מדוברות משפחות המתאבדים נמסר בתגובה

אמא התקשרה בערב. מאוחר נורא. "אבא שלך לא עונה לי לטלפון כבר שעות." הלשון שלה היתה כבדה, הדיבור מוזר.

"אמא, שתית?"
"כן."
"ממתי הוא לא עונה?"
"מהבוקר. הוא תמיד עונה לי. אפילו כשהוא עם אישה אחרת. תמיד."
"איפה הוא אמור להיות?"
"אריה אמר שהוא לא הגיע לפגישה איתו היום. הוא אף פעם לא נעלם לאריה."
(אריה, אחד מבכירי המשק, איש מכובד ונחשב. אבא לא היה נעלם לו בלי להודיע. לא היה שוכח פגישה.)
"אני באה."

רנו קליאו אדומה. כל הדרך הידיים מתהדקות על ההגה באלימות. האותיות הקטנות שתלינו על המראה מתנדנדות, "מאלאטי", כתוב שם. לאוטו ההוא קראנו מאלאטי טריוודי, על שם הגיבורה המרהיבה של "שידוך הולם" של ויקאראם סת. אבא חשב שזה מצחיק. כל הדרך המילה מתגלגלת בראש, על הלשון. ועוד מילה. מצחיק, מצחיק (אקדח). מצחיק, מצחיק (האקדח שלו).

הבית של ההורים, מרכז אבן יהודה. שתי פרוטזות ישנות שלו תלויות על הקיר בכניסה. בזמן האחרון הוא לא הלך כל כך טוב, הפרוטזות שהתאימו לו בארה"ב לא מספיק טובות. קיצוצים במשרד הביטחון הכריחו אותו לסיים את התהליך תוך זמן קצר מדי. זה הטריף אותו, לשבת בכסא הגלגלים כל הזמן. כמו איזה נכה אמר וצחק מתחת לשפם הג'ינג'י המפואר, וליטף את הגדמים שנפצעו שוב ושוב וכאבו נורא.

ריצה מהירה במעלה המדרגות לקומה השניה. אמא קורסת על השטיח בחדר הישן שלי שהיה לחדר העבודה שלו, בין רגליה בקבוק וודקה ריק.

"איפה האקדח?"
"אני לא זוכרת, הוא תמיד מתקשר. הוא אף פעם לא נעלם ככה."

אני זוכרת. במגירה השלישית של שולחן העבודה שלו. לא. חיפוש מהיר בכל המגירות האחרות. לא. אין אקדח. האקדח שנתלה מעל ראשינו במערכה הראשונה, עוד לפני שנולדתי, נעלם.

"הוא מת, אחרת הוא היה מתקשר אלי. הוא סוף סוף עשה את זה."
"תפסיקי! די. די. אני חייבת לחפש אותו כאילו שהוא חי. אל תגידי את זה, כי אני לא אוכל לעשות מה שצריך."

טלפונים:
איתוראן, מספר רכב. הם ינסו למצוא אותו. צריך אישור של המשטרה.
משטרה. מאשרים צו לאיתוראן רק אחרי 24 שעות העדרות.
בכיר באיתוראן. שני הילדים של הנעדר הם כתבי גלובס. איתוראן מחפשים בלי צו משטרתי.
כל בתי המלון בירושלים. למה ירושלים? תחושה. בבטן. חזקה.

(בבוקר הוא התקשר וביקש לבוא לראות את ינאי. ינאי בן חודשיים וחצי. אתמול בערב רבתי עם אמא וכעסתי עליו שלא עצר אותה ולא אמר לה. אמרתי לו לא לבוא. למה אמרתי לו לא לבוא, אלוהים.)

המשטרה מחפשת. איתוראן עדיין לא הצליחו לאתר את הרכב. לפעמים בחניונים קשה למצוא סיגנל? או משהו אחר. לא זוכרת מה הם אמרו. עד אמצע הלילה טלפונים. חצי מבתי המלון בירושלים אמרו לא. טלפונים לחברים עיתונאים ולאריה ולמושיק תאומים מהעבודה. כולם מחפשים.

אחרי שבע שעות, חייבת לחזור. יש לי תינוק בבית. החיפושים נמשכים בלעדי. החברות של אמא הגיעו להיות איתה.

מאלאטי מצחיק אקדח איתוראן משטרה יהיה בסדר אנחנו נמצא אותו יהיה בסדר.

בוקר בבית. מחכה. מחכה. מחכה. נזכרת.
כשדודי איתמר היה בן שש אמר לו אחיו הגדול, בן ה-15, אין לי כוונה להגיע לגיל שישים.
כשאני הייתי בת 12 אמר לי אבא שלי, בן ה-34 ועוד לא קטוע שתי רגליים, אני לא אזדקן. הזיקנה איומה.
והיה האקדח. תמיד היה האקדח. נעול במגירה, בנפרד מהכדורים. כשגדלנו כבר לא היה נעול, אבל תמיד הרחק מהכדורים. אף פעם לא שאלנו למה צריך אקדח.

טלפון לחברות של אמא. אחת מהן אומרת, "כל הכבוד. הצלחת להעיף את כל המערכת, כולם מחפשים. אין חדש, מותק, אנחנו נתקשר."

צהריים. הבית שטוף שמש. בסלון הכורסה המתנדנדת הנהדרת שאבא ואני קנינו ליואבי במתנה ליום ההולדת ביום שישי. ינאי ואני מתעוררים. אני מחבקת אותו והולכת איתו למטבח, להכין לו בקבוק ולחמם לי פיסה מנתח הבשר הנפלא שאבא קנה לנו באותו יום, לכבוד אותו יום הולדת.

יואבי נכנס. אני מסתובבת. הוא מתקרב אלי. "יש חדש?"

הוא מחזיק אותי. "מותק, אני כל כך מצטער שאני צריך להגיד לך את זה. אני כל כך מצטער. מצאו את אבא שלך."

אני צורחת, "לא!" אני צורחת. העולם נשרף. אני קורסת לרצפה. "לא לא לא, לא יכול להיות, אבא," אני בוכה. יואבי ואני על הרצפה, ינאי בינינו, אני מחבקת אותו ומתנדנדת, "אבא, אבא, אני אוהבת אותך אבא'לה שלי. לא…"

אני בוכה ובוכה ובוכה, אי אפשר להפסיק לבכות לעולם. אני כל הזמן מחבקת את ינאי, מתנדנדת קדימה ואחורה. יואבי מחבק אותי, דמעות בעיניו, "אהובתי שלי. אני כל כך מצטער."

אני מצמידה את ינאי ללבי, חזק יותר, יואבי מחזיק את שנינו, אני יודעת באחורי ראשי שהוא מפחד שאשמוט אותו. זה לא יקרה לעולם. אני בוכה ומדברת, "אני מבטיחה לך עכשיו, יואבי, לך ולו. לעולם אני לא אעשה לכם את זה. לעולם אסור להכאיב לאף אחד ככה, לעולם לעולם לעולם," ואני עדיין בוכה, כל הזמן, וענן כבד יורד עלי למרות שהבית עדיין מואר ומחשיך את השמיים והולך איתי במשך שנתיים לכל מקום, בכל רגע, נוסע איתי, טס איתי באווירון, רודף אחרי לאמריקה וחוזר איתי חזרה.

כל העיתונים רוצים לכתוב על עורך טלגרף לשעבר, בעל טור כלכלי בכיר בהארץ ובחדשות ובגלובס שירה בעצמו בחדר בית המלון בירושלים (ידעתי. מיד ידעתי.) הוא עישן סיגריות ושתה וויסקי ושמע מריאן פייתפול, יצור רומנטי שכמותו. תחקירן נמרץ ממוסף נחשב מתחנן לכתבה בלעדית. סבא ואמא שוקלים.
מתקשרת למשרדים של עמוס שוקן ועופר נמרודי ונוני מוזס ואליעזר פישמן. כולם נענים לבקשה מיד. אף מילה לא נכתבת בעיתונים. הידיעה היחידה על התאבדותו אינה מזכירה אותו בשמו. יש אנשים שישאלו אותי מה שלומו בעוד שנתיים ושלוש וחמש ואפילו שמונה, ויגלו רק אז שמת, ואיך מת.

ואני, הפצע שלי לא נרפא לעולם. עשר שנים. והיום קילפו אותו שוב, וזה כואב כמעט כמו בפעם הראשונה.

אל תניחו להולכים ללכת ככה, שי גולדן על בני משפחתו של דודו טופז, שלא זכו אפילו לחסד הקטן הזה, ושמעו על דבר מותו האלים של אהובם בכלי התקשורת.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א  On 21 באוגוסט 2009 at 01:59

    נעצבתי

  • רזי בן-עזר  On 21 באוגוסט 2009 at 02:08

    איפה קרה הכישלון הזה, החידלון הזה, שגרם לעיתונאים לפרסם משהו כזה בלי לדעת אם המשפחה כבר יודעת או לא? האם הם "הניחו" שזה תפקידו של מישהו אחר? רעים, פשוט רעים

  • זו ש  On 21 באוגוסט 2009 at 02:47

    אם הייתי בלתי רגישה שם. והחלק של משפחה של מי שזה לא יהיה שצריכה לגלות ככה מה קרה ליקירה – הוא בלתי נתפש.

  • נטלי מסיקה  On 21 באוגוסט 2009 at 07:21

    שולחים מחשבות טובות בלב. ולעצם הכתיבה: קשה מאד לעטוף במילים בורות שחורים בנפש כמו הבור שמלווה אותך כל השנים. אולי הפוסט הזה הוא קרש צר אחד שהנחת מעל כדי להלך בהיסוס ולהסתכל עליו ממקומך החדש.

  • עידית פארן  On 21 באוגוסט 2009 at 08:02

    ועכשיו אני כן
    והלב דופק כל כך

  • מיכל  On 21 באוגוסט 2009 at 08:16

    הציפיות שלי מהתקשורת בנושא הזה התאפסו מזמן.

    למה? – הנה למה: בכמה שורות, כאן:
    http://www.notes.co.il/michal/51406.asp

    ורוני מקסימה – אי אפשר לנחם, אני יודעת..

  • מיכל  On 21 באוגוסט 2009 at 08:25

    ולא רק מאז, אלא עוד הרבה לפני כן, בערב הקשה של אסון המסוקים, שבו השידורים מאזור האסון כללו צילומי תיק של אחד החיילים. עם שמו.

  • עמי  On 21 באוגוסט 2009 at 08:54

    הי רוני, החזרת לי לרגע את נעורי הכלכליים..ואת גבי בשן הכותב הכי חד ושנון בעיתונות הכלכלית הישראלית. הפינות התמציתיות והחכמות שלו בעיתון הארץ היו טוויטריזם במיטבו. הכרנו כשהוא כתב עלי בציניות דקה וטובה באחד התפקידים המוזרים שמילאתי. המילים היו דקות ומשעשעות. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהבנתי שהגבור האמיתי הוא הכותב ולא הנכתב..אני עוד זוכר שנפגשנו אחר כך: שפם ג'ינג'י אוטו גדול לבן, צליעה קלה והרבה חיוכים. פתאום נעלם(!) עד שספרת לי אחרי שנים והחזרת אותו בחזרה לחיים ..אז כעת הוא שוב ג'ינג'י שצולע טיפה, נוסע באוטו לבן ומחייך.

  • ג'וליאנה  On 21 באוגוסט 2009 at 09:29

    זה מרגיש כאילו ההתאבדות של אבא שלך קרתה אתמול . אני מרגישה את הצער שלך במילים וברווחים בין המילים ויודעת שאי אפשר באמת לנחם אף פעם.

  • ח ל י  On 21 באוגוסט 2009 at 09:51

    ככה, בחוץ, מול העולם. כמה אומץ וכאב.
    מצד שני אין מה להסתיר…מספיק שהם הסתירו…ותראי איך זה נגמר…

    חיבוק.

  • שלומית  On 21 באוגוסט 2009 at 12:49

    וחיה.

  • טלי  On 21 באוגוסט 2009 at 13:19

    וטוב שאת עוזרת לו לשמור עלייך ועל כל היקרים לך והאהובים עלייך.

    תמיד אין מילים נכונות במוות,ככה אפילו יותר, ואני כל היום עצובה על המשפחה של דודו טופז שמת ככה ועל איך שנודע להם בצורה אלימה כזאת.

    איזה בזבוז ואיזה עוול.

    לחבק את מי שאת אוהבת ולחיות, רק זה חשוב.

  • נעמה  On 21 באוגוסט 2009 at 13:55

    על הפוסט הקשה, העצוב והאמיץ הזה. כשמי שנתן
    לנו חיים לוקח את חייו בכפו…
    אכן הפצע נפתח בכל פעם מחדש, בנסיבות כאלה.

    נסעתי פעם, לפני המון שנים, עם אבא שלך לאיזה סיור בשטחים יחד עם אלכס ליבק כשעוד היה בחדשות, אני חושבת. ויש לי זיכרון קלוש אבל חיובי של בנאדם עם תערובת של אופטימיות וציניות.

    לא הזכרת את רשימתו של רביב דרוקר, שבעיני היתה שיא של חוסר רגישות ולמעלה מכך. מקווה לכתוב על כך בהמשך.
    שבת שלום.

  • צפריר  On 23 באוגוסט 2009 at 01:11

    אני לא מבין את הקשר. פסיכופת שמעניין את כל המדינה מתאבד, וכל המדינה מתענגת על פיסת החדשות הזו בעונת המלפפונים. סטנדרטי. מה הקשר?

    האבא שלך שהתאבד היה יהודי מקסים שלא ממש הפריע לעולם, שבר פרצופים או הזמין בריונים. לא קוקאין, לא אגו מניאק (טוב, קצת, לפעמים. כמו כולנו). נכון, שווה סיפור במוסף, אבל חאליק. קצת פרופורציות.

    גם אני קראתי את שי גולדן והרהרתי קצת על הטקסט הזה, וחשבתי לעצמי שהנה עוד ערימת חרא שהאידיוט הזה השאיר לילדים בכניסה לבית.

  • שועי  On 23 באוגוסט 2009 at 01:30

    קצת באיחור, כי לא ראיתי שהפוסט התפרסם
    כן, ישנם ימים המזכירים את מה שנמצא בכל אופן תמיד על סף ההכרה.
    לא הכרתי את הנפשות הפועלות. אבל כאשר סיפרה לי מי שסיפרה לי (את יודעת מי) על כך שאבא של… התאבד, הצטערתי נורא. אפילו שלא הכרתי
    לאבד אנשים קרובים מאוד באבחה אחת באופן בלתי צפוי, תמיד משאיר אחריו משהו בלתי סגור
    מן דלת שממשיכה להיסגר ולהיפתח כל העת ברוח החיים
    אפילו המחשבה כואבת מזה, לפעמים .

  • תמי  On 23 באוגוסט 2009 at 20:30

    פעם, לפני הרבה שנים, אמרה לי פסיכולוגית אחת, שהתאבדות היא קצת כמו "רצח של האדם הלא נכון"… עד היום אני תוהה למה היתה הכוונה. עדיין מסרבת לקבל את התיאוריה
    אוהבת אותך

  • איילת  On 10 בספטמבר 2009 at 11:37

    יש ימים, שאני מרגישה את הדקויות האלה שבמעבר בין להיות הבת הנדאגת לבין להיות הבת שדואגת לאבא שלה. שום דבר מיוחד, הוא פשוט כבר בן 69, ואני מקווה, למרות הכל, שלא נצטרך להחליף תפקידים לעולם.
    (בעיקר כי הוא אבא טוב יותר ממה שאני אי פעם אהיה. או אמא טוב יותר)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: