מה שהכתיבה למדה אותי על החיים

(כמעט עשרה אחוזים מהטקסט הזה הם המילה "אני". כבר ארבעה ימים שאני לבד בפרדס חנה, כותבת.)

הכתיבה והחיים הם לא אותו דבר. הם לא אותו דבר, מלבד הגעגוע למשהו רגוע. (עברי לימד אותי את זה. עברי יהיה כאן הרבה בתקופה הקרובה.)
מכל השיעורים שלימדה אותי הכתיבה על החיים, שניים בוערים במיוחד בימים הנוראים והנפלאים האלה. הראשון הוא על הקושי להתחיל, השני על השקרים.

הדבר הראשון שלמדתי מהכתיבה הוא שזה קשה. הכתיבה קשה. וגם החיים. למדתי שאת שניהם אי אפשר לעשות ככה סתם, בהיסח הדעת. לא אם אני רוצה שיהיה איזה ערך לכל זה.
הכתיבה לימדה אותי שצריך לפנות זמן, והתכוונות. בעיקר כשמתעצלים, ושאני מתעצלת כל הזמן. למדתי שהשאיפה הבסיסית המתמשכת שלי, לבהות קצת, ואז לישון, ולהתעורר יקיצה טבעית ולבהות עוד קצת, היא נהדרת, אבל היא לא מספיקה. אני לא רוצה למות אחרי שבהיתי וישנתי וזהו.

כמו שאני מפנה זמן לכתיבה, מתוך החלטה נחושה שזה מה שאני עושה עכשיו, עם הפסקות קצרות לבהייה ולשינה, כך גם לחיים אני צריכה לפנות זמן. כמו שאני מוציאה את המחברת והעט, או את הלפטופ, ויושבת שם שעות, למרות שאני לא רוצה, וכותבת, למרות שאני לא רוצה, ובסוף אני שמחה, כך בדיוק אני צריכה לעשות גם בחיים.

להוריד את המונופול מהמדף בחדר המשחקים, לפרוש את הלוח על השולחן, לבחור לעצמי דמות שהילדים לא רוצים, לוותר עליה כשהם רוצים אותה פתאום, לספור אלף וחמש מאות שקלים לכל אחד, להיאנח ביני לביני שממש אין לי כח למשחק הזה עכשיו, ולשחק. כשאני נכנסת לכלא לשני סיבובים, אני בוהה קצת וחושבת שאני רוצה כבר ללכת לישון, ואז חוזרת וקונה את הרחובות באשקלון, שהם לא רוצים ממילא, ובונה שם בית, ומוותרת להם על חלק מהתשלום כשהם עוצרים אצלי ברחוב. ובשבע בערב אני קמה להכין את החביתות עם הקוטג', ופורסת עיגולי מלפפון בשביל הבכור, ומקלוני מלפפון למרכזית, וקוביות קטנטנות של מלפפון לקטנטונת, ואני שמחה שעשיתי את זה. כי היה לי כיף.

הדבר השני שלמדתי מהכתיבה הוא שאי אפשר לשקר, לא באמת. אני אוהבת שקרים. בכתיבה ובחיים כאחד אני מפזרת שקרים בנדיבות, כמו מלח, מוקסמת מהאופן שבו הם מזדהרים באור השמש. אבל עלי החסה וקוביות העגבניות שמתחת למלח, הן אמיתיים. גם אם אני מסתכלת על מלפפון הרבה זמן ומספרת לעצמי שזו עגבניה, ופורסת אותו כמו שפורסים עגבניה, זה לא קורה. הוא לא הופך לעגבניה, והסלט לא טעים לי. אני אוהבת עגבניות בסלט שלי.

וגם בחיים אני משקרת כל הזמן. שקרים קטנים, חסרי דעת כמוני. אבל מתחת לפירורים הזוהרים האלה, יש עלים של אהבה ושל רצון להיות נאהבת, וקוביות גדולות ונימוחות של פחד ושל בדידות.
וכשזה מלוח מדי, והסועדים מסתכלים בצלחות שלהם בכעס, אני מתנצלת, לפעמים מתחננת על נפשי, ואז חותכת להם סלט חדש, חסה ועגבניות, ופורסת את עצמי לפרוסות דקות, ומפזרת אותי מעל, ומגישה להם סלט חדש. וזה עוד סימן שאני אוהבת אותם באמת.

וזה קשה. כמו הכתיבה. כמו החיים. ושווה כמותם.

גמר חתימה טובה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הזוייה  On 27 בספטמבר 2009 at 10:11

    וגם אם את עוטפת אותם במטאפורות, הם עדיין מילים של חוויות החיים, שצונחות במורדות הדף ונאגרות בקרקע איתנה.
    כשקשה לי לכתוב זה אומר לי שאני תקועה בחיים, לא עושה כלום. תמיד אני אומרת שמי שאין לו מה לכתוב לפחות פעם בשבוע סימן שלא קרה לו שום דבר מרגש בחיים.
    אני לא יכולה לכתוב בכוח זה כמו ללכת בכוח לעבודה או לאכול אוכל כשאתה לא רעב. זה יוצא מאולץ, מרגישים את זה. אני מעדיפה לתת לעצמי זמן כדי להעיז ולמשוך את עצמי קדימה, זה אומר לפעול בחיים. ואז בהפוגה באים קילוחי מילים דקיקות, שמעטרות שוב את דף החיים באותיות שחורות שמתמסרות לעיניים משוטטות. ברגעים הללו את יודעת שאת שוב חיה.

    גמ"ח: )

  • יוסי דר  On 27 בספטמבר 2009 at 10:47

    מזמן למדתי שהרעיונות הכי טובים נמצאים במקלדת

    מתחילים לכתוב והם יוצאים

  • מבקר ספרות אחד  On 27 בספטמבר 2009 at 11:32

    קורא ומלא חששות מהתוצאה.עוד ניו אייג' בפיג'מה? עוד טוקבק נמשך לאין קץ?
    מה קראת בחיים שלך שאת ממהת לכתוב?
    הפוסטים שלך קורסים אחרי מאתיים וחמישים מילה.איך יכתב פה ספר?
    ואולי זה הפרדס של חנה שיגרום את הנס?
    לא,אני לא רוצה להיות רע ולרפות ידיים.עוד מעט יום השאלות הקשות והתשובות שאינן מכזבות.

  • לי עברון-ועקנין  On 27 בספטמבר 2009 at 11:37

    ויפה כתבת.
    שתהיה שנה טובה ורעננה כמו סלט ירקות משובח

  • טלי  On 27 בספטמבר 2009 at 13:02

    והדיאלוג הפתוח והכן הזה שלך איתך לעינינו, כל הכבוד לך עליו.

    והערה בעניין המונופול – בהיותכם אנשים אוהבי ספרים ודמיון ואוהבי משחק- תנסו טליסמן, אני ממליצה בחום.

    כתיבה טובה וחתימה טובה -בכל המובנים (-:

  • חנה בית הלחמי  On 27 בספטמבר 2009 at 14:28

    לא תמיד היא קשה – לרוב היא קלה, קשה לעצור אותה. לא תמיד צריך לפנות לה זמן – היא מקדימה את הכותב/ת ומפנה לו/ה חלון בחיים כדי להיכנס דרכו ולתפוס לה זמן משלה. גם המונופול כבר לא אותו מונופול – אלא "מונופול כרטיס אשראי", ומאפשר לסחק באמצעות סוכנ/ת. וכתיבה היא לעיתים שכלולו של השקר ליצירת אמנות, fiction. בקיצור, הדבר הכי חשוב שלמדתי בחיים (לצד הכתיבה) היא שכל מה שלמדתי הוא יחסי, משתנה, נכון ולא-נכון בה במידה. הדבר השני שלמדתי הוא לא לקחת את עצמי ברצינות רבה מדי, כי זה מסב את הפוקוס בכתיבה מהחשוב לאיזוטרי.

  • חנה בית הלחמי  On 27 בספטמבר 2009 at 14:28

    .

  • נעמה  On 27 בספטמבר 2009 at 16:33

    של סמפרון. מכירה?
    שנה טובה

  • אסתי  On 27 בספטמבר 2009 at 23:16

    אני רוצה להוסיף את "החיים והספרות" של מרסל רייך רניצקי.
    שניהם לכאורה לא קשורים אחד לשני ולכאורה לא קשורים לפוסט הזה
    אבל רק לכאורה.

    חתימה טובה שאחריה יבואו הרבה כתיבות טובות

  • דפנה לוי  On 28 בספטמבר 2009 at 09:58

    גם בספר וגם בחיים.

  • אורי  On 28 בספטמבר 2009 at 20:26

    למה לך?
    מה זה נתן לך?
    אתה מרגיש טוב עם עצמך?
    עוד מעט יום השאלות הקשות והתשובות שאינן מכזבות… אתה מוכן?
    מה כבר קראת על הלכות שבין אדם לחברו שאתה ממהר לתקן?

    בקיצור… אתה אפס. ויעשה לך רק טוב אם תזכר באפסותך הקיומית מדי פעם.

    למנוע אי הבנות:
    גם אני אפס…

    גמ"ח טובה

  • מבקר ספרות 1  On 29 בספטמבר 2009 at 23:48

    אני אפס,אתה אפס,שנינו והכותבת שלושה אפסים

    הספרות לא אפס.תופס?

  • רוני  On 30 בספטמבר 2009 at 00:35

    לפחות בעניין אחד אתה יכול להסיר כל דאגה מלבך: ניו אייג'י זה לא יהיה. אני סובלת מזה רק בהתפרצויות קצרות.
    אני קוראת הרבה, ולא מרגישה צורך להצטדק על הרצון לכתוב. מצד שני, לנסות לשפוט פוטנציאל של ספר על בסיס פוסטים ברשת זה קצת לא הוגן. בספר אין שום מיידיות, התהליך הוא כמובן אחר לגמרי.
    (כמו שאני לא אשפוט את יכולת הכתיבה שלך על בסיס טוקבק שבו נשרו אותיות ונעשו מעשים מגונים בסימני פיסוק.)

    אני האחרונה שאתיימר ליצירת מופת. אם אי פעם אכתוב כזו, זה לא יהיה בספר הראשון, גם לא בשני. אם בכלל, כאמור. אני מניחה שרבים לא יאהבו את הספר. מקווה שמעטים לפחות ימצאו אותו ראוי.
    וכן, הפוסט הזה לא יצא טוב במיוחד. לא נורא. צריך לכתוב הרבה מאוד דברים לא טובים עד שיוצא אחד טוב באמת.
    תודה שהגבת.

    למגיבים האחרים, תודה. את רוב הספרים שהזכרתם אני מכירה, והם כמובן מדברים על אותם דברים באופן הרבה יותר משמעותי ומעניין. כאמור, פוסט.

    אני לא אפס, גם לא אתה אורי, גם לא אתה מבקר. האנשים חשובים, בזכותם גם הספרות חשובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: