לאן נוליך את הטראומה?

 

לפני כמעט ארבע שנים כתבתי כאן טקסט בשם לילה בבית הילדים, שבו באתי חשבון עם אמא שלי ועם כל שומרות הלילה לדורותיהן על החוויה המפוקפקת של ילדות בבית הילדים בקיבוץ.

למרות גילי המתקדם, הסיפור הזה נשאר תמיד פצע פתוח, שעוצמתו ועומקו קיבלו יתר תוקף מאז שנולדו ילדיי. טראומת הקיבוץ נראתה יציבה מתמיד.

אבל בסוף יולי קראתי במוסף "ספרים" ביקורת שהצליחה לערער את חד המשמעיות שלי, וגרמה לי לבחון מחדש את הטראומה הזו בפרט, וטראומות עבר בכלל.

זו היתה הביקורת הזו על ספרה של נעה זית, ארבע אחרי הצהריים, שכתב עמרי הרצוג.
הרצוג מתאר את הפצע שבבסיס הספר כך:

…לאחר שכל ההורים הסתלקו לבתיהם, והילדים נותרו לבדם בבית הילדים, "צריף בקצה הקיבוץ", החלו התנים ליילל, "והיללות שלהם היו נורא עצובות"; שלושת הילדים בחדר מקשיבים להן עד שהם נרדמים. תחושת בדידות קיומית, חריפה ואכזרית, שמלווה ביללות תנים ממשיות ומטאפוריות, ממשיכה ללוות את הגיבורה בכל אשר תלך, וגם מסבירה את חוסר היכולת שלה להשתלב – בעבודה, במערכת יחסים רומנטית, אפילו במרחב מגורים קבוע.

עד כאן מוכר מאוד. אני עדיין זוכרת היטב את התנים, כאילו הכל קרה אתמול. התעצבתי. 
אבל אז הרצוג מפרק את המובן מאליו, בעדינות אבל בתקיפות.

עלי להתוודות שכושר השיפוט שלי ביחס לסיפורי הטראומה של הלינה המשפחתית הוא מוטה למדי: סיפורים מסוג זה הם די אופנתיים, ונדמה לי ששגרות התיאור שמלוות את הנהי הפסיכולוגי-ספקולטיווי שלהם כבר מוחזרו עד בלי די. מאחורי סיפורי האומללות הללו, שכמובן אינם סותרים ואינם מבטלים את הטראומות האישיות שאנשים מייחסים לילדותם, עומדת אידיאליזציה של מיתוס המשפחה הבורגנית, הגרעינית והמאושרת שנשללה מהם. אולם, כידוע, ילדות עגומה יכולה להתקיים – ואכן מתקיימת – כאן, שם ובכל מקום. הכללת הלינה המשותפת כטרגדיה גורלית של אומללות, שמכתימה ומזהמת את מהלכם התקין של החיים כולם, היא בחירה אוטוביוגרפית שמשתמשת בקיבוץ – ובעיקר בהיתר התרבותי והלאומי הרחב "לחסל חשבונות" עם הקיבוץ – באופן צפוי מראש.

משהו בפסקה הזו גרם לי להיעצר בחריקת בלמים.

ראשית התרגזתי. אופנתי? נהי פסיכולוגיסטי-ספקולטיבי? מדובר כאן בכאב הכי עמוק שלי ושל בני דורי! איזה חוסר רגישות תהומי.

אבל להבדיל מבני משק* רבים אחרים, אני גרתי גם ב"משפחה הבורגנית, הגרעינית והמאושרת" שלי במשך חלק ניכר מילדותי, והיא אכן היתה בלתי אידילית בעליל. השאלות עלו כאילו מעצמן.

האם באמת בקיבוץ היה גרוע יותר מאשר מחוצה לו? האם הייתי מאושרת יותר בבית הוריי אחרי העזיבה?
כל מה שאני רוצה ויכולה להגיד בעניין הזה זה שהילדות לא היתה להיט גדול, בשום מקום.

אני חושבת על זה מאז, ועדיין אין לי תשובה של ממש, אבל בתקופה הזו קראתי ספר על הגירה ועוד ספר על אלימות, ולא יכולתי שלא לתהות כמה אנחנו בוחרים בתודעה מוכת הטראומה, וכמה החברה מעודדת אותנו להיות מוכי טראומה. כולנו צריכים שיהיה לנו "סיפור", ואם יש עוד קבוצת אנשים שחולקים איתנו את אותו "סיפור" אנחנו מרגישים שייכות וקרבה לקבוצה הזו.

ובכל פעם שאני מתבוננת בזה, אני מרגישה עוד שינוי, קטן אבל משמעותי. האם ייתכן שאפשר לבחור את הטראומות שלנו? לבחור אם לשמר אותן בתודעה כטראומה או כאירוע מסוג אחר?

מובן שלא תמיד יש בחירה. לפני זמן קצר הייתי בכלא "נווה תרצה" ושמעתי שם סיפורים שיוצאים מטווח הבורגנית-העצובה-שהמטפלות-סטרו-לה. יש שם טראומות של אכזריות וכאב שאי אפשר, וממש לא צריך, להתכחש להן.

אבל בעולם הקטן שלי אני בוחנת מחדש את תודעת הטראומה של הקיבוץ, ואת תודעת הטראומה של השנה שבה גרנו בחו"ל והיינו מהגרים סוג ב' בקווינס, ואפילו את תודעת הטראומה של בת המתאבד, וכל הטראומות האלה הולכות ומתפוררות בשוליהן, הולכות וקטנות, והופכות לסיפורים שיש בהם יותר גווני ביניים ופחות קורבנוּת.

ויש בכל זה משהו משחרר מאוד.

* "בני משק" בכוונה, ולא הכינוי הנפוץ בימינו, "ניצולי קיבוץ", שהוא לופ אכזרי של מציאות שיצרה שפה שיצרה תודעה שמשנה בתורה את הזכרון גם אצל מי שהקיבוץ לא נחווה אצלו כטראומה שואתית. ובכלל, הטרמינולוגיה השואתית נמשכה ב"גטו של הילדים", "בית היתומים" (ככינוי לבית הילדים) ועוד.

מסתבר שבכל זאת יש משהו בטענה לגבי אופנתיות חיסול החשבונות עם הקיבוץ.

 

תוספת מאוחרת:

לגמרי במקרה, התפרסם היום בהארץ מאמר שכותרתו: מחקר חדש: 69% מבני הקיבוצים שגדלו בלינה משותפת רואים בכך חוויה חיובית.
מ.ש.ל.

(ותודה לרוני בק)

 

ועכשיו, כשכולם הלכו, בשקט בשקט: יום הולדת שמח, ע'.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • kuksta  On 26 באוגוסט 2009 at 12:33

    גם אני עוברת תהליך דומה של עיבוד טראומות. כלומר בלי לבטל אותן אבל אני חושבת שבשלב מסויים אפשר להפסיק להסתכל על העולם דרך הפריזמה הזאת. היא שם, לא תיעלם לעולם, פשוט חבל לתת לה להשתלט, בייחוד אחרי שנחפרה לעומקים.

  • michaly  On 26 באוגוסט 2009 at 12:35

    יש ילדים שמפתחים תסביכים לחיים שלמים בגלל הערה לעגנית אחת, ויש כאלה שמצליחים להתבגר גם על קשיים אמיתיים בלי צלקות.הטראומה היא לרוב סובייקטיבית

  • רוני  On 26 באוגוסט 2009 at 12:55

    גם בעניין הוויתור על הפריזמה הזו כצורת התבוננות מרכזית ומגדירה (היה קוקסטה, כיף לראות אותך כאן) וגם בעניין הסובייקטיוביות שאת מדברת עליה, מיכלי.
    אבל ברגע שאנחנו מבינים שזה סובייקטיבי, אפשר להתחיל לעבוד עם זה, ואולי גם לוותר על זה.
    (לופ!)

  • אילן  On 26 באוגוסט 2009 at 12:57

    אני יליד 1955, (בטח קשיש מרוב הגיבם כאן), נולדתי וגדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר צפון.
    לא זכורות ל טראומות, זכורה לי ילדות נעימה עם חבורת הילדים שגדלו איתי.
    לא, לא הייתי ילד מקובל, קצת נמוך, קצת מפגר (אז לא ידעו מה זה דיסלקציה) ועדין, לא סוחב איתי שום טראומות, ההפך הוא הנכון.

  • michaly  On 26 באוגוסט 2009 at 13:07

    יכולת באמת להפסיק לכתוב ולגרום לזה להשפיע על המשך חייך, אבל בסוף בחרת להשתמש בזה וללמוד מזה משהו.

  • רוני  On 26 באוגוסט 2009 at 13:09

    והחלק הטוב הוא שכתבת "העלבון שחשת לא מזמן" ולקח לי כמה רגעים להיזכר במה מדובר.

  • חנן כהן  On 26 באוגוסט 2009 at 13:49

    אני חושב ויוצא לי משהו מאד לא מעובד

    הביטוי של הטראומטיזציה בעקבות החינוך המשותף התחיל לצאת בשנות השמונים כאשר התחילה הלינה המשפחתית.

    לא במקרה, באותה תקופה התחילה להיות לגיטימציה לביטוי אישי ביקורתי כלפי העולם.

    לא במקרה, הקיבוצניקים שחיפשו את הקול האישי שלהם דיברו על אותו דבר באופן קולקטיבי ובאותו הקול.

    עברו כמה שנים ועכשיו אפשר לחשוב באופן עצמאי על הנושא הזה. וגם על נושאים אחרים.

  • נועם  On 26 באוגוסט 2009 at 14:00

    תודה על ההפניה לביקורת של עמרי הרצוג. היא מצוינת, וגם מתאימה במידה רבה לדרך שבה אני רואה את הדברים.
    גם אני גדלתי בקיבוץ, בלינה משותפת, ולי משום מה זר לחלוטין כל השיח הקרבני. בזמני (גם בזמן שעזבתי את הקיבוץ) עוד לא הומצא הלקסיקון השואתי לתיאור חיי הילדים בקיבוץ.
    אנחנו, משום מה, ראינו את עצמנו כבני מזל. וחברים שלנו, בני גילנו מן העיר, היו מחכים כל השנה כדי להצטרף אלינו – אל החיים הטובים שלנו – בחופשת הקיץ.
    גם היום, שנים רבות אחר כך ובמקום אחר, ואחרי שילדי גדלו לידי, אני מביט לאחור ללא תחושת טראומה וללא כעס. ודאי שהיו גם דברים קשים, אבל היכן אין כאלה?
    קראתי את הספר של נעה זית וגם אני (כמו עמרי הרצוג) לא התלהבתי. עדיין אני חושב לכתוב עליו משהו, אשאיר את זה לבלוג שלי.

  • אסתי  On 26 באוגוסט 2009 at 14:54

    את הויכוחים שהיו לי עם כמה וכמה גברים בחיי שהיו כולם יצירי הלינה המשותפת ולא סתם אלא מקיבוצים של השומר הצעיר.
    אגב, זה התחיל אצלי עוד הרבה לפני שנהיה אין לדבר על הסבל והקרבניות של העניין.
    בכל מקרה הם כולם הכחישו בכל תוקף שסבלו או שהם "דפוקים" (כדברי) כתוצאה מהעניין.
    התיאוריה שלי היתה (ועודנה) שהם משוללים יכולת לאינטימיות בגלל שלא למדו את זה שם בין השומרת לילה להורים שפגשו אחרי הצהריים על הדשא שלפני המגורים. זה היה המכנה המשותף שמצאתי ביניהם למרות שלא היו דומים אחד לשני בשום צורה שהיא (לא חיצונית ולא אישיותית מלבד הנקודה הזו)
    החבר האחרון בסדרה הזו, שכמובן תיאר ילדות מאושרת ביותר, אמר בסופו של דבר " נו באמת, אצלנו העיוור הוליך את הפיסח". כלומר דיבר על הזוגיות הבעייתית שלנו- אני דור שני לפלמ"ח (שלא מכיר גילויי חיבה ואינטימיות) והוא בן קיבוץ (וגם דור שני לפלמ"ח)

    בקיצור…

    מה שכן מעניין שגיליתי, זה שכל הגברים שהכרתי טוענים שהיתה להם ילדות מאושרת והבנות לעומת זאת לא מפסיקות לדבר על הטראומות מהלינה המשותפת.

  • נועם  On 26 באוגוסט 2009 at 16:06

    הדור השני של החלוצים והבונים (בקיבוצים ובפלמ"ח ובכל מקום אחר) שילם מחיר גבוה על הנחישות, ההקרבה, הפוריטאניות והספרטניות (וכולי וכולי) של הוריו. מכאן גם בעיית האינטימיות שמדברת עליה אסתי (ולא דווקא מהמטפלת ושומר הלילה). מובן שהיו גם צדדים אחרים (וטובים) לסביבה התובענית והאידאליסטית הזו.
    לעניין ההערכה השונה של גברים ונשים ללינה המשותפת, אפשר להציץ במחקר שמדווח עליו היום ב'הארץ'. יש הבדל, אבל לא גדול. גם בין הנשים 63 אחוז רואות בחיוב את האופן שבו גדלו בקיבוץ.

  • אחת מהצפון  On 26 באוגוסט 2009 at 16:12

    הבעיה הגדולה טמונה בתקופה שלא זוכרים. אין לנו זכרון מהתינוקות ועד גיל גן (בטח לא זכרון רציף). לכן, כשנועם או אילן מתייחסים לנושא,למשל, הם מדברים על מה שהם כן זוכרים וזה באמת עניין סובייקטיבי.
    כמו שאפשר למצוא מאפיינים אובייקטיבים לאלה שגדלו בבית יתומים או דור שני לשואה או דור שני לעולי המזרח (עם שונות סובייקטיבית כמובן)- כך אפשר למצוא מאפיינים ליתומי הקיבוץ. צודקת אסתי במאפיין שתיארה,אני אקצין אותו, לגבי קהות הרגשות של הקיבוצניק הטיפוסי. זה נוצר כנראה לאחר שבכיו של התינוק בן השבוע לא הביא לו את אמו או את אביו, לא הביא לו ניחומים ע"י חליצת שד או חיבוק אוהב. זה החמיר כשגילה שביטויי רגש יביאו לו את הגיהנום בדמות "בני הכיתה".

    רוב האנשים ימשיכו הלאה עם אותם זכרונות שיאפשרו להם לשרוד נורמלי ובמחיר של תקשור ברמה הפרקטית וה"רציונאלית". מי שירצה לנסות ולחוש ולבטא את עצמו באופן אותנטי- מובטח לו מסע מהגיהנום אבל, בעיני לפחות, שווה כל רגע.

    נ.ב. איני מבינה מדוע חייבים להשוות כאב מול כאב. לתוצר הקיבוצי יש מאפיינים מאד ברורים, ואין לזה שום קשר למשפחות לא מתפקדות בעיר (וגם בקיבוץ) או לכך שבביאפרה גוועים מרעב. זה שבקיבוץ היה לזה גם ליווי אידיאולוגי רק עשה את זה גרוע יותר.

  • נועם  On 26 באוגוסט 2009 at 16:25

    על התקופה שלא זוכרים אפשר להעמיס ספקולציות כיד הדמיון הטובה עלינו. התיאור שלך דמיוני כמו כל תיאור אחר.

    המושג "יתומי הקיבוץ" הוא השמצה לשמה. אני מכיר משפחות קיבוציות חזקות ומלוכדות מאוד. הן היו כאלה גם בתקופת הלינה המשותפת.

    לגבי "הגיהנום בדמות בני הכיתה", זו כנראה חוויה פרטית שמוצגת כאן כהכללה. תופעות של של התעללות ילדים בבני גילם או בצעירים מהם יש במקומות רבים, זו ודאי לא המצאה קיבוצית (ומוטב לא לומר מילה על האלימות שישנה היום בבתי הספר ברחבי הארץ).

    לתוצר הקיבוצי יש מאפיינים מאוד ברורים? נו, עוד הכללה.

  • טלי  On 26 באוגוסט 2009 at 16:58

    וגם נטייה חזקה להסכים עם אסתי, לצד החשש מהכללות.

    אני לא אוהבת את הטרמינולוגיה השואתית בהקשר הזה, אבל בעיני בית ילדים הוא כן בית יתומים, סליחה נועם. זה בית יתומים לילדים שיש להם הורים, ולפעמים גם יחסים טובים עם ההורים, ולכן זה כל כך מחריד אותי, כי לגבי יתומים אין ברירה, לגבי ילדים עם הורים- יש ויש.

    ולגבי המחשבות על טראומות וגודלן, יש לי הרבה מחשבות, חלקן סותרות אחת את השנייה, אבל תודה על החומר למחשבה, רוני (-:

  • אחת מהצפון  On 26 באוגוסט 2009 at 19:35

    הספרות המקצועית מלאה במחקרים ומסקנות לגבי "הגיל שלא זוכרים". אחד הדברים הקריטים לתינוק הוא זמינותה של הדמות המטפלת העקרית.
    אינך זוכר דבר מאז אבל את ילדך בן השבוע תזכור? כיצד קפצה אשתך על כל פיפס? וכהשתרר שקט בשנתו- לא שמת יד ליד הנחיריים כדי לראות אם הוא נושם עדיין? אז לך, נועם, לא היה את זה. אתה הופרדת מהוריך בגיל שלושה ימים והושמת בחדר עם עוד 4 כמוך. המטפלת היתה פרקטית מאד. זמני האכלה, זמני נקיון, הוצאה לחצר (ויטמין D) והתינוק החמוד ביותר גם זכה לקצת חיבוקים.
    אני יודעת, הייתי מטפלת צעירה שם, ליד המטפלת המיתולוגית.

    אני יכולה להבין את הצורך שלך בהכחשה אבל להגיד שזו תחושה סובייקטיבית שלי? מספיק שתדע שאתה ילד פלא והכל החליק מעליך כשמן על מים.
    כי זו כנראה תוצאת "המחקר" שרוני מלנקקת אליו: רוב הקיבוצניקים חיים בהכחשה. סטטיסטית אחוז גבוה מהמכחישים הינם גברים. אתה נמצא ברוב זה.

  • שרון רז  On 26 באוגוסט 2009 at 20:05

    אני לא זה שיפריח את הטראומה. אני עדיין מעדיף לדעת שגם אם הייתי נמצא בחדרי כילד בוכה והמום מצעקות ו/או מכות הרי שטוב שהייתי לבד, בחדר, ולא עם עוד ילדים ומעדיף גם שהחינוך והטראומות היו מהוריי ולא מעדת ילדים או ילד או ילדה רעים
    אני מניח שאם הייתי ישן בחדר ילדים קיבוצי זו היתה טראומה נוראית בשבילי, אין לי איך לנחם, אבל תודה על הפוסט

  • שרון רז  On 26 באוגוסט 2009 at 20:07

    מממ… אני מניח שזה הרע במיעוטו, אם משווים, טראומה של ילד שרואה התרגזויות וצעקות של הוריו שלו או טראומה של ילד שרואה או חווה רוע של ילדים אחרים או סתם חוסר פרטיות וגעגוע להוריו, אין כאן מצב מושלם, זה רק הרע במיעוטו

  • נועם  On 26 באוגוסט 2009 at 20:56

    אוי, איך שהרוחות מתלהטות סביב העניין הזה.

    אחת מהצפון – באווירה קצת פחות מתלהמת יכולתי לספר גם על חוויות קשות ובעייתיות, אף שהייתי בין בני המזל שסבלו פחות מהצדדים הלא מוצלחים של החינוך המשותף. אבל מול התקפה כל כך עוינת מתחשק דווקא להגן על הדברים הטובים, והיו כאלה.

    "הספרות המקצועית מלאה מסקנות" – את זה אשתדל לזכור. גם ההיסק מהתנהגותי כהורה אל תחושותי המשוערות כילד הוא כנראה מסקנה תקפה מאותו סוג.

    הספרות המקצועית שתומכת בדעתך הסיקה מסקנות תקפות כנראה, אבל מחקר שסותר את עמדתך זוכה למרכאות כפולות ולתווית של הכחשה.

    ולסיום גם חטפתי על כך שאני גבר. נו טוב.

  • ימימה  On 26 באוגוסט 2009 at 21:57

    על שתי אחיות, בת ארבע ובת שלוש שהולכות לחפש את אמן במרעה בבוקרו של יום, פשוט יוצאות מבית הילדים, הגדולה מלבישה את הקטנה, ומגיעות למרעה?

    כשקראתי את זה כילדה זה היה סיפור תמים ונחמד. לא מזמן הייתי אצל הורי וקראתי אותו לבתי. אחרי שני עמודים פשוט נחנקתי מבכי. ממש כך.

    טראומה או לא טראומה, לאמהות זה ללא ספק טראומה. איך הן הסכימו? איך הן יכלו לשים ילדים כה קטנים במקום כה לא מוגן? ואני לא מדברת רק על תנים. ולא רק על גיל הינקות.

    ואני מאמינה בכל לבי גם במה שכתבה אחת מהצפון על הגיל שלא זוכרים. הנה, הבת שלי בוכה ומתעוררת (ואביה הולך אליה). תינוק צריך לדעת שיש מי ששומע אותו.

    אני מבינה בהחלט את הנקודה של הרצוג. אבל זה לא מספיק. נכון, לכל אחד טראומות מהילדות. אבל זה עדיין לא מצדיק נטישה שכזו, בשירות האידיאולוגיה.

  • אלון  On 26 באוגוסט 2009 at 22:07

    ברור. היו ילדים איתנו שלו היו גרים בעיר עם המשפחה הגרעינית שלהם היו סובלים. הקיבוץ הציל אותם. לכל השאר – הלינה המשותפת היא טראומה והותירה צלקות בלי סוף. לא כולם ערים לזה

  • מעין  On 26 באוגוסט 2009 at 22:31

    אני אוהבת לקרוא ביקורות של עמרי הרצוג בכלל ובפרט את זאת.

    מימי לא ישנתי בלינה משותפת אבל זאת מין טראומה קולקטיבית. כמו שאני ילדת חורף 73 למרות שנולדתי בקיץ 79.
    אין ספק שיש טראומה אבל יכול להיות שהפכו אותה לסמל לדברים אחרים. אולי כי היא באמת סמל כזה: על התפר שבין האידאולוגיות לרצון לעשות לביתך.

    מנקודת מבט ספרותית, יכול להיות שהיא הפכה לקלישאה, "ביטוי כבול" או איך שלא קראו לזה בסדנה ההיא.יכול להיות שאם בני קבוצים רוצים לומר משהו משמעותי על הקיבוץ או על הלינה המשותפת, הם צריכים למצוא דימויים חדשים או נקודת מבט חדשה.

    אני אוהבת את המינימליות קורעת הלב של שלום חנוך ב"לילה":
    בביתני התינוקות
    מייללים בהפסקות
    נצבט הלב
    נצבט הלב "הי אמא עורי"
    אומר הלילה ושוכב

  • ימימה  On 26 באוגוסט 2009 at 22:59

    אני כל כך אוהבת את השיר הזה, ומעולם לא חשבתי על המילים שלו יותר מדי. זה בדיוק.

  • דינה א'  On 26 באוגוסט 2009 at 23:34

    ראשית, "גילוי נאות": אני לא יוצאת קיבוץ, ואפילו אין לי ומעולם לא היו לי חברים קרובים יוצאי קיבוצים, ובכל זאת אני רוצה לומר משהו (בעקבות כמה דברים שקראתי).

    לפני כשנתיים קראתי כתבה ב- ynet על תערוכה של אמנים יוצאי קיבוץ, שרוב העבודות בה הציגו זיכרונות קשים וטראומטיים מהלינה המשותפת. למיטב זכרוני, התגובות נחלקו פחות או יותר שווה בשווה בין תומכי העמדה הזאת לבין מתנגדיה, כשהאחרונים טענו שמדובר בהשמצות או לכל הפחות בהגזמות פרועות, ואחד מהם ניסח זאת כך: "אולי רק מי שהיה רגיש במיוחד, הייתה לו בעיה".

    ואז נזכרתי במשהו שקראתי בספר "כיצד פועל המוח" של סטיבן פינקר בפרק שעסק ביחסים משפחתיים. הוא הביא ציטוט מתוך שיר של רוברט פרוסט שבו הוא הגדיר מה זה בית:

    "בית הוא משהו שאיכשהו אינך צריך להיות ראוי לו".

    ואני חושבת שזו בדיוק הנקודה: בחברת הילדים כל אחד היה צריך להיאבק על מקומו, כל אחד היה צריך להרוויח את מקומו (ואמנם חלק הצליחו בזה יותר וחלק הצליחו בזה פחות ["הרגישים" ע"פ המגיב הנ"ל]), ואילו במשפחה מקומך בה שמור ומיועד לך מעצם היותך והיוולדך אליה.

    אגב, לדעתי, הסיבה לכך ש"בית הוא מקום שאינך צריך להיות ראוי לו" היא כפולה: ראשית, מפני שהורים אוהבים את ילדיהם, הילדים מרגישים את האהבה הטבעית והשורשית הזאת (לאו דווקא במודע), הם חשים אהובים, שייכים ובטוחים ועל הקרקע הזאת הם משגשגים. שנית, בחיי משפחה, הדמויות המשמעותיות הן ההורים – שני מבוגרים שאמורים להבין את הצרכים של תינוקות, פעוטות, ילדים קטנים וכו' (מבחינה פיזית, רגשית, התפתחותית וכו') לטפל בהם בהתאם, וכן להיות משענת איתנה ונדיבה עליה מתפתחים ילדיהם בכל אחד ואחד מהשלבים בחייהם (כמובן שזה לא קורה כך בכל משפחה ומשפחה, אבל זה הדגם האידיאלי שניתן לשאוף אליו במסגרת חיי משפחה).

    בלינה המשותפת, כמובן שהמטפלות, גם הטובות והמסורות ביותר מביניהן, לא אוהבות את הילדים כמו הוריהם, על כל המשתמע מכך. ובנוסף, עד כמה שאני מבינה, הדמויות המשמעותיות באמת בלינה המשותפת לא היו המטפלות (הן דאגו לטיפול בעיקר מהפן הפיזי: האכלה, השכבה וכד'), אלא הילדים האחרים (שהם "מתחרים" ולא "מטפלים"), וגם זה, כמובן, הבדל עצום, שוב, על כל המשתמע מכך.

    [האמת היא שאני קצת חוששת שההסברים שלי לציטוט משירו של פרוסט קצת השתלטו מדי על התגובה. אלה ההסברים שנתתי ביני לבין עצמי במטרה להבין מדוע השורה הזו צצה בראשי מייד לאחר שקראתי את התגובה לכתבה מ- ynet על הילדים ה"רגישים", ולכן הם כה רלוונטיים לנושא הפוסט, אבל כמובן שהשורה הקצרה הזאת מהשיר היא העיקר כאן, היא כל-כך נכונה (לאו דווקא בהקשר הקיבוצי), כל-כך יפה ונדמה לי שהיא גם מסבירה את עצמה יפה מאוד].

  • אורית עריף  On 27 באוגוסט 2009 at 08:56

    אגב, מגיל הנעורים ב"מוסד החינוכי", הפרוץ לכל עבר (אני יודעת שבקיבוצים אחרים זה לא היה ככה אבל אצלנו כן) לא פחות מבגילאים הרכים יותר.

  • מ.  On 27 באוגוסט 2009 at 09:59

    כמי שגדלה בלינה המשותפת מגיל אפס וברחה מבית הילדים אל ההורים והוחזרה חזרה כמו כדור פינג פונג איןלי ספק שמדובר בסוג של טראומה, לפחות לי. היו ילדים שישנו בשקט ובשלווה. אי אפשר לכמת כאב וגעגוע וגם אי אפשר להשוות. וכמו שאפשר תמיד לומר אצלנו – יש דברים גרועים יותר.

    אבל את עלית על ה-נקודה. בית והורים אמורים להיות דברים מובנים מאליהם (כמובן שצריך להוציא מהמשוואה בתים לא מתפקדים) והדבר הזה נשלל מאיתנו כילדי קיבוץ. אז נכון, רובנו יצאנו נורמלים, נכון, יש דברים גרועים יותר. אבל הלינה משותפת היתה דבר א-נורמלי. נקודה.

  • דינה א'  On 28 באוגוסט 2009 at 11:13

    אבל האמת היא שרוברט פרוסט עלה על הנקודה, אני רק "תיווכתי".

  • צפריר  On 31 באוגוסט 2009 at 15:44

    אני עדיין חושב שהטקסט שרוני מביאה (של הכתב)הוא מתנשא וחסר בסיס.

    עם כל הכבוד לטראומות לאומיות ולמלקות דוריות, או שיש לך עמוק בבטן תינוק קטן שבוכה ואיש לא עונה לו – או שאין לך; או שיש לך מטפלת ששברה לך את העצמות – או שאין לך. זה שכתבו על זה שירים ועשו על זה סרטים, לא אומר שאתה לא לבד. כי כשיהודית המטפלת שברה לך את העצמות או ששומרת הלילה צבטה אותך כדי שתפסיק לבכות – אף אחד לא היה שם יחד איתך. אפילו לא הטסקט של שלום.

    לזכותם של ההורים שלי, הם הצליחו לייצר צלקות אחרות עמוקות מספיק כדי להסתיר לפעמים את אלה של הקיבוץ, או נטלו "אחריות אישית" לעומת זו השילוחית שרבצה לפתחם במשק. אכן זוג אנשים יסודיים. ואין לי עניין בהשוואות. אושוויץ היה יותר גרוע, וילדות וילדים שנאנסו זה יותר גרוע ועד כהנה וכהנה ככל שהדמיון והמוסרנות מתירים. כן, יש יותר רע.

    ולכן, "טראומה לאומית", אם יותר לי, מעניינת את התחת. ללאום או לעם אין זהות, אין עמוד שדרה, אין מוסר ואין נשמה. לפרט יש. ומי שמעוניין להרים גבה לגבי הטראומות של הפרט, שיהיה לו לבריאות. בעיני הוא בגדר גם רוח עד שיוכיח אחרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: