צוואת רשת קצרה

בעקבות המעשים המגונים שנעשים לאחרונה בעזבונם המקוון של אנשים מתים, החלטתי להשאיר הנחיות, ולקוות שהעובדה שאני לא קפקא (מבחינת איכות הכתיבה וכמות הקיטורים כאחד) אולי תבטיח שבקשותי ייענו על ידי אי מי. הנה:

בלוג: לסגור מיד. ברגע היוודע המוות. לארוז את הקבצים ולשלוח לבעל, כמזכרת למשפחה. לא להותיר מזה אפילו סימן ברשת. בלוג הוא מטבעו זמני, ארעי, שטחי. זו לא מצבת נצח. אפשר להשאיר הודעה קצרה (רוני גלבפיש הלכה לעולמה בתאריך זה וזה, יהי זכרה וזהו) ולהסיר גם אותה אחרי שלושה חודשים. מקסימום.

מייל: למחוק את כל המיילים, ומיד. להשאיר הודעה אוטומטית על פטירתי בטרם עת, בלי כתובת להמשך התקשרות. מת זה מת, לא צריך פרטים או פטפוטים. אחרי שלושה חודשים, למחוק את חשבון המייל לגמרי מהשרת של גוגל.

טוויטר, פייסבוק: למחוק. אין צורך לספק הסברים (שורת הסטטוס "רוני גלבפיש הלכה לעולמה", תחת שמי? קצת מורבידי, לא?)

סקייפ: למחוק את ההיסטוריה. יש שיחות שהילדים שלי ממש לא צריכים לקרוא, גם כשיהיו גדולים. (הבעל קורא ממילא הכל, ברשות).

מה יישאר? עשרות תגובות באתרים שונים ומשונים, רובם בלי שם משפחה, כך שגוגל מקפץ מעליהם, שיכור מעומס מידע. איש לא יבחין בהם ממילא. הבלוג הסודי נמצא בישראבלוג, ואין לו קוראים כמעט בכלל. הוא יימחק אוטומטית (הנה דבר אחד שעושים כמו שצריך בישרא. כבוד.)

כתבות עתיקות באתרי חדשות, אבל זה בסדר. זו עבודה.

ואולי ספר. אולי אפילו כמה ספרים.

זה מספיק.

האיש הווירטואלי נפטר, רשימה שכתבתי על מות אבי לפני עשר שנים כמעט.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תומר  On 30 בספטמבר 2009 at 10:49

    .

  • ג'וליאנה  On 30 בספטמבר 2009 at 10:55

    אני יכולה להבין מאיפה באות המחשבות שמובילות לפוסט הזה אבל די קשה לי איתו.

  • איילת  On 30 בספטמבר 2009 at 10:57

    גם ממני

  • אורית  On 30 בספטמבר 2009 at 11:00

    וזה לא נראה לך קצת באיזור של קונטרול פריקיות לרצות להכתיב מה ישאר אחרייך אחרי מותך?

    🙂

  • אורי  On 30 בספטמבר 2009 at 11:06

    http://www.aplaton.co.il/story_212

  • אילן  On 30 בספטמבר 2009 at 11:15

    רק עכשיו אני תופס שהכתבה ההיא שכתבת הייתה על אבא שלך. הכתבה זכורה לי היטב, קראתי אותה בזמן שפורסמה והרביתי גם להרהר בה וגם להפנות אליה מכרים.

    בעקבותיה השארתי לבני הוראות מה לעשות עם הדברים שלי אחרי שאחדל להשתמש במחשב.

    לא חשוב 120, חשוב האושר והסיפוק ומאלה מגיע לך מיליונים.
    א.

  • טלי  On 30 בספטמבר 2009 at 11:27

    קריפי…

    שיהיו עד אז הרבה הרבה שנים ארוכות וטובות.

    ובטוח ספר. בטוח כמה ספרים.

  • יובל  On 30 בספטמבר 2009 at 11:32

    יש לך עוד כמה דברים להספיק עד אז…

  • רוני  On 30 בספטמבר 2009 at 12:10

    תודה על האיחולים, הכל בסדר, אני מתכוונת למשוך עוד קצת, יש לי תכניות.

    אורית – ברור! זה כל הקטע, לא? להפעיל שליטה ואז להציץ מלמעלה, לראות איך החבר'ה מתעלמים מכל בקשותיך, ולשמוע את הדהוד צחוקו של אבא הגדול בשמיים.

    ויובל, תודה שאני תמיד יכולה לסמוך עליך – לא עושים עניין 🙂

  • דב  On 30 בספטמבר 2009 at 13:15

    לפחות באתר הזה
    הוא כתיבה ספרותית/אמנותית
    מתועדת לכל דבר ועניין.
    מרגע היות הכתיבה פומבית
    מתפתחים כלפיה יחסים,
    רגשות הזדהות או דחייה
    ובעיקר רצף והמשכיות
    אז למה לארוז את הקבצים
    ולהעלימם מהקוראים?
    האם היית ממליצה
    על פתרון דראסטי
    כמו להעלים כל כתבי אלו
    שהלכו לעולמם?
    ולעניין הזמניות/שטחיות –
    אנחנו עשויים/עלולים
    להיות כאלה
    אבל חומר שנכתב
    בעצם פומביותו הוא נצחי
    כי הכותב בסך הכל אינו אלא כלי.

  • אהרן  On 30 בספטמבר 2009 at 13:37

    כדאי מאוד לראות את הסרט "אי של שקט" האיטלקי.
    שבין שאר השאלות שהוא מעלה באופן מופלא הוא שואל

    ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר

    מה עושים עם מיילים שהשאיר בן הזוג ?

  • אסתי  On 30 בספטמבר 2009 at 14:25

    שעל נושא דומה דנתי אתמול ארוכות עם צבי ( הידוע כ"חכם צבי" בבלוגים של שועי ומרית)
    אני דיברתי על החוצפה להוציא לאור כתבים של סופר שביקש בפירוש שלא יפרסמו אותו לאחר מותו וכו'

    מדהים, הא?

  • רוני  On 30 בספטמבר 2009 at 18:07

    יימחקו.
    במיוחד אם תוקפים חברות שלי.
    תודה.

  • לי עברון-ועקנין  On 30 בספטמבר 2009 at 19:31

    מלפני 10 שנים, בעיקר עם הפרט המשמעותי שהוספת…
    כמה היבטים יש לאבל ולהתמודדות אתו, זה לא ייאמן.

  • דפנה לוי  On 30 בספטמבר 2009 at 19:55

    להתמזג עם רוח הסייבר הגדולה, ולדאוג שיהיה מי שימשיך להיות רוני גלבפיש אחריך (כמו במקרה של פול מקרטני?…..)

  • יששכר  On 30 בספטמבר 2009 at 20:07

    את טועה ביותר. להשאיר אתר עם כתביו של אדם במיוחד אם הם יאים, בעלי תוכן ומכובדים זהו היזכור הכי חי שיש. חבל שאת כל כך צינית ומוזר נורא איך למרות זאת מחבבים אותך בעיקר אלה שדומים לך.

  • צפריר  On 1 באוקטובר 2009 at 10:10

    מורבידי. אשכרה.

  • רזי בן-עזר  On 2 באוקטובר 2009 at 09:21

    מעולם לא הבנתי את הביטוי
    "הלך/ה לעולמו/ה"
    מסתבר מהביטוי הזה ,שיש לכל אחד עולם נפרד,רק שלו, שאליו הוא הולך כאשר מסתיימים חייו בעולם הזה.
    נשמע בודד מאד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: