ואז ג'וני אמר, hard work, בייבי. זה הכל.

את הערב ביליתי עם ג'ון אירווינג, הגבר הראשון שאהבתי בלהט.

לא עם הספרים של ג'וני, לא עם אתרי האינטרנט המוקדשים לו. איתו. ממש. כאן אצלי, בתוך הראש. נזקקתי לעצה טובה מהגבר שהכי השפיע עלי.

מחר בבוקר אני נוסעת לבית קפה בתל אביב עם אחד מתוק. לכתוב, ככה החלטנו. איש איש ולפטופו.

אני תמיד כותבת לבד. תמיד. אני הולכת לבית קפה או לספריה ויושבת שם שעות ארוכות. לבד. וכותבת. אני לא עונה לטלפון ולא בודקת מיילים. לפעמים אני עוצרת וקוראת קצת משהו אחר. בדרך כלל ספרי זן ישנים שתרגם יואל הופמן, או ספר הזן של ג'ושו, או שירה. יש לי ארבעה חברים בין המשוררים: ריימונד קארבר, אלכס בן ארי, דורי מנור ואנה הרמן. רק הם באים איתי לכתיבה. אי אפשר לקרוא ממש כשכותבים, הכל זולג מיד לכתיבה ולנקות את זה אחר כך – אללה יוסתור. לא מומלץ.

מדי פעם אני נוסעת לכמה ימים, לבד. חדר ריק, טלפון מנותק. אני קמה בארבע בבוקר ויושבת לעבוד. עושה הפסקות מעטות, ארוחות. כשנתקע לי, אני הולכת להכין קפה. עומדת מול איזה חלון באיזה מטבח, עם הידיים בכיסים, מדברת עם הדמות שבתוכי, שאני בתוכה. מזמזמת. הזמזום הזה הוא החבר שלי בכתיבה.

והנשימה. אליסיה סיפרה לי שהמורה ליוגה אמרה לה שהנשימה היא הדבר היחיד שתמיד נמצא איתנו. שתמיד אפשר לחזור לשים לב לנשימה. לחזור לנשום. בחופשות הכתיבה האלה (מה חופשה מה? עבודת פרך) אני צריכה להזכיר לעצמי לנשום.

אחר כך אני כותבת עוד. לפעמים, אחר הצהריים, אני יוצאת והולכת קצת בחוץ. בכל הפעמים שנסעתי עד כה הייתי במקומות שהבחוץ שלהם היה מלא בטבע, אז טיילתי בטבע. מעט האנשים שפגשתי מצאו גם הם את דרכם בין המילים. אני לא מנקה אותם.
בשמונה אני אומרת לילה טוב ליואבי ולילדים, כותבת עוד קצת, ובעשר בלילה מכבה את האור. עד מחר.

הפעם יהיה שם עוד מישהו. גם הוא צריך לכתוב. הוא אומר שזה עוזר, שיש עוד מישהו. משמעת. תחושת מחויבות הדדית. בין השורות מובלעת איזו תחרות קטנה, נסתרת. מי יהיה רציני ויעשה את העבודה. מאזן האימה, הוא אומר בחיוך הממזרי הזה שלו.
(אבל אולי זו רק אני. אולי איש איש לעצמו.)

בייבי!

אז דיברתי עם ג'וני בוי. שאלתי אותו מה דעתו.
הוא התכופף אלי, עם הפרצוף הנו-נונסנסי הזה שיש לו כשהוא מדבר על כל דבר, אבל בעיקר על הכתיבה, ושאל, את זוכרת מה שסיפרתי לך על עצמי בכלל?
אמרתי לו, זוכרת.
אז הוא אמר, מצוין. הנה אני אספר את זה שוב. אני לא סופר טוב במיוחד. אני לא כל כך מוכשר. יש סופרים מוכשרים ממני בהרבה. מה שיש לי, מה שהופך אותי למי שאני, זה שאני עובד יותר קשה מכולם. אני מוכן לכתוב את זה כמה זמן שצריך, ולשכתב את זה כמה פעמים שצריך, ואולי עוד כמה פעמים גם אחרי זה. זהו. זה כל הסוד. hard work, בייבי.
(ג'וני קורא לי בייבי. הוא יודע שזה מרגיע אותי)

מה אתה אומר על האיש הזה שישב מולי? שאלתי.
מה יש להגיד? הוא אמר. הוא צריך לכתוב? זו הבעיה שלו, לא שלך. שיכתוב. את צריכה לכתוב, וזו הבעיה שלך. תעזבי אותו, בייבי. תכתבי. תעבדי. שום ספר לא נכתב כי כתבת על הכתיבה. לכתוב על הכתיבה זה המקבילה של אוננות. נורא כיף, אבל לא יוצאים מזה שום ילדים. אני לא אומר לך לא לאונן, קראת אותי מספיק, את יודעת שאני חושב שזה מאוד נחמד, אבל אם את רוצה להוליד ספרים, תכתבי.
אבל הוא בחור נורא יפה, ג'וני.
ג'וני צחק. אז סידרת לעצמך הסחת דעת, אה? הוא אמר. את חמודה. אבל תזכרי כל הזמן: אתם לא כותבים ביחד. את כותבת. הוא כותב. אין ועדות כתיבה. זה רק את ואלוהים. כרגיל.
ואני מבטיח לך, אמר ג'וני, שאם תרימי את הראש כל חמש דקות הוא ישעמם אותך. את תכעסי עליו. הוא לא יהיה יפה יותר. אבל אם תכתבי, תכתבי ממש, תעבדי קשה, שש שעות, כשתרימי את הראש הוא יהיה יפה אפילו יותר, ואת תאהבי אותו. פשוט כי הוא ישב שם שש שעות ונתן לך לכתוב.
תבוא איתי, ג'וני.
עזבי, בייבי. יש לך כבר בחור יפה אחד. את לא צריכה אותי שם. hard work, זה כל מה שאת צריכה ממני. הנה, קחי. תכתבי לך בגדול.
HARD WORK.

תגיד, ג'וני, כל הסיפור הזה, זה רעיון טוב?
זה תמיד רעיון טוב לכתוב.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 13 בספטמבר 2009 at 02:46

    תודה על התגובה המרגשת באתר שלי.
    מעבר לזה, כאשר קראתי את הפוסט, הדהד בזכרונשיר ישן מקשקשתא עם נירה רבינוביץ:
    לעבוד לבד זה מאוד נחמד
    אבל לעבוד בשניים זה נחמד כפליים
    וזה יכול להיות מרתק עוד יותר כאשר שני אנשים שונים יושבים כל אחד מול מחשבו ומנסים לכתוב על אותו נושא ו/או על אותו מושא.

  • צבי  On 13 בספטמבר 2009 at 08:05

    וג'וני הזה כנראה מחבב אותך מספיק, עם העצות הנהדרות הללו שלו [ככה זה תמיד עם בעלי המצח החרוש הזה].

  • ח ל י  On 13 בספטמבר 2009 at 09:21

    מה שמעניין לראות עכשיו – וגם במבחן התוצאה כמובן 🙂 – הוא איך בפעם הקודמת, הראשונה בחרת להתנתק מכאן, כמעט באלימות, ביסורי גמילה קשים וחדים כדי לכתוב "ממש" – והפעם, כמו שזה נראה, דווקא בגלל שהפעם הראשונה כל כל הצליחה – היי לנעה 🙂 – את מאפשרת לעצמך לבדוק, ולכתוב דברים גם כאן. מעניין.

    בהצלחה מותק. את כאן, בבית קפה, מול בחור גם נאה גם כותב – איפה יש כאלה – מציצה לבלוג בכל זאת? או שקועה בחבריך הדמיוניים החדשים לגמרי?…

    🙂

  • אלכס בן-ארי  On 13 בספטמבר 2009 at 09:37

    מקסים 🙂
    בהצלחה רבה.

  • דב  On 13 בספטמבר 2009 at 10:45

    קל ונעים.
    ככלות הכל, מהי כתיבה
    אם לא מסע לתןך הנפש פנימה.
    בכל מקרה, גם אם
    זה יהיה מפרך
    אסור בשום פנים
    שזה ייראה כך.
    שנה טובה.

  • אהרן  On 13 בספטמבר 2009 at 10:48

    אצלי, שום שיטה לא עוברת מפעם לפעם. כל אחת צריכה דרכים חדשות, שיטות חדשות. הסחות הדעת רק נעשות ערמומיות יותר.
    וסיפור נחמד שקראתי אי שם.
    שאלו רב אחד אם לקנות טופס הגרלה. אמר – לא. אם אזכה לא אנצל הכסף לטובה.
    אמרו לו- והרי אם תזכה תוכל לתת בלי סוף צדקה ?
    אמר להם- את עניין הצדקה העלה בפני כבר היצר הרע, ואני אמרתי לו- אם זה מה שהיית מייעץ לי גם אחרי הזכיה- הייתי קונה.

  • כנרת  On 13 בספטמבר 2009 at 12:50

    אני מתה על ג'ון אירווינג, ומסכימה עם העצות שהבאת מפיו, אם כי מצליחה ליישם אותן לעתים נדירות.

    אגב, אני חושבת שבמקרה שלו יש עוד כמה סיבות להצלחה חוץ מחריצות, אבל מסכימה עם השורה התחתונה.

    ד"ש לבחור היפה (אני לא סגורה על מי שהוא, אבל מה אכפת לי למסור בכל מקרה) וכתיבה רבה וטובה.

  • טלי  On 13 בספטמבר 2009 at 13:46

    אבל יש גם משהו מקסים בהרפתקת הכתיבה המשותפת הזאת ובאיך שאת נכנסת אליה.

    וחוצמיזה, יצאה לך כזאת פנינה כאן, שכבר הרווחת.

    שיהיה לך כיף מהכתיבה הזאת? מה פתאום? זה לא בהכרח כיף. גם "בהצלחה" לא תמיד רלבנטי וגם "בהנאה" לא תמיד. אז מה כן?

    שיהיה לך נכון, אני חושבת.

  • יעל  On 13 בספטמבר 2009 at 13:55

    קפה הלל, רוטשילד. נכון? ראיתי אותך בתמונה באתר של יגאל חמיש. רזית?
    הוא בלונדיני גבוה ורזה מאוד וחתיך עם שני ספרים לצדו, על השולחן. אני חושבת שאחד מהם היה קניוק.
    מולו אישה סקסית ומצחיקה. מקלידה ומחייכת.
    שניכם הייתם מרוכזים לגמרי, ואז הוא הרים את הראש לרגע והסתכל עלייך וחייך. את לא ראית, אבל הוא הסתכל עלייך במבט ארוך כזה, כמו ליטוף בעיניים, ואז חזר לעבוד, ועל השפתיים שלו עוד נשאר החיוך.
    שיהיה לך בהצלחה בכתיבה.

  • אסתי  On 13 בספטמבר 2009 at 23:22

    קראת את ההספד של ג'ון אירווינג לג'ון אפדייק?

    שווה. יש שם עוד כמה עצות ותובנות ככה בילט-אין

  • רוני  On 13 בספטמבר 2009 at 23:51

    שועי, תודה, וזה היה מהלב. ממש לא כתבנו על אותו נושא, למרות שזה בהחלט יכול להיות מעניין, אבל העיקר – כתבנו. באמת. והציטוט נפלא 🙂

    צבי, ג'וני שלי, אני שלו, זה ברור. והמצח מושלם, לא פחות.

    חלי, הצצתי קצת, אבל היפה הכותב ישר תפס אותי והחזיר אותי במבט חמור אחד לעבודה.. איזה מזל.

    אלכס, דב ואהרן, תודה 🙂

    כנרת, אני אוספת אותם, כמו פרפרים. וכן, גם אני חושבת שג'וני מוכשר. זה הוא שאומר דברים כאלה.

    תודה טלי, היה גם בהנאה, אני חייבת להודות בהנאה.

    יעל, למה לא אמרת שלום? וחשוב לציין שעל אף התיאור המתוק, העבודה היתה סיזיפית והסיטואציה בלתי רומנטית בעליל.

    ואסתי, ברור שקראתי. בלתי נשכח, למרות שהאשימו אותו אז שהוא מדבר רק על עצמו. לי לא אכפת, אני רוצה לשמוע עליו עוד ועוד.

  • רזי בן-עזר  On 14 בספטמבר 2009 at 08:41

    עבודה קשה ושוב עבודה קשה
    יש שיר נפלא של לו ריד וג'ון קייל, מהאלבום שעשו לזכרו של אנדי וורהול,
    songs for drela

    שבו הם מצטטים אותו נוזף בהם ואומר להם אותו דבר בדיוק:
    הדבר הכי חשוב זה לעבוד
    אני בטוח שיצא לך נפלא, מחכה בקוצר רוח לקרוא

  • רזי בן-עזר  On 14 בספטמבר 2009 at 08:46

    Andy said a lot of things, I stored them all away in my head
    Sometimes when I can't decide what I should do
    I think what would Andy have said
    He'd probably say you think too much
    That's 'cause there's work that you don't want to do
    It's work, the most important thing is work
    Work, the most important thing is work

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: