גל ורוני לנצח, שתי נשיקות במצח

או: למה אני אוהבת את גל אוחובסקי וחייבת לו את שמחת סוף השבוע שלי, ובכלל הרבה שקט נפשי

בכל בוקר שישי אני נכנסת למטבח ומדליקה את הרדיו. יואבי מחלק בינתיים את הבישולים (אני בשרי, הוא חלבי, די קבוע) ועושה קפה, ואני נושאת ברכה לגל אוחובסקי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לפני 20 שנה כמעט למדתי בביה"ס לסאונד של יואב גרא. גרא, איש מקסים ומאסטר ענק בתחומו, לימד אותנו להקשיב אחרת למוזיקה. הוא פירק לנו את The Nightfly של דונלד פייגן לערוצים, הוא השמיע לנו את אורגן ההאמונד העמוק והחם, הוא הסביר מה זו חומת סאונד וסיפר איך הקליטו את המקום הכי נמוך בתל אביב אלף פעמים וזה לא עבד. ואז הוא התנפל על אסתר שמיר, בכח, בכעס, צרח עליה עד שבכתה.
ואז היא שרה את זה, וזה היה מושלם.

בהפסקות שמענו את התקליט של שרון בן עזר ודיברנו על רזי, האח שלה, בוגר מחזור קודם, שהיה הטכנאי. כמה הוא גאון, אמרנו. מלך. איזה דברים הוא עשה כאן! ושמענו שוב, ושוב.

בקבוצה שלי היתה גם ענת, השותפה של אלונה דניאל. היינו חברות טובות, ותיחקרתי אותה בסקרנות עצומה על הלסביות שלה. זה ריתק אותי. חשבתי שאולי אשכב איתה, רק כדי לנסות. אז הלכתי איתה הביתה, ובמקום לשכב איתה ראיתי איך נולדה להקת טאטו, והלכתי אחריה לדירה של ערן צור ושמענו יחד מוזיקה מורכבת ומדכאת. תמיד יצאתי משם עצובה, ומבוהלת. הם היו קולים והבינו מוזיקה פי אלף יותר ממני.

בסוף השנה מצאתי עבודה בחדר חזרות בשם "הבטון" בגבול גבעתיים תל-אביב. החדר היה פעיל 24 שעות ביממה ואני גרתי שם, על הגג. בלילות הייתי קופצת לקנות סיגריות וופלים ומכבדת בדרך את הזונות שעמדו למטה. אחת מהן, בחורה בגילי, ראתה את דן תורן עולה לחזרות של הלהקה החדשה שלו, בלגן, וסיפרה לי שהיא היתה מאוהבת בו בתיכון. גם אני, התוודיתי. עמדנו שם והחלפנו חוויות על הסרט ההוא, "בחינת בגרות", ואיך שבדיוק בדיוק ככה רצינו לאבד את הבתולים, ועדיף עם דן. לשתינו לא יצא, אבל שלה היה יותר גרוע.

אחר כך הייתי עולה למעלה. היו שם החבר'ה מבלגן, שחלקם הקימו במקביל להקה בשם "קטסטרופה" שהיתה, למרבה ההפתעה, דווקא לא רעה. החבר שלי, אסף, היה אחד משני הזמרים, עם דן תורן, והם צרחו את הטקסטים שלהם בעליזות זועמת, נהדרת.
גם אסף לימד אותי מוזיקה. XTC המופלאים, וכל מיני להקות רוק מתקדמות שמתחו את יכולת הקשב וההכלה שלי בתחום המוזיקה עד הקצה. שמענו מינימל קומפקט ללא הפסקה.
יום אחד הגיעה להקה צעירה. הזמר שלהם היה ילד קטן ומבריק ששמע אצלי את הדיסקים של XTC והשתגע. השאלתי לו את כולם, והוא אף פעם לא החזיר. אולי הם עדיין אצלו, אביב גפן המתוק.

ואז נפרדתי מאסף, והגיע אייל. אייל למד ברימון, בסיסט ג'אז. הוא היה השותף לדירה של אחינועם ניני ובדירה שלהם אכלתי בפעם הראשונה פילדלפיה קרים צ'יז שההורים של אייל ושל אחינועם הביאו בכמויות מאמריקה, ושם גם שמעתי לראשונה את צ'רלי פרקר ומיילס דייויס וג'טרו טאל. גילי דור היה מגיע עם הגיטרה בשעות הצהריים והייתי יושבת על המיטה בחדר של אייל, ומקשיבה לחזרות בחדר הסמוך. למדתי לאהוב שם ג'אז, וסול, ולקראת סוף השבוע הייתי נשארת לפעמים, והיינו מנקים את הבית ומתנקזים לפינת המרפסת. אייל היה מנגן בפסנתר ואחינועם בבונגוס שלה והם היו שרים, ואני לפעמים העזתי להרים גיטרה, ורוב הזמן פשוט לא האמנתי שכל זה קורה לי.

בימי שישי הייתי נוסעת הביתה. גם שם גוייסתי לנקות את הבית, אמא וצפריר ותומר ואני, תמיד עם תקליט הפעמון של מתי כספי, יום שישי חזר, בלי שום חדשות. אחר כך היו חווה אלברשטיין ויוני רכטר ואולארצ'יק. בשבת אבא תמיד השמיע את הביטלס או סיימון וגרפונקל. האחים שלי כבר היו חזק בדילן ודייויד בואי וגראנג' מסיאטל.

הייתי נורא מבולבלת. החברים שלי אמרו לי מה אני צריכה לשמוע, ההורים שלי אמרו לי מה אני צריכה לשמוע. האחים שלי אמרו לי מה אני צריכה לשמוע.
ושמעתי הכל, הכל נכנס. אהבתי כל כך הרבה דברים, אבל לא ידעתי מה אני חושבת על כל זה. מה טוב? מה חשוב? מה עובד? מי בכלל צודק? בפני כל אחד התביישתי במשהו אחר שאהבתי. חטפתי לא מעט לעג מאנשים שונים על הטעם האקלקטי במידה בלתי סבירה שצימחתי לי. התחלתי להסתיר את האהבות שלי במוזיקה מפני האנשים הכי קרובים לי.

ואז הגיע יום ההולדת שלי. אבא שלי בא לבקר אותי והביא לי אוכל לשבת וגם את מה שהתגלה כמתנה הכי טובה ליומולדת: ערימה של גליונות "העיר" ו"חדשות" שאסף בשבילי. ושם קראתי בפעם הראשונה משהו של גל אוחובסקי.

הוא היה שנון ומבריק במידה מעוררת השתאות, והוא כתב בפשטות שמותר לאהוב את כל סוגי המוזיקה וליהנות מהם. שאין כללים לאהבת המוזיקה.
אני כבר לא זוכרת איך הוא כתב את זה בדיוק, אבל קראתי את הטקסט ההוא בטח אלף פעמים, הולכת ומשתכנעת שזהו, שהסיוט הזה נגמר. וזה עבד.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

את יום שישי בבוקר אני מתחילה עם מוזיקת מיינסטרים בגימל או גל"צ. אחר כך יש אגן הים התיכון, ואני יוצאת לסידורים וצורחת בדרך את כל המילים של קובי פרץ ואייל גולן ומי שלא יהיה, גם אם אני לא יודעת את המילים, זה מסתדר. הן חוזרות על עצמן.

אחר כך אני שמה לי דיסק. סיימון וגרפונקל, מתי כספי, יוני רכטר, חווה אלברשטיין. מבשלת את הארוחה לערב.

אחר הצהריים רדיו. שוב השירים השקטים ההם, בין ברושים יורד הערב, הסתכלי, הצל קרב אלינו…

בשבת אנחנו שרים דרור יקרא ושיר המעלות ולהתענג בתענוגים, ברבורים ושלו ודגים. איכשהו זה מרגש בכל פעם מחדש.

לא מזמן שמעתי אצל חבר את We're only making plans for Nigel המקסים בביצוע של נובל ווג, ורק אחרי שחרשתי את השיר שבועיים הבנתי שאני כבר מכירה אותו, בביצוע השונה מאוד של XTC. אני עדיין אוהבת רוק, ובמוצאי שבת אני לעולם לא מחמיצה את העונג של גיאחה, המלך. בשבת הקרובה אני מתכוונת לחגוג את יום ההולדת שלי בעונג שבת לייב, ולהתענג עד כלות.

 

 

והוא גם חתיך הורס

וכל שבת, בלי יוצא מן הכלל, אני חושבת על גל אוחובסקי ששיחרר אותי מאימת הטעם הנכון, ואומרת לו בלב תודה.

(וגם כשאני רואה כוכב נולד אני לא באמת רואה את התכנית, רק יושבת שם עם הלפטופ, ובכל פעם שמגיע התור של גל אני מרימה את הראש ומקשיבה לו, ותמיד זוכרת שבעולם המוזיקה, הוא החבר האמיתי היחיד שלי.)

סליחה על הניים דרופינג העצבני שהלך כאן. ככה זה היה באמת, וזה חלק מהקסם.