איך הפכתי בטעות לכהניסטית

1988. זמן קצר לפני הבחירות לכנסת. חוק העונשין כבר תוקן, וכעת נקבע שהגזענות היא עבירה פלילית. בבית המשפט העליון נידונה פסילתה של תנועת כך מההתמודדות לכנסת.
אבא שלי, גבי בשן, (שוב הוא!) היה בתקופה ההיא כתב ב"על המשמר".

וכך הוא תיאר את לידתו של התחקיר שפרסם אחרי חודשים ספורים בעיתון:
"העניין התחיל במקרה. בקשה טלפונית פשוטה שלי לקבל את מצע תנועת "כך", עבור "על המשמר", נענתה בגסות רוח: "אנחנו לא נותנים שום דבר לשמאלנים". לא נותרה ברירה אלא לנסות להשיג את המצע בעורמה. פניתי למשרד העגום והמזוהם הממוקם בלב התחנה המרכזית ומשמש כסניף תל אביב של התנועה, והצגתי את עצמי כאוהד ומעריץ של כהנא ודרכו. התקבלתי בברכה, ובחפץ לב מילאו אנשי הסניף את ידי בשפע של פרסומי נאצה. חתך האנשים שמצאתי במקום, השונה כל כך מכל מה שהורגלתי לראות בסניף מפלגה אופייני, מילא אותי סקרנות. האנשים נראו כאילו נאספו מבין דוכני התחנה המרכזית, חלקם מזוגגי עיניים כתוצאה מנטילת סמים או התמכרות לשתייה, מספר בחורי ישיבה, ונערים רבים שנדמה היה כאילו אינם מוצאים היכן לבלות את הימים האחרונים של החופש הגדול. פה ושם נשמעו גם צלילי מבטא רוסי חזק. אבל מעל לכל בלט סגנון הדיבור. עלגות לשון, תערובת משונה של פסוקי מקרא ("הרב אמר") עם ביטויים לועזיים משובשים, ותחושה עזה של שנאה המבקשת להתפרץ."

אבי הסקרן החליט להצטרף לתנועה כדי להכיר אותה מבפנים. פעם עיתונאים היו עושים דברים כאלה.
הוא חשש מעט שיחשדו בו, זה שמקרוב בא, אם יפצח בפעילות אינטנסיבית מדי. זה לא קרה.
כמעט מיד התברר שהוא אוחז בידיו אוצר גדול: מכונית, ורשיון נהיגה בתוקף. לאיש מהחברים בסניף לא היה רשיון נהיגה, לטענת רובם בשל "רדיפה פוליטית". הסיבה בפועל היתה, ככל הנראה, בעיות נפשיות.
הוא התרוצץ איתם לכל מקום. בלילות הדביקו כרוזים, בימים חילקו עלונים. אחרי שבועיים זומן אל לשכתו של ראש מטה הבחירות ומונה בחופזה לרכז סניף תל אביב של התנועה.
ימים ספורים אחר כך דווח הרב כהנא עצמו על האוצר החדש: נכה צה"ל, גיבור ישראל, מתנדב בלא שכר עם רכב צמוד. הוא זומן ללשכה, והפך, בנוסף לתפקידו הקודם, לאיש סודו הקרוב של הרב. הוא נסע איתו מעצרת אחת למשנה, בכל רחבי הארץ, ובדרך הקשיב למשנתו המוכרת ומלאת השטנה. הרב ביקש מאבי להירשם כמועמד התנועה לכנסת, והבטיח לשריין לו את אחד מהמקומות הראשונים ברשימה. אבא התחמק בדחיות שונות ומשונות.

חודשיים שלמים הוא יצא מהבית מדי יום בחולצה צהובה שעליה אגרוף שחור, קמוץ. אמא היתה מכבסת את החולצות ומתחננת בפניו שיפסיק. אבל אבא שלי, איש תם וישר, האמין שהעיתונות יכולה לשנות את העולם. התחקיר הזה היה בנפשו.

אמא תלתה את החולצות על החבל והסתירה אותן בכבסים אחרים, מתפללת שהשכנים לא יראו. בלילות חלמה על הרב כהנא המצווח כנגדה, מאיים לפגוע בילדיה.

אחרי חודשיים התפרסם התחקיר. התגובות במערכת הפוליטית היו מרשימות. הרב כהנא זעם על הבגידה הנוראה, ומעריציו החלו מתקשרים לביתנו ומאיימים עלינו ש"יתלו אותנו עם הערבים בכיכר העיר".
הפסקנו לענות לטלפונים.
אמא שלי, האומללה, שוב נכנסה להתקף חרדה. לא עזרו ההבטחות של אבא שהחוליגנים של התנועה לא יכולים להגיע אלינו, ולו רק מפני שאין להם רשיון נהיגה, או רכב. היא רצתה תכנית, ומיד.
אבא שלי, יצירתי כתמיד, הניח ערימה של חולצות צהובות בסלון וכינס מועצת מלחמה משפחתית. ההנחיות היו פשוטות: אם וכאשר יופיעו אנשי כך, אמא והילדים צריכים ללבוש את החולצות הצהובות, להתחמק דרך הדלת הנסתרת בקומה התחתונה, ולהצטרף למפגינים.

נחרדתי מהרעיון. אני! פעילת נוער רצ! מפגינה מזה שנים נגד הרב כהנא! איך אלבש את החולצה המקוללת הזו? לא עלה על דעתי. אבל אבא התעקש, ואמא התחננה. נכנעתי.
חודשים ארוכים נותרה ערימת החולצות הצהובות מונחת שם, ליד החלון. בכוננות. מובן שהם לא באו.
אחרי זמן מה התרגלנו אליהן. הן היו לחלק מהנוף.

ויום אחד לא מצאתי טריקו נוחה לישון איתה, ולקחתי אחת מהן. לאט לאט, בזו אחר זו, הן נדדו לארון שלי.
ישנתי רק בחולצות הצהובות האלה במשך חודשים. הן נשחקו, התרככו, קרו להן דברים טובים. כשעזבתי את הבית ועברתי למשגב עם, לקחתי אותן איתי. כבר לא הבחנתי באגרוף הקמוץ. שכחתי שהיתה להן פעם משמעות כלשהי.

תוספת מאוחרת: תודה לזה שהזכיר לי שלימים הגדיר רון מייברג את התחקיר ההוא של אבי כאחד מעשרים התחקירים החשובים בתולדות העיתונות בישראל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רון  On 16 בספטמבר 2009 at 00:35

    והתפעלתי כל כך שנעצרתי להגיב.
    וגם שאלה אלייך ככותבת (מצטער אם היא נראית משונה)
    התלבטת אם להכניס את הפסקה האחרונה (לעולם לעולם…)?

  • רוני  On 16 בספטמבר 2009 at 00:40

    ושאלה מעולה. לא משונה.
    והתשובה היא שכן, מאוד.
    ובכל זאת.

  • אייל גרוס  On 16 בספטמבר 2009 at 04:57

    אמממ
    מה קרה לפסקה האחרונה באמת? כמעט הפאנץ ליין של הסיפור שנעלם…

    מצחיק כי אצלי דווקא החולצות של מרצ מכל מערכת בחירות שהיא שהייתי מעורב בה ושצברתי בה חולצות הפכו לחולצות שינה:)

  • יוסי דר  On 16 בספטמבר 2009 at 06:23

    איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא (כן! שוב הוא!).

  • אליסיה  On 16 בספטמבר 2009 at 07:21

    בדיוק, כמו שיוסי כתב, איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.
    וכן, שוב, הוא, ושוב.
    מגיע לו
    וגם לך
    וגם לנו, הקוראים

  • nono  On 16 בספטמבר 2009 at 07:32

    לעולם, לעולם אני לא אשכח את המבט שנתן בי י', בחור חמוד מקיבוץ בעמק, כשהגיע לחדר שלי ערב אחד, קצת שיכור ועם כוונות מסוימות מאוד, וראה את חולצת הפיג'מה המונחת בנון שלנטיות על הכרית שלי.
    לא ראיתי אותו שוב.
    (למחרת השלכתי את ערימת החולצות הצהובות לאשפה. המחיר היה כבד מדי)

  • אסתי  On 16 בספטמבר 2009 at 08:25

    ואפרופו כהנא, אז אצלנו בשכונה בנתניה, יום אחד האח הקטן של אחד מהחבר'ה הצטרף לכוחות של כ"ך.
    אותי זה הצחיק נורא. את שאול חברי שהיה האח הגדול זה לא הצחיק בכלל, ואת האמא זה הרס עד שכמעט הצטרפה למנוחת העולמים של האבא. מדובר היה במשפחה מפאיניקית טובה מהמרכז של האמצע ופתאום בושה כזאת, שלא לדבר על שבר רעיוני כזה?

    גם את השב"כ אגב, זה לא הצחיק. בכלל לא. והנער (שהיה אז בתחילת העשרה שלו) היה מזומן תדירות למטה המשטרה או השב"כ או מה שקרוי כוחות הבטחון.
    אין לי מושג איך זה נגמר אם אתם תוהים.

  • שרון רז  On 16 בספטמבר 2009 at 08:43

    אוי, זה פוסט גדול!
    אבא שלך היה אמיץ ונחוש, כל הכבוד לו
    התיאור הזה של הכביסות וההסתרה ושל הכנת החולצות הצהובות למקרה חירום, גדול, משעשע גם, ואיך אבדה כל המשמעות לחולצות אחר כך, נהדר תיארת את זה
    אולי את יכולה למכור אותם באיביי?… תמורת אלפים, חולצות נדירות וצהובות…

  • שועי  On 16 בספטמבר 2009 at 08:59

    שהשפיעו על תודעתי הפוליטית כילד
    לבד ממניין ההרוגים היומי בטלויזיה במה שכונה אז 'מבצע שלום הגליל'
    היה נסיון של כהנא וחבר מרעיו לצעוד בגבעתיים. הם גורשו על ידי ראש העיר והמשטרה לאחר שהכריזו חזור והכרז
    ברחובותיה של גבעתיים עם מגאפון:
    'קודם הערבים, אחר כך הקיבוצים, ואחר כך אתם אנשי גבעתיים'
    אגב, לקחתי אותם כילד מאוד ברצינות, כממשיכיהם של הנאצים, כך הם נהגוּ, וכך התייחסו למנהיגם
    עד היום אני משוכנע שלא הם ולא ממשיכיהם מתבדחים, ומאחר שכמה מהם נכנסו לאחרונה כחברי כנסת אצל ליברמן או כיועצים פוליטיים של חברי כנסת אחרים, אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה שבה רעיונות כהניסטיים מנשבים במסדרונות השלטון: גירוש ילדי מהגרי העבודה, מבצע עופרת יצוקה וכיו"ב.

  • ימימה  On 16 בספטמבר 2009 at 09:08

    תודה לך.

  • חיים שיבי  On 16 בספטמבר 2009 at 09:52

    מאלף בחוגים לתקשורת. מעולה.

  • יובל  On 16 בספטמבר 2009 at 11:25

    למרות שאיכשהו אני לא רואה אותך עם צהוב, זה לא כל כך מסתדר

  • דרורית  On 16 בספטמבר 2009 at 12:05

    באמת פוסט מרתק.
    אבל יותר מהכל, חשתי את אמא שלך פה, וכן, גם אותכם כילדים וחשבתי עלי, בתור הורה, ועל בנזוגי – ובכלל איך משפחות משלמות מחיר מסויים על הדרך שאחד האינדוידואלים מתוכה פועל, לעיתים.
    מאוד מאוד מעניין.

  • אפי לנדאו  On 16 בספטמבר 2009 at 12:10

    רוני היקרה,
    כל פוסט שלך שמזכיר את אבא, מעורר בי געגועים עזים.

    אני כמובן זוכר ונהניתי מאוד לקרוא איך זה נראה מצד המשפחה.

    באהבה

    אפי

  • טלי  On 16 בספטמבר 2009 at 12:47

    אני גדלתי על המיתוס לפיו הפעם היחידה שבה הרביצו לי בגן היתה כשבאתי לגן עם חולצה של "אמת" שקבלתי מדודה שלי במהלך תקופת הבחירות (היום לא הייתי לובשת חולצה כזאת בשום אופן, אבל זה כבר דיון אחר).

    איכשהו, אני קצת מפקפקת במיתוס, בעיקר כי לא נראה לי שהאגף המרביץ בגן ידע לקרוא…

    סיפור מדהים וחווייה מדהימה וגם המחשבות שלי הלכו בכיוון של המחשבות של דרורית, למרות שלפי איך שאת כותבת על זה כנראה שזה נעשה נכון איכשהו, גם כלפי המשפחה.

  • נתן.  On 16 בספטמבר 2009 at 13:09

    מה שהיה רק לפני כמה שנים נחלתם של : (ציטוט) "…מזוגגי עיניים כתוצאה מנטילת סמים או התמכרות לשתייה, מספר בחורי ישיבה, ונערים רבים שנדמה היה כאילו אינם מוצאים היכן לבלות את הימים האחרונים …." .

    או היום נחלתם של שרים חכי"ם ושועי עם.

    ההסטוריה הוכיחה(ואני לא מתכוון רק לגרמניה) שרעיונות הזויים של יושבי קרנות והולכי בטל אם לא נלחמים בהם בזמן עוברים מהר מאד למרכז הסלון.

    לקח חשוב.

  • מרית  On 16 בספטמבר 2009 at 15:23

    אני לא יודעת אם זה מצחיק או עצוב או סתם דבילי, אבל נזכרתי שפעם לפני שנים הייתי בהפגנה. הכהניסטים צעקו "כהנא צודק", והאחרים צעקו "כהנא לא צודק" וזה לא עבד. זה היה חלש ומקרטע על הלשון עד שמישהו בצד שלנו התחיל לצעוק "כהנא בננה". וזה תפס, אינפנטילי אבל מנצח. זו התשובה.

  • רזי בן-עזר  On 17 בספטמבר 2009 at 02:20

    איזה סיפור מדהים

  • דפנה לוי  On 17 בספטמבר 2009 at 07:13

    המשוררת אגי משעול סיפרה פעם בראיון שהפועלים אצלה במושב לובשים את החולצות האלה, מתוך ערמה של בגדים ישנים שמישהו נתן להם, קודם הערבים עכשיו הסינים או התאילנדים…

    סיפור נהדר, רוני.

  • רוני  On 17 בספטמבר 2009 at 10:15

    על התגובות, על שהסיפור הזה, שחשבתי שכולם יברחו ממנו כבר בפסקה הראשונה עם הכהנא ובית המשפט העליון, בכל זאת נגע.
    הכי כיף, אפי, שזוכרים אותו עדיין, ושאני יכולה לתרום משהו לזכרון הזה.
    היה איש מקסים וטוב ואהוב, ועיתונאי רציני.
    געגוע.

  • עממי  On 17 בספטמבר 2009 at 14:36

    הכוונה, כמובן, לתחקיר של אביך. מעניין לקרוא אותו.
    אגב, כמה חבל שהיום כהנא היה נחשב למיינסטרים – עיינו ערך ליברמן וגנדי.

  • אא  On 17 בספטמבר 2009 at 16:09

    איפה אפשר לקרוא את הכתבה- תחקיר של אבא שלך ?

  • רון  On 17 בספטמבר 2009 at 16:31

    עם חולצת פיז'מה של "שלום עכשיו". 🙂

    ואמנם זאת היתה חולצה שלי ודעה שלי,
    אבל הדבר האחרון שהתכוונתי לעשות היה לעורר פרובוקציה.

  • גיליתי שגם אני קצת  On 18 בספטמבר 2009 at 22:37

    אחרי שצפיתי בזה והסכמתי עם כל מילה

    פתאום שמתי לב של מי המילים..

  • רוני  On 20 בספטמבר 2009 at 16:18

    אולי זה ההבדל בין חינוך הומניסטי לכל דבר אחר.

  • רונה עמיבר- צורף.  On 21 בספטמבר 2009 at 12:03

    בשנת 83 הייתי תיכוניסט בת 16, חברה בתנועת הנוער של שלום עכשיו בקן הנסתר ליד קולנוע סמדר במושבה הגרמנית בירושלים. לשיעור חברה , הזמנתי את דובר התנועה לבית ספרי, רנה קסין,על מנת שישטח מעט ממצענו לבני כיתתי. היה לנו פעיל של כ"ך בכיתה והוא ביקש למען השיוויון להביא את הרב כהנא להרצאת תשובה. הנהלת בית הספר התנגדה והעניין יצר הדים עכורים סביב בית הספר. עיתון העיר בראשותו של אהוד אשרי ז"ל כתב עלינו כתבה ענקית. בסופו של עניין הבחור אירגן בביתו חוג בית והזמין אותי לא לפני שנתן לי את ספרו של כהנא לקריאה. אני קראתי אותו בבליעה אחת ולא האמנתי, אבל, הגעתי מוכנה עם מיליון שאלות. כשנכנסתי לביתו חיכה לנו צוות של יומן שישי ממבט על מנת לצלם ולראיין. את הכתבה ראינו לאחר כמה ימים במבט. הצלם כנראה התאהב בי ורובה של הכתבה נסבה סביב שאלותיי ותשובותיו של כהנא. זרם הטלפונים לא איחר להגיע. לאחר יומיים כשחזרתי לבית הספר הייתי כבר כוכבת. אני רק יכולה להגיד שלדעת את אויבך הוא אחד הדברים החשובים בכל חברה ובכל אירגון ועד היום גם כמנכלית של עמותה לדו קיום, אני אף פעם לא שוכחת את הצד השני- לא שוכחת לדעת אותם, לחקור ולקיים איתם דיונים- שהם יכירו בי ואני בהם.
    רוני, תודה עמוקה על הפוסט החשוב הזה, וגם על הראיון המאוד חשוב עם הדר, נפגשנו בעברנו הרחוק במערכת מקומון מודיעיני, זוכרת ? זה היה נחמד, אשמח לחדש את הקשר. שנה טובה וברוכה לספרך שעומד לצאת לאור. רונה. ,

  • רוני  On 21 בספטמבר 2009 at 12:42

    תכתבי לי, יש שם לינק למעלה (או שתקחי את הכתובת מעידית)
    סיפור יפה, ואני לא מופתעת שהוא התאהב בך 🙂

  • עידית פארן  On 21 בספטמבר 2009 at 16:23

    מסדרת על מפית עם תה צמחים ושמה לכל אחת מכן חתיכה ביד
    לא מפית עם תה, מפית עם פרחים…

  • בועז  On 28 בספטמבר 2009 at 11:27

    זוכר היטב את התחקיר ולא ידעתי שהוא אבא שלך.

    חזק מאוד, הסיפור שמאחורי הסיפור.

  • נירנוס  On 29 בספטמבר 2010 at 02:16

    וסיפור (אמיתי מאד) שקרה לנו.
    ההורים שלי מאד מיודדים עם בת דודה של אמא שלי ובעלה וגם עם עוד כמה זוגות חברים שלהם. יום אחד, באמצע שנות השמונים החליטו כולם לנסוע לסוף שבוע על הכנרת. היינו הרבה זוגות של הורים והרבה ילדים והזמנו איזה 12 חדרים במלון על הכנרת.
    כשהגיע סוף השבוע נסענו כולנו לטבריה ובאנו למלון. בקבלה, בעל המלון הסתכל עלינו ואמר "זה אתם?!?!?!?!". הוא עשה כמה טלפונים בהולים מאד. שאלנו אותו מה קרה? והוא אמר: "אני יודע?! מתקשרים ומזמינים 12 חדרים על השם כהנא. מי זה כבר יכול להיות?! כל העובדים הערבים שלי לא הגיעו היום לעבודה. אני מתקשר להרגיע אותם שיחזרו".
    כל החדרים היו ע"ש כהנא. יואב (במלעיל) כהנא, הבעל של בת הדודה של אמא שלי.

  • מעין אלכסנדר  On 27 באוקטובר 2010 at 16:14

    האגרוף הקמוץ הפך ליד פתוחה ולחלומות מתוקים
    זה היה אמיץ מצידו (של אביך ושל האגרוף)
    תודה

  • עמית  On 2 באוגוסט 2011 at 12:25

    איך אפשר להשיג את התחקיר של אביך לטובת עבודת תיזה שאני עושה?

    • רוני  On 2 באוגוסט 2011 at 20:53

      הי עמית,
      אם תיצור איתי קשר בעוד חודש אוכל לצלם לך אותו, אני באמצע מעבר דירה. אפשרות נוספת היא כמובן בית אריאלה. "על המשמר", מוסף חותם מ-1988. בהצלחה.

  • Yair Tarchitsky  On 26 באוקטובר 2011 at 15:38

    פוסט נהדר. גם הזווית האישית וגם השליחות העיתונאית

  • r.duke  On 21 באפריל 2012 at 22:03

    לקרוא ולא להאמין אחרי כל הדם שנשפך כאן בארץ ערבי ויהודי בגלל ההזיות שלום של מפא"י ור"צ ועדיין גם אחרי מותו אתם משמיצים את הרב כהנא אולי כדאי שתתפתחו את העיינים ע"ע לשבור ידים ורגליים בלי בג"ץ בלי בצלם

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: