עתידות

בגיל 21 תגיע לירח

העתידות האלה של בזוקה הסעירו את דמיוני עד גיל 17. כולם קראו וצחקו, אני נבהלתי. כמה אני אוהבת את הירח. בשום אופן לא רציתי שהקסם המרוחק והמופלא שבשמיים יהפוך לאדמה שדורכים עליה, לממשות מוצקה ומיידית.

ואז, בגיל 17, חלמתי חלום. אני בת 21, ואני חוצה את הכביש. חיפושית צהובה מגיחה במהירות מעבר לעיקול ודורסת אותי למוות.

החלום היה ממשי לגמרי. בתקופה ההיא אמא שלי נועצה רבות במיני מכשפות וידעוניות, אסטרולוגיות וקוראות בקפה. הייתי קצת מבולבלת מכל זה. החלטתי שהחלום הוא חזיון עתידי אמיתי. הפנמתי את הידיעה הזו, מוחלטת וחד משמעית. כשהשתחררתי מהצבא ישבתי עם אחי על המרפסת מדי לילה, עישנו קופסאות שלמות של נובלס, שמענו רדיו. ידעתי שאין טעם להתאמץ, כי בגיל 21 אדרס על ידי חיפושית צהובה ואמות.

יום הולדתי ה-22 היה היום המפתיע בחיי. ישבתי על המיטה שלי במשגב עם, המומה, מבולבלת, ובהיתי בקיר המסויד לבן שמולי.

הבנתי שלא תהיה לי ברירה, החיים מתחילים עכשיו. שום חיפושית צהובה לא תחלץ אותי מכאן. מרוב בהלה רציתי למות. החיים נראו גדולים, ולא הבנתי איך יש לחיות. מה לרצות, מה לעשות, מה לא לעשות.

הלילה הבנתי שאני עדיין לא יודעת את כל זה, אבל כל כך כיף לחפש.

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?  

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

 

(שירי סוף הדרך, לאה גולדברג. בשבילי זה תמיד שם טוב לוי)

 

לרוני, באהבה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 7 באוקטובר 2009 at 08:27

    זאת חיפושית אוהדת בית"ר ירושלים…
    עישנת קופסאות שלמות של נובלס?!?
    ראבאק…

  • שלומית  On 7 באוקטובר 2009 at 08:39

    החגים המגיעים נושאים איתם הרהורי קץ, או שזה הסתיו עם הענן… : ).
    מדליק שאמא שלך קוראת בעתידות… לא יכלה לפרש את החלום או לעשות לו ביטול…

  • ח ל י  On 7 באוקטובר 2009 at 08:44

    תוך כדי קריאה חשבתי שזה יגמר בוולקסוואגן צהובה שלא עצרה בעצור ובמסקנה בלתי נמנעת ששוב אמא צודקת….

    ואם ההקדשה בסופ השיר היפהיפה הזה היא לעצמך, אז שאפו 🙂

  • טלי  On 7 באוקטובר 2009 at 11:30

    אני רואה את זה יותר מהכל כטקסט של חיים, של התחלות חדשות, גם באמצע הדרך.

    מפחיד נורא החלום שלך, ומפחידה ההתעוררות, ומפחידה גם הדרך, לפעמים, אבל כמה יפה היא גם יודעת להיות.

    ואיך לאה גולדברג ידעה לדייק את זה כל כך! (-:

  • שועי  On 7 באוקטובר 2009 at 15:24

    מישהי שהיתה לה חיפושית צהובה
    זה היה די נדיר בתחילת שנות התשעים, ממש בתחילתן
    אם איני טועה זה בערך הזמן שבו מדובר ברשימה

    אני נורא שמח שלא נפגשתן בנסיבות החלוּמוֹת
    מוזר ומסקרן

    כי בדיוק חשבתי עליה השבוע

  • אהרן  On 8 באוקטובר 2009 at 00:03

    לדעת שאתה הולך למות…
    אני תמיד חשבתי שאחיה לנצח
    (וברגעים שהבנתי שלא תקפה אותי חרדה איומה)
    ואז אני מפצה על זה בתודעה של חיי נפש נצחיים.
    לא בדיוק מוסבר אצלי, אבל זאת התחושה

  • רזי בן-עזר  On 8 באוקטובר 2009 at 06:14

    של שנה א באוניברסיטת תל אביב
    ביום האחרון של הסמסטר
    בחוג לקולנוע, כשפתאום הכתה בי ההכרה, שלהתפרנס מממה שאני לומד זה קרוב לבלתי אפשרי, שזה לא פרנסה, שאלו מותרות, ועבר לי בראש חיזיון, מפחיד בראליותו, שבו ראיתי את עצמי הומלס. קבצן. רעב, בלי כלום. ברחוב.
    וזה היה כל כך אמיתי, ומפחיד, ותואם את כל הפחדים שצצו פתאום לגבי העתיד
    והמון זמן, הייתי בטוח, בטוח, שזו רק שאלא של זמן עד שהחזיון הזה יתגשם, שראיתי הצצה אל העתיד הבלתי נמנע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: