עג'מי

מאז שיצאנו אתמול מעג'מי, הסרט יושב אצלי בבטן.

תקופה טובה עכשיו, דברים טובים קורים. גם אתמול בערב, אחרי הסרט, הגיע אימייל משמח. חגגנו קצת.

אבל מתחת לזה, אתמול וגם הבוקר, מועקה. משהו לא טוב מתהפך לו שם.

אחד הרגעים הכי יפים (מתוך כרזת הסרט)

לא אתאר את עג'מי בפרוטרוט. כתבו עליו הרבה. לא קראתי אפילו מילה אחת על הסרט לפני שהלכתי. רק ראיתי תמונה: כורסה וספה מונחות ברחוב, ועליהן שלושה בחורים, מעבירים צחוקים בערבית. ידעתי שאני רוצה לראות את זה. משהו קרא לי משם.

עג'מי הוא סרט זר, מרוחק, אבל מאוד מוכר. ההדהוד שלו אצלי היה במקומות פרטיים: בתקופה שחייתי בכפר ערבי במשולש, בחברה הבדואית מבית הספר היסודי, בחבר מבת ים שהיה מדריך לוט"ר (לוחמה בטירור) ושירת ביס"מ ביפו, ביחידה שאת שמה אני לא מצליחה לזכור. התמונות בבית שלהם, הסיפורים שלו, הדהדו.

אבל לא בזמן הסרט. הסרט בלע אותי בשלמותי. ישבנו בבית הקולנוע הנוח להדהים בקניון איילון, על כורסאות נהדרות עם המון מקום לרגליים. והאור כבה, והמזגן הקפיא, ולאט לאט קפא גם הלב. מהסרט. מרגע החסד המתוק בפתיחה, שמיד אחריו מגיע רצח סר טעם. טעות. אחר כך המפגש עם עומאר ואחיו הקטן, הרגיש, המצייר בעיפרון קומיקס מופתי של חייו ומרגיש שמשהו רע מאוד עומד לקרות.

העולם של הסרט הוא עולם של בתים הרוסים, עניים, עצובים. קירות לא מסוידים, ספת ילדים מונחת בסלון ועליה נח סב נכה, נער מהשטחים ישן בקונטיינר בין ארגזים ומצרכי מזון. קטע וידאו קצר ובו מדברת אמו חולת הסרטן. בני נוער ישובים בדירה ומסביב מהומה. מאהל בדואי שבו נערכת הודנא שהיא ההיפך מתחושת הסליחה בבגדי לובן, איזו מהומה חמדנית ואלימה בפני עצמה. וכל הבלגן הזה עושה בלגן בראש, כל הזמן. אין רגע לנוח.

אבל בתוך כל זה יש המון מתיקות וחום אנושי. עומאר, שחקן טבעי נפלא שהתאהבתי בו ללא תקנה, ומאלק העדין והמתוק, ודנדו החידתי. כולם, כל אחד בדרכו ובעיתו, כובשים את הלב. והרגעים הקולנועיים היפהפייה האלה: נכד שמקלח את סבא בסבלנות, מתוך כבוד מחויך, חיבוקים גבריים אמיצים ויפים בין אחים וחברים, מגע אצבע מרפרף של זוג אוהבים. החיוך של עומאר, האח הגדול, כשאחיו הקטן חוזר מגלות שנכפתה עליו לצורך הגנה על חייו.

ואיש אחד, עשיר וטוב, שמנסה לעזור לכולם, וכולם מאכזבים אותו. ואיש אחר, שוטר, שמנסה להציל את משפחתו מטרגדיה איומה שכבר קרתה, וכבר לא ניתן להינצל ממנה ממילא.

ואכזריות עצומה. אלימות שאין לה שיעור, שמופיעה בדרך כלל בתוך רגעים ספורים, וכמעט תמיד קודם לה איזה הומור, שבתחילה נדמה מתוק, ואז מתמרמר, ומתפוצץ לכדי מוות.

הזמן לא ליניארי, והוא מבלבל מעט. אבל כשמבינים, והכל מובן בסוף מלבד המשמעות האמיתית, העמוקה של החיים, ברור שאין רעים בסיפור הזה. כולם קורבנות, כל אחד בדרכו. של השאיפה להציל את אמא, להינצל משנאה שאין לה שום קשר אליך, להציל אח שנעלם, או אח אחר, גדול ואמיץ מדי, חבר שחושב שהסמים יצילו אותו, בחור ערבי שמעלה על דעתו לגור בנווה צדק עם החברה היהודייה, אבא שמתפרק, או את הבת שלך, שרוצה להתחתן עם הגבר הלא נכון. אולי את עצמך, מאבא, שלא מבין שזה הגבר הכי נכון.

מי שטוב הוא גם רע לפעמים. מי שאלים הוא בעצם מוכה אלימות. מי שמאמין הוא אדיוט.

הפער בין העולם היהודי לערבי מאוד מובהק. היהודים חיים בבתים יפים, לבושים היטב, יש בהם משהו מבריק ומערבי ומושך את העין. הערבים בצבעים דהויים, וכשהם מנסים להתייהד, הם מבריקים קצת יותר מדי.

אבל שוב, אין פה צד טוב וצד רע, צודק וטועה. כולם קורבנות. זה לא משתנה אפילו לרגע. אפילו כשנדמה שאחד הוא רע באמת, אחד הוא טוב באמת, בסוף הסרט מתברר שלמעשה, גם שניהם קורבנות. של הנסיבות, הציפיות, המוגבלות האנושית.

כל המילים האלה מנסות ללכוד את מה שאי אפשר: יצירת אמנות גדולה, מהדהדת. כזו שלא חובה לראותה, אלא זכות גדולה. כזו שאם נעצור לרגע ונעשה לה מקום בתוך הנפש, עשויה לעשות אותנו לאנשים טובים יותר.

הטריילר

יאיר רווה על עג'מי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On 5 באוקטובר 2009 at 09:19

    כתבנו שתי המלצות סרטים עוקבות בהפרש של עשר דקות (צריך סימן קריאה?).
    אחרי החגים(!).

  • אלדד  On 5 באוקטובר 2009 at 09:46

    תודה על השיתוף, התחושה דומה מצפייה אתמול בערב, מאחל לו אוסקר

  • טלי  On 5 באוקטובר 2009 at 10:40

    ראיתי אותו לפני כמה ימים, הייתי עם חבר טוב שרואה איתי הרבה סרטים, יצאנו החוצה וקלטנו שבערך לראשונה בחיינו אין לנו מילים.

    ממש, לא הצלחנו לדבר על הסרט, רק להבין שהוא כנראה הסרט הישראלי הכי קשה ever.

    גם אני לא קראתי עליו כלום לפני שהלכתי, ואחרי – אני מצטרפת וחותמת על כל המילים שלך.

  • רוני  On 5 באוקטובר 2009 at 10:53

    יואב יקירי, זה כמעט כאן!
    (בטחו שצריך סימן קריאה.)

    אלדד, גם אני. לגמרי.

    וטלי, היה לי מאוד קשה לכתוב את מה שכתבתי, וזה יצא הפוך ומבולבל עד כדי שרק מי שראה יבין. הבנתי שכתבתי לרואים, אבל זה בסדר גמור.
    ולדעתי אולי לא רק הכי קשה. אולי גם הכי טוב.

  • בועז  On 5 באוקטובר 2009 at 11:04

    הרופאים המליצו לי שלא להיחשף לפורנו או לסרטים מדכאים בתקופה זו של חיי.

  • יונתן  On 5 באוקטובר 2009 at 11:07

    אבל מי שראה מבין.
    תודה

  • רוני  On 5 באוקטובר 2009 at 12:05

    בועז, לפעמים ראוי וכדאי לשים בצד את הרופא ואת מה שנדמה לנו שאנחנו אוהבים ולא אוהבים וללכת. אתה לא תצטער.

    יונתן, תודה לך. מתוך מעט המילים היה טוב לפגוש את המבט שלך.

  • טלי  On 5 באוקטובר 2009 at 16:34

    מי שראה הבין, מעניין אותי מה יבין מי ש(עוד) לא ראה.

    גם אני מאחלת להם אוסקר, מכל הלב!

  • המלוכסנת הרחוקה  On 6 באוקטובר 2009 at 10:37

    את תמיד כותבת כל כך יפה. מדויק. נבחר. אפילו כזה "רק" רשמים מסרט קולנוע.
    כתיבה כזו מהדהדת ומהממת אותי. מזיזה לי משהו בבטן ומאגרפת בי תחושות קשות של "אני לעולם לא אוכל להתפייט ככה".
    (כדי לאזן אפשר לקרוא מייד אחכ 10 בלוגים של מתבגרות כמובן).
    לא יפה מה שכתבתי עכשיו.
    הולכת לפינה.

  • רוני  On 6 באוקטובר 2009 at 15:11

    מלוכסנת יקרה, תודה רבה על המילים החמות, אני מרגישה כמעט צורך להתנצל, משום מה.
    (אני מקנאה נורא במי שאני יכולה לכתוב כמעט כמוהו, ואולי אם אתאמץ ואכתוב המון אגיע לשם פעם. אני מפסיקה לקנא כשהכתיבה כל כך מדהימה שברור לי שזו גאונות, ושאין שום סיכוי.)

  • רינת ב  On 10 באוקטובר 2009 at 18:59

    מזדהה עם מה שכתבת על הסרט.
    סרט מעולה מרתק ומציג את הבעיה היהודית ערבית בעיר יפו ובמדינה כולה
    סרט חובה לכל ישראלי וחובה לצאת ממנו ולחשוב מה אפשר לעשות
    איך אפשר לשפר
    ואיך אפשר לשנות…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: