מה עושה לנו את השבוע

יש חיים שלמים בטוויטר. אנשים מצחיקים, חכמים, נחמדים. כיף לבלות שם מדי פעם.

השבוע דפנה טלמון, האישה והמשקפיים, דחקה באנשים לכתוב מה עשה להם את השבוע. עצרתי וחשבתי לרגע, מה עושה לי את השבוע?

זה מה שכתבתי בסופו של דבר, קצוץ כמצוות אלוהי הטוויטר:

מה עשה לי את השבוע: לא לצום ביום כיפור, בעלי הצטרף לפייסבוק ועושה לי לייקים, התינוקת הצחיקה אותי המון, ע' לא שנא את הספר, השקיעה בים.

חשבתי על זה שוב אחרי שקראתי את הטור העצוב של סייד קשוע, "עייף, עצבני, מרגיש בסדר". (תקראו, כדאי.)

אני מכירה את התחושה שמתאר קשוע. שנים חייתי ככה, עייפה כל כך בסוף היום עד שלא רציתי כלום. רק שיעזבו אותי להירקב בשקט מול הרשת או הטלוויזיה. לא לחשוב על כלום. כשביקשו ממני להגיע לאסיפת הורים רציתי למות רק מהמחשבה על להקים את עצמי מהספה ולצאת מהבית. ללכת לבית קפה בערב? לא יעלה על הדעת. למי יש כח.

אבל אני כבר לא חיה ככה. רוב הזמן, אני מרגישה חיה, אנרגטית, סקרנית. אני מרגישה.

לא שיניתי את התזונה, אם כבר, היא הידרדרה. וחזרתי לעשן. הפסקתי את המנוי לחדר הכושר. לא קניתי בית חדש. הדברים הרגילים לא עבדו בשבילי.

ובכל זאת, משהו השתפר.

הדבר הראשון הוא הכתיבה. (תמיד הכתיבה). החברים שלי אומרים שאני מסיונרית קצת מטורפת כשמדובר ביצירה, וזה נכון. בכל פעם שאני פוגשת מישהו ומרגישה את הפעימה הזו עולה מתוכו, את כח היצירה, אני מנדנדת. אתה צריך ליצור. את צריכה לכתוב. אתם חייבים את זה. לא לעולם. לעולם לא אכפת ממילא. אתם חייבים את זה לעצמכם.

הכתיבה היא לא תהליך תרפויטי, לפחות לא בשבילי, אבל חיי הכתיבה, חיי היצירה, הם כן. היצירה מחייבת התבוננות, קשב, מחשבה, התחדשות. היא מחייבת אותנו להרגיש, להיות אכפתיים. כל אלה, ותסלחו לי על הניו אייג'יזם, הם כח החיים.

הדבר השני הוא קשר. קשר אנושי. תמיד היו לי כמה חברות טובות מאוד, והן חלק כל כך חשוב מעולמי. יש דברים שאפשר לדבר עליהם רק עם מי שאינו חי איתי. הן בעדי, מול העולם כולו. הן מעניקות הקשר ומשמעות לרגעים שבלעדיהן היו ריקים.

ולאחרונה העזתי להרחיב את המעגל החברתי שלי, ולא זה שברשת דווקא. זה שבחיים. הרשת היתה סוכן לחלק מהקשרים האלה, ואני אסירת תודה, אבל הקסם התחולל במפגש פנים אל פנים. בבתי קפה, בבתים של אנשים אחרים (קסם להיות בבית של אדם, אפשר ללמוד עליו כל כך הרבה. הספרים בחדר השירותים! העט שמונח שם, מצפה לאיזה רגע של תובנה, החתול שמתכרבל והיד שבוחשת בפרוותו.), בגלריות, במוזיאונים, בחנויות ספרים, בהופעות, בשיטוט לילי ברחובות, בצפייה משותפת בשקיעה על חוף הים.

ולא רק הרחבתי, גם העמקתי. הרהבתי עוז להניח לאנשים להיכנס למקומות פרטיים, להכיר אותי באמת. לא הרבה אנשים, אבל אלה שכן, הניחו לי לפגוש אותם במקומות האלה אצלם. נס.

והדבר השלישי, טרי טרי: זכיתי להתחיל לעבוד במקום עבודה חדש, שבו אני פוגשת אנשים מרתקים. הם מכריחים אותי לחשוב, לנתח את מה שהם אומרים, לתת הקשר, לחלץ משמעות. שלושה כאלה פגשתי בשבועיים האחרונים, ודבריהם מהדהדים בי בעוצמה. הגירוי האינטלקטואלי קשה, מאתגר. לא ידעתי עד כמה הוא חסר לי עד כה.

ועכשיו אני קוראת את קשוע ובא לי לצעוק עליו. תפסיק. תפסיק לחיות ככה. לא חייבים. אנחנו עבדים למשכנתא, לעבודה, זה נכון, אבל התודעה שלנו לא חייבת להיות משועבדת. אני לא יודעת מה יעבוד בשבילך, אולי אלה דברים אחרים לגמרי מאלה שעבדו בשבילי, אבל לך תחפש. אל תרים ידיים, החיים לא נגמרו, ולא שווה לחיות אותם כך.

כי כששמחת החיים שבה אלי, אחרי שוך סערה מסוימת שנבעה מכל ההתחדשות הזו, מצאתי בבית אשה אחת הרבה יותר מאושרת, עם זוגיות יותר טובה, עם ילדים מרוצים עד השמיים מזה שאמא כל כך שמחה ואפשר לרוץ איתה בכל החצר ולצחוק. נכון, אני נמצאת כאן קצת פחות. אני משחררת לי חבל ארוך לפגוש את החברה הכי טובה באמצע הלילה בתל אביב ולנהל שיחה מאוד לא מהוגנת תוך התקפי צחוק פרועים, אני עובדת בעבודה שבה אני לא יכולה לקבל אותם בצהריים עם ארוחה חמה מדי יום, אני עסוקה בעצמי, וביצירה שלי, ובעולם הזה שיצרתי לי. אבל גם שם, וגם כשאני כאן – אני חיה.

וזה מה שעשה לי את השבוע. את החודש. את השנה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 3 באוקטובר 2009 at 22:39

    נדמה לי שזה לא בהכרח היצירה, אלא היצירה בשבתה בתור הדבר הכי נכון בשבילך.

    התחלתי הקיץ עניין אחד כזה, לא יצירה (למרות שכן יצירתי, מסוגו ומסוגי) והרגשתי בדיוק ככה – חיה.

    (-:

  • יובל  On 3 באוקטובר 2009 at 22:49

    למרות שזה לא סוכות, ואנחנו רק בחנוכה, גם אני חושב על המילה הזו בימים האחרונים. נס גדול

  • בתיה  On 3 באוקטובר 2009 at 22:53

    עם הפוסט הזה, המשך מצוין לשיחה שניהלתי לא מזמן. ברשותך, מעבירה את הפוסט הזה. ושמחה שמצאת את זה.

  • חדוה  On 3 באוקטובר 2009 at 22:56

    וזה מרחיב את הלב.
    אני רוצה להוסיף: לא תמיד היצירה שמשמחת היא בתחום המיידי. וכל יצירה היא בעלת ערך. וליצירה שמגיעה משמחה ומביאה שמחה יש ערך רב.

  • ח ל י  On 3 באוקטובר 2009 at 23:05

    איך מתרגמים פרצוף למילים…..?

    🙂

  • איילת  On 3 באוקטובר 2009 at 23:06

    שמחה להיות חלק מסעיף 2
    🙂

    מאחלת לך שכל שבוע תהיה לך רשימה נאה כזו
    עד אין קץ

  • קוראת  On 3 באוקטובר 2009 at 23:07

    איך הרחבת את המעגל החברתי? לי נראה שאחרי גילאי בי"ס-צבא-אונ' אנשים כבר די מתקבעים בתוך המעגלים שלהם וקשה מאוד להוסיף אנשים חדשים למערכת, איך עשית את זה? מה הסוד?

  • רוני  On 3 באוקטובר 2009 at 23:38

    לראות אנשים שמחים.

    טלי, הפרויקט שלך הוא יצירה במלוא מובן המילה, ועוד יצירה מהסוג הכי משמעותי, כזו שנותנת גם הלאה. אני מעריצה גדולה.

    יובלי, לך אני יכולה להגיד רק שכן. נס. טפו טפו טפו, מותק. שני זקנים על המזח, עם מקלות ובת צחוק.

    בתיה, בטח שתעבירי הלאה, אני נרקומנית של תשומת לב. ואני שמחה שזה נפל במקום טוב.

    חדוה, אני מסכימה עם כל מילה. כמו תמיד.

    חלי, תרגמת יפה 🙂

    איילת, גם אני שמחה. וגם לך.

    קוראת, זו שאלה נהדרת, וזה באמת לא מובן מאליו. הכרתי אנשים ברשת, בהתחלה, אבל כשיצאנו ממנה, הרשיתי לעצמי לפתוח את הלב. זה קשה, למרות שזה נראה טריוויאלי. הקושי אחרי גיל 40 הוא להפסיק להיות עייפים ולרצות להכיר מישהו אחר, להקשיב, לתת מקום.
    חבר אחד אמר לי השבוע שהשינוי שלי חולל שערורייה, והוא צודק. זה עולה לנו, זה עלה לי, ומפחיד לשלם את המחיר.
    אבל משתלם מאוד. זה מסתדר אחר כך.

    אני קוראת את מה שאני כותבת לך וזה נראה שטחי, אבל אם תקראי את הרשימה שאני מקשרת אליה, תראי שבפעם הראשונה שזה קרה, העיניים שלי היו פקוחות לראות. זה מה שקשה. לראות את הנס.
    http://www.notes.co.il/roni/58503.asp

  • אורית עריף  On 3 באוקטובר 2009 at 23:45

    מעורר.
    זהו, את פשוט בנאדם מעורר: אהבה, פליאה, זרזיפי הזדהות וגם, מה לעשות, קנאה.

  • רוני  On 4 באוקטובר 2009 at 00:34

    כשזה בא ממך, זה כל כך רב ערך ומלא משמעות. אין לי מילים להודות לך. התחושה מאוד הדדית.

    ולפעמים הקנאה מניעה אותנו לפעולה. לפחות אותי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 4 באוקטובר 2009 at 07:34

    עוד אהבלה עם סיגריה בפה.
    מגעיל.

  • את יודעת מי  On 4 באוקטובר 2009 at 08:19

    אנשים אומרים שהם עייפים ובעצם מרגישים עבדים למשכנתא ומרגישים זקנים רק כי הם לא עושים מספיק סקס.

    עובדה בדוקה וברורה היא שכאשר יש לך הרבה סקס,וחיי מין פעילים, אתה מפוצץ מאנרגיה. וכן. גם כשאתה עסוק ביצירה.

    זו הסיבה שיוצרים מזיינים המון.

    י.צ.ר ו-י.צ.י.ר.ה

  • רזי בן-עזר  On 4 באוקטובר 2009 at 08:22

    הוי, כמה מזדהה. את יודעת כמה.

  • איתמר  On 4 באוקטובר 2009 at 09:06

    מה מקום העבודה החדש. אהבתי את הטור, לא הבנתי מה את מוצאת בטורים הטרחניים והחוזרים על עצמם של ס"ק, אבל זה כבר לפעם אחרת

  • יעל  On 4 באוקטובר 2009 at 09:34

    אלמלא היה סייד קשוע בן התפוצה ההיא שום עורך שפוי לא היה משאיר על מקומו את הטור הגרוע שלו.
    חוץ מזה, כתבת נפלא.

  • אסתי  On 4 באוקטובר 2009 at 11:03

    בהחלט יצירה מחזירה את שמחת החיים.
    יפה דיברת (וגם סייד קשוע)

    וגם כמובן ברכות למיסוד הקשר. כמו שאמרתי לך – עם האוכל בא התיאבון ועם העבודה תבוא החדווה. כייף גדול ובהצלחה.

  • דב  On 4 באוקטובר 2009 at 11:22

    אמרת "כתיבה"
    אמרת "קשר" [בעיקר עם המין שכנגד]
    אמרת "התחדשות"
    בעצם אמרת תנועה נפשית מתמדת
    שזה ה-כ-ל.
    אין "חיים" יותר מזה.

  • שרון רז  On 4 באוקטובר 2009 at 12:30

    הדברים הרגילים לא עבדו בשבילי.
    ובכל זאת, משהו השתפר.

    הנה, הכתיבה שלך היא חלק ממה שעושה את השבוע
    מסכים עם ההיא שכתבה לגבי סקס, מסכים איתך לגבי הכתיבה

    לראות את גלעד שליט זה גם עשה לי את השבוע, למרות שזה גם עצוב ולמרות שהוא עדיין לא שוחרר לצערי

    מוזיקה, מקלחת, שינה, צילום, אוכל, חברים, נשים, וכדורגל בטלוויזיה…

  • טלי  On 4 באוקטובר 2009 at 15:07

    ואני מסמיקה גדולה…תודה תודה!

    ונדמה לי שאני גם בעיצומו של איזה נס כזה דומה לשלך – כיף כיף כיף (-:

  • רוני  On 4 באוקטובר 2009 at 18:49

    ל"את יודעת מי" – אין לי מושג מי אתה. סקס זה חשוב, זה טוב, אבל במקרה שלי, זה לא היה חלק מהשינוי. אני מכירה המון אנשים שעושים סקס ובכל זאת חשים ריקנות.
    זה עובד בשבילך? מעולה! לך על זה.

    רזי, יודעת. וחיבוק.

    איתמר, תודה. בקרוב תדע.

    יעל, תודה על המחמאה. קשוע, כמו כל בעל טור, יש לו שבועות כאלה ואחרים. השבוע היה טוב מאוד.

    אסתי, תודה על האיחולים, וגם על התמיכה שקדמה להם.

    דב, נכון. מאוד.

    שרון ועידית, תודה שחלקתם. נורא יפה לשמוע את שלכם. העיקר שיש כאלה, כל אחד מאיתנו ושלו.

  • עידית פארן  On 4 באוקטובר 2009 at 23:37

    את כתבת כל כך יפה
    את שלך.
    ותיארת כמו קרניים של שמש לא חשופה

    בבקשה תמחקי את התגובה הקודמת שלי.
    תודה

  • ע.  On 4 באוקטובר 2009 at 23:48

    אני שונא את העבודה שלי
    לא מתקשר עם האשה שלי
    הילדים משגעים אותי
    אין לי חברים
    לא מצליח לכתוב
    כנראה שאני מת.

  • אודי שרבני  On 5 באוקטובר 2009 at 06:55

    סחטיין. שנה טובה.

  • את יודעת מי  On 5 באוקטובר 2009 at 08:24

    לא. את לא.
    את מכירה המון אנשים ש*אומרים* שהם עושים המון סקס. יש הבדל.
    ובכלל: ההבדל המהותי בין אנשים צעירים לאנשים זקנים זה סקס. ההבדל המהותי בין אנשים עם תחושת חיוניות, מרץ ואושר לבין אנשים שמרגישים עייפים וזקנים ובורגנים מסואבים זה סקס.

  • נפעמת ומחבקת  On 5 באוקטובר 2009 at 09:26

    איך שאכפת לך מס"ק. ואיך שאת מתגייסת לטובתו ונותנת לו עצות לטובת חיים טובים ומוארים יותר. זה נהדר. אם כולנו נהיה יותר אכפתיים, אמפטיים ואמיתיים כמוך לסביבה – ערבים, יהודים, נשים, הומואים, נכים ובריאים, יהיה באמת כיף לחיות כאן. חיבוק.

  • בועז  On 5 באוקטובר 2009 at 11:02

    1
    ארתור רובינשטיין נשאל פעם איך זה שיש לו כל כך הרבה מרץ, אז הוא ענה: כי אני עדיין נהנה לקום בבוקר, ולנגן

    2
    אני מקנא בך שאת מרגישה ככה, מלאת חיוניות, מרץ ואנרגיה. בקרוב אצלי. בקרוב יהיה חורף. אמן

  • רותי קוטלר  On 5 באוקטובר 2009 at 16:30

    איזה יופי! את מעוררת השראה. זה כיף לשמוע ממישהו שמממש את עצמו, ונהנה מכך. מישהו שלא מתבייש לטרוף את החיים, ליצור, להיות מאושר!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: