איך הפכתי בטעות לכהניסטית

1988. זמן קצר לפני הבחירות לכנסת. חוק העונשין כבר תוקן, וכעת נקבע שהגזענות היא עבירה פלילית. בבית המשפט העליון נידונה פסילתה של תנועת כך מההתמודדות לכנסת.
אבא שלי, גבי בשן, (שוב הוא!) היה בתקופה ההיא כתב ב"על המשמר".

וכך הוא תיאר את לידתו של התחקיר שפרסם אחרי חודשים ספורים בעיתון:
"העניין התחיל במקרה. בקשה טלפונית פשוטה שלי לקבל את מצע תנועת "כך", עבור "על המשמר", נענתה בגסות רוח: "אנחנו לא נותנים שום דבר לשמאלנים". לא נותרה ברירה אלא לנסות להשיג את המצע בעורמה. פניתי למשרד העגום והמזוהם הממוקם בלב התחנה המרכזית ומשמש כסניף תל אביב של התנועה, והצגתי את עצמי כאוהד ומעריץ של כהנא ודרכו. התקבלתי בברכה, ובחפץ לב מילאו אנשי הסניף את ידי בשפע של פרסומי נאצה. חתך האנשים שמצאתי במקום, השונה כל כך מכל מה שהורגלתי לראות בסניף מפלגה אופייני, מילא אותי סקרנות. האנשים נראו כאילו נאספו מבין דוכני התחנה המרכזית, חלקם מזוגגי עיניים כתוצאה מנטילת סמים או התמכרות לשתייה, מספר בחורי ישיבה, ונערים רבים שנדמה היה כאילו אינם מוצאים היכן לבלות את הימים האחרונים של החופש הגדול. פה ושם נשמעו גם צלילי מבטא רוסי חזק. אבל מעל לכל בלט סגנון הדיבור. עלגות לשון, תערובת משונה של פסוקי מקרא ("הרב אמר") עם ביטויים לועזיים משובשים, ותחושה עזה של שנאה המבקשת להתפרץ."

אבי הסקרן החליט להצטרף לתנועה כדי להכיר אותה מבפנים. פעם עיתונאים היו עושים דברים כאלה.
הוא חשש מעט שיחשדו בו, זה שמקרוב בא, אם יפצח בפעילות אינטנסיבית מדי. זה לא קרה.
כמעט מיד התברר שהוא אוחז בידיו אוצר גדול: מכונית, ורשיון נהיגה בתוקף. לאיש מהחברים בסניף לא היה רשיון נהיגה, לטענת רובם בשל "רדיפה פוליטית". הסיבה בפועל היתה, ככל הנראה, בעיות נפשיות.
הוא התרוצץ איתם לכל מקום. בלילות הדביקו כרוזים, בימים חילקו עלונים. אחרי שבועיים זומן אל לשכתו של ראש מטה הבחירות ומונה בחופזה לרכז סניף תל אביב של התנועה.
ימים ספורים אחר כך דווח הרב כהנא עצמו על האוצר החדש: נכה צה"ל, גיבור ישראל, מתנדב בלא שכר עם רכב צמוד. הוא זומן ללשכה, והפך, בנוסף לתפקידו הקודם, לאיש סודו הקרוב של הרב. הוא נסע איתו מעצרת אחת למשנה, בכל רחבי הארץ, ובדרך הקשיב למשנתו המוכרת ומלאת השטנה. הרב ביקש מאבי להירשם כמועמד התנועה לכנסת, והבטיח לשריין לו את אחד מהמקומות הראשונים ברשימה. אבא התחמק בדחיות שונות ומשונות.

חודשיים שלמים הוא יצא מהבית מדי יום בחולצה צהובה שעליה אגרוף שחור, קמוץ. אמא היתה מכבסת את החולצות ומתחננת בפניו שיפסיק. אבל אבא שלי, איש תם וישר, האמין שהעיתונות יכולה לשנות את העולם. התחקיר הזה היה בנפשו.

אמא תלתה את החולצות על החבל והסתירה אותן בכבסים אחרים, מתפללת שהשכנים לא יראו. בלילות חלמה על הרב כהנא המצווח כנגדה, מאיים לפגוע בילדיה.

אחרי חודשיים התפרסם התחקיר. התגובות במערכת הפוליטית היו מרשימות. הרב כהנא זעם על הבגידה הנוראה, ומעריציו החלו מתקשרים לביתנו ומאיימים עלינו ש"יתלו אותנו עם הערבים בכיכר העיר".
הפסקנו לענות לטלפונים.
אמא שלי, האומללה, שוב נכנסה להתקף חרדה. לא עזרו ההבטחות של אבא שהחוליגנים של התנועה לא יכולים להגיע אלינו, ולו רק מפני שאין להם רשיון נהיגה, או רכב. היא רצתה תכנית, ומיד.
אבא שלי, יצירתי כתמיד, הניח ערימה של חולצות צהובות בסלון וכינס מועצת מלחמה משפחתית. ההנחיות היו פשוטות: אם וכאשר יופיעו אנשי כך, אמא והילדים צריכים ללבוש את החולצות הצהובות, להתחמק דרך הדלת הנסתרת בקומה התחתונה, ולהצטרף למפגינים.

נחרדתי מהרעיון. אני! פעילת נוער רצ! מפגינה מזה שנים נגד הרב כהנא! איך אלבש את החולצה המקוללת הזו? לא עלה על דעתי. אבל אבא התעקש, ואמא התחננה. נכנעתי.
חודשים ארוכים נותרה ערימת החולצות הצהובות מונחת שם, ליד החלון. בכוננות. מובן שהם לא באו.
אחרי זמן מה התרגלנו אליהן. הן היו לחלק מהנוף.

ויום אחד לא מצאתי טריקו נוחה לישון איתה, ולקחתי אחת מהן. לאט לאט, בזו אחר זו, הן נדדו לארון שלי.
ישנתי רק בחולצות הצהובות האלה במשך חודשים. הן נשחקו, התרככו, קרו להן דברים טובים. כשעזבתי את הבית ועברתי למשגב עם, לקחתי אותן איתי. כבר לא הבחנתי באגרוף הקמוץ. שכחתי שהיתה להן פעם משמעות כלשהי.

תוספת מאוחרת: תודה לזה שהזכיר לי שלימים הגדיר רון מייברג את התחקיר ההוא של אבי כאחד מעשרים התחקירים החשובים בתולדות העיתונות בישראל.