ושוב
    (כי זה קרה גם בבלוג שלי, וגם של בועז)
    אבל
    יא חיידקים קטנים, רימות ותולעים ורכיכות, פחדנים שפלים
    המכנה עצמו "אחד" ו"חסר שם"
    ממה אתם מפחדים, כשאתם מטילים רפש בעילום שם?
    רוצים לבקר? להטיח ביקורת? סבבה, ,זה טבעו של השיח האינטרנטי
    אבל שיהיה לכם האומץ לעשות זאת בפנים, בגלוי, בשמכם המלא
    מה אתם מפחדים שיקרה לכם אם חס וחלילה ידעו מה זהותכם האמיתית?
    זה שפלות, פחדנות, נבזות.
    הנה אני למשל, רז אלעזר בן עזר, בשמי המלא, לא מפחד לומר לכם שאתם חלאות

  • ימימה  On 10 באוקטובר 2009 at 21:07

    אני יכולה להזדהות לעתים.

  • עידית פארן  On 12 באוקטובר 2009 at 07:46

    חשבתי על זה
    שכשיש משהו לא טוב
    באמת אבל
    זה נותן איזה אור לטוב
    ככה שבאמת עדיף שיהיו כאלה שלא אוהבים
    (כמו שעדיף שיצאו לפעמים דברים לא כל כך טובים, אחרת מה הטעם)
    באמת כי אי אפשר
    למצוא חן, זאת לא המטרה

    ועדיין
    האופל, הגלימות האלה של הקוקלס קלן שעוטים עליהם "אחדים" כאלה למיניהם

    הם כמו הצדדים הכהים בשיחים כשהשמש זורחת במלוא עוצמתה ושם בפנים יש צל…
    יש בזה משהו קסום…
    אפל
    מתוק
    סמיך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: