גל ורוני לנצח, שתי נשיקות במצח

או: למה אני אוהבת את גל אוחובסקי וחייבת לו את שמחת סוף השבוע שלי, ובכלל הרבה שקט נפשי

בכל בוקר שישי אני נכנסת למטבח ומדליקה את הרדיו. יואבי מחלק בינתיים את הבישולים (אני בשרי, הוא חלבי, די קבוע) ועושה קפה, ואני נושאת ברכה לגל אוחובסקי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לפני 20 שנה כמעט למדתי בביה"ס לסאונד של יואב גרא. גרא, איש מקסים ומאסטר ענק בתחומו, לימד אותנו להקשיב אחרת למוזיקה. הוא פירק לנו את The Nightfly של דונלד פייגן לערוצים, הוא השמיע לנו את אורגן ההאמונד העמוק והחם, הוא הסביר מה זו חומת סאונד וסיפר איך הקליטו את המקום הכי נמוך בתל אביב אלף פעמים וזה לא עבד. ואז הוא התנפל על אסתר שמיר, בכח, בכעס, צרח עליה עד שבכתה.
ואז היא שרה את זה, וזה היה מושלם.

בהפסקות שמענו את התקליט של שרון בן עזר ודיברנו על רזי, האח שלה, בוגר מחזור קודם, שהיה הטכנאי. כמה הוא גאון, אמרנו. מלך. איזה דברים הוא עשה כאן! ושמענו שוב, ושוב.

בקבוצה שלי היתה גם ענת, השותפה של אלונה דניאל. היינו חברות טובות, ותיחקרתי אותה בסקרנות עצומה על הלסביות שלה. זה ריתק אותי. חשבתי שאולי אשכב איתה, רק כדי לנסות. אז הלכתי איתה הביתה, ובמקום לשכב איתה ראיתי איך נולדה להקת טאטו, והלכתי אחריה לדירה של ערן צור ושמענו יחד מוזיקה מורכבת ומדכאת. תמיד יצאתי משם עצובה, ומבוהלת. הם היו קולים והבינו מוזיקה פי אלף יותר ממני.

בסוף השנה מצאתי עבודה בחדר חזרות בשם "הבטון" בגבול גבעתיים תל-אביב. החדר היה פעיל 24 שעות ביממה ואני גרתי שם, על הגג. בלילות הייתי קופצת לקנות סיגריות וופלים ומכבדת בדרך את הזונות שעמדו למטה. אחת מהן, בחורה בגילי, ראתה את דן תורן עולה לחזרות של הלהקה החדשה שלו, בלגן, וסיפרה לי שהיא היתה מאוהבת בו בתיכון. גם אני, התוודיתי. עמדנו שם והחלפנו חוויות על הסרט ההוא, "בחינת בגרות", ואיך שבדיוק בדיוק ככה רצינו לאבד את הבתולים, ועדיף עם דן. לשתינו לא יצא, אבל שלה היה יותר גרוע.

אחר כך הייתי עולה למעלה. היו שם החבר'ה מבלגן, שחלקם הקימו במקביל להקה בשם "קטסטרופה" שהיתה, למרבה ההפתעה, דווקא לא רעה. החבר שלי, אסף, היה אחד משני הזמרים, עם דן תורן, והם צרחו את הטקסטים שלהם בעליזות זועמת, נהדרת.
גם אסף לימד אותי מוזיקה. XTC המופלאים, וכל מיני להקות רוק מתקדמות שמתחו את יכולת הקשב וההכלה שלי בתחום המוזיקה עד הקצה. שמענו מינימל קומפקט ללא הפסקה.
יום אחד הגיעה להקה צעירה. הזמר שלהם היה ילד קטן ומבריק ששמע אצלי את הדיסקים של XTC והשתגע. השאלתי לו את כולם, והוא אף פעם לא החזיר. אולי הם עדיין אצלו, אביב גפן המתוק.

ואז נפרדתי מאסף, והגיע אייל. אייל למד ברימון, בסיסט ג'אז. הוא היה השותף לדירה של אחינועם ניני ובדירה שלהם אכלתי בפעם הראשונה פילדלפיה קרים צ'יז שההורים של אייל ושל אחינועם הביאו בכמויות מאמריקה, ושם גם שמעתי לראשונה את צ'רלי פרקר ומיילס דייויס וג'טרו טאל. גילי דור היה מגיע עם הגיטרה בשעות הצהריים והייתי יושבת על המיטה בחדר של אייל, ומקשיבה לחזרות בחדר הסמוך. למדתי לאהוב שם ג'אז, וסול, ולקראת סוף השבוע הייתי נשארת לפעמים, והיינו מנקים את הבית ומתנקזים לפינת המרפסת. אייל היה מנגן בפסנתר ואחינועם בבונגוס שלה והם היו שרים, ואני לפעמים העזתי להרים גיטרה, ורוב הזמן פשוט לא האמנתי שכל זה קורה לי.

בימי שישי הייתי נוסעת הביתה. גם שם גוייסתי לנקות את הבית, אמא וצפריר ותומר ואני, תמיד עם תקליט הפעמון של מתי כספי, יום שישי חזר, בלי שום חדשות. אחר כך היו חווה אלברשטיין ויוני רכטר ואולארצ'יק. בשבת אבא תמיד השמיע את הביטלס או סיימון וגרפונקל. האחים שלי כבר היו חזק בדילן ודייויד בואי וגראנג' מסיאטל.

הייתי נורא מבולבלת. החברים שלי אמרו לי מה אני צריכה לשמוע, ההורים שלי אמרו לי מה אני צריכה לשמוע. האחים שלי אמרו לי מה אני צריכה לשמוע.
ושמעתי הכל, הכל נכנס. אהבתי כל כך הרבה דברים, אבל לא ידעתי מה אני חושבת על כל זה. מה טוב? מה חשוב? מה עובד? מי בכלל צודק? בפני כל אחד התביישתי במשהו אחר שאהבתי. חטפתי לא מעט לעג מאנשים שונים על הטעם האקלקטי במידה בלתי סבירה שצימחתי לי. התחלתי להסתיר את האהבות שלי במוזיקה מפני האנשים הכי קרובים לי.

ואז הגיע יום ההולדת שלי. אבא שלי בא לבקר אותי והביא לי אוכל לשבת וגם את מה שהתגלה כמתנה הכי טובה ליומולדת: ערימה של גליונות "העיר" ו"חדשות" שאסף בשבילי. ושם קראתי בפעם הראשונה משהו של גל אוחובסקי.

הוא היה שנון ומבריק במידה מעוררת השתאות, והוא כתב בפשטות שמותר לאהוב את כל סוגי המוזיקה וליהנות מהם. שאין כללים לאהבת המוזיקה.
אני כבר לא זוכרת איך הוא כתב את זה בדיוק, אבל קראתי את הטקסט ההוא בטח אלף פעמים, הולכת ומשתכנעת שזהו, שהסיוט הזה נגמר. וזה עבד.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

את יום שישי בבוקר אני מתחילה עם מוזיקת מיינסטרים בגימל או גל"צ. אחר כך יש אגן הים התיכון, ואני יוצאת לסידורים וצורחת בדרך את כל המילים של קובי פרץ ואייל גולן ומי שלא יהיה, גם אם אני לא יודעת את המילים, זה מסתדר. הן חוזרות על עצמן.

אחר כך אני שמה לי דיסק. סיימון וגרפונקל, מתי כספי, יוני רכטר, חווה אלברשטיין. מבשלת את הארוחה לערב.

אחר הצהריים רדיו. שוב השירים השקטים ההם, בין ברושים יורד הערב, הסתכלי, הצל קרב אלינו…

בשבת אנחנו שרים דרור יקרא ושיר המעלות ולהתענג בתענוגים, ברבורים ושלו ודגים. איכשהו זה מרגש בכל פעם מחדש.

לא מזמן שמעתי אצל חבר את We're only making plans for Nigel המקסים בביצוע של נובל ווג, ורק אחרי שחרשתי את השיר שבועיים הבנתי שאני כבר מכירה אותו, בביצוע השונה מאוד של XTC. אני עדיין אוהבת רוק, ובמוצאי שבת אני לעולם לא מחמיצה את העונג של גיאחה, המלך. בשבת הקרובה אני מתכוונת לחגוג את יום ההולדת שלי בעונג שבת לייב, ולהתענג עד כלות.

 

 

והוא גם חתיך הורס

וכל שבת, בלי יוצא מן הכלל, אני חושבת על גל אוחובסקי ששיחרר אותי מאימת הטעם הנכון, ואומרת לו בלב תודה.

(וגם כשאני רואה כוכב נולד אני לא באמת רואה את התכנית, רק יושבת שם עם הלפטופ, ובכל פעם שמגיע התור של גל אני מרימה את הראש ומקשיבה לו, ותמיד זוכרת שבעולם המוזיקה, הוא החבר האמיתי היחיד שלי.)

סליחה על הניים דרופינג העצבני שהלך כאן. ככה זה היה באמת, וזה חלק מהקסם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'וליאנה  On 30 ביולי 2009 at 07:34

    אני אוהבת את היכולת לשלך לאהוב את החיים שהיו ואת חיי ההווה באותה מידה. מרתק אותי הקטע שהכרת והתחברת לזמרים כשהיו בתחילת תהליך היצירה שלהם ולפני שהתפרסמו מאד. ושבמקביל את מרגישה את החיבור הזה לזמרים כשאת שומעת אותם ברדיו או בדיסק.

    בכלל הפוסט הזכיר לי את מה שדיברנו אז בקפה על ההיכרות שלך עם סופרים והיכולת לדבר עליהם ועל היצירה שלהם בשני ערוצים מקבילים.

    יוצרים זה דבר מעניין

  • אילן  On 30 ביולי 2009 at 07:37

    הוי רוני, איזה תיאורים מקסימים, אצל גרא היה לי העונג והכבוד להכירך.
    המשיכי לרגש אותנו.

    אילן

  • שרון רז  On 30 ביולי 2009 at 08:17

    אחלה פוסט כייפי הבאת כאן
    מקווה בשבילך שניסית בסוף עם אישה, אני ממליץ, ניסיתי את זה
    השם הזה "הבטון" זה אחלה שם…
    ולא מבין למה הלוותי לאביב את כל הדיסקים של XTC, מה , גם את אינגליש סטלמנט הירוק כהה?
    גל אוחובסקי בהחלט יודע את דרכו בנבכים המוזיקליים והוא מעודכן

    אני מתייחס אל מוזיקה כאל כדור ענק שבתוכו יש המון המון כדורים קטנים, רצוי להכיר כמה שיותר כדורים, כמה שיותר סגנונות ודברים
    הכי חשוב זה להיות פתוח למוזיקה, להכיר ולהתעדכן ולחפור עוד, כי זה כייף
    וזה לא אומר לשמוע קובי פרץ…איך אמרו? שילוב של תימניה ופינגווין?…

  • לי עברון-ועקנין  On 30 ביולי 2009 at 08:54

    קיבלתי מהאיש הכי נפלא בעולם – בן זוגי.
    אחרי מלחמות מרות בבית אבא.
    וממתי את דתייה? לא השתלב לי לגמרי עם העבר ההרפתקני הזה 🙂

  • איתמר  On 30 ביולי 2009 at 09:46

    פשוט נהדר. כמה אהבה למוזיקה זורמת בדמך. יש לי חילוקי דעות אתך בנוגע לכל מיני אנשים שהזכרת, אבל למה לקלקל. מוזמנת להצטרף לפרויקטים שאני מעלה באתר

  • michaly  On 30 ביולי 2009 at 10:13

    ואפילו מסכימה שחובי סטאר צריך לחזור (ביום שני אחרי שהוא שר כמעט העליתי טוויט שאומר "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את חובי סטאר", אבל בסוף לא), אבל לסמס לו זה כבר מוגזם, וממילא לא אהיה ליד טלוויזיה בזמן המתאים.

  • טלי  On 30 ביולי 2009 at 10:42

    אבל אכן, וואלה – פששש איזה חיים מעניינים יש לך! (-:

    אני מאוד מסכימה איתך לגבי אקלקטיות במוסיקה ובכלל – לקחת את מה שנעים וטעים מכל דבר (ואני לא באמת מכירה אותך או יודעת הרבה על חייך, אבל נדמה לי שזו גם התשובה לשאלה של לי על עניין הדתיות, לא?…)

    אין לי ערוץ 24 וגם לא אהיה ליד טלויזיה הערב- אחרת הייתי מסמסת, לכבודך (וגם כי הוא זמר טוב. עדיין לא מתעלפת ממנו, אבל הוא לגמרי זמר טוב וגם..נו…סטאר).

  • רוני  On 30 ביולי 2009 at 10:53

    הארוך מדי הזה. לא הצלחתי לוותר על כלום, והשמטתי את אביתר בנאי ואבישי כהן ומאור כהן, רק בגלל שהם הגיעו שנים אחר כך.

    ג'ולז, זה באמת ככה. כל דבר שקשור ביצירה מקסים אותי.

    אילן, הכבוד והעונג היו שלי, כיף שבאת. עד אמיתי לתקופה המטורפת ההיא.

    שרון, אני מסכימה איתך כמעט לגבי הכל, אבל להעיף את פרץ זה לחזור בלופ לנקודת ההתחלה. יש לי כח להכיל היום גם את זה ואת ההנאה שלי מזה, ברגעים מסוימים מאוד.

    לי, נהייתי דתייה הרבה שנים אחר כך, ולא הפסקתי אף פעם לחיות בגלל זה. גם היום אני משתדלת לחיות הכי טוב שאני יכולה, והדת לא מפריעה לי לעשות את זה. אני גם אוהבת ללמוד ממך מוזיקה, יקירתי. יש לך טעם מרתק.

    איתמר, תשמע, מי שאוהב את ירדנה ארזי ואילנית ברור שיש לי איתו פה ושם פערים שאינם ברי גישור, אבל אני מכילה את הטעם המוזר שלך בסבלנות 🙂

    מיכלי, זו היתה בקשה, לא חובה. נחמד לשמוע שגם את מחבבת את הבחור המקסים הזה.

    וטלי, לאט לאט אני אצליח להחזיר אותך בתשובה 🙂 והחיים של כולם מעניינים, רק צריך לעצור ולהביט, לא?

  • ח ל י  On 30 ביולי 2009 at 11:15

    הכי אני מחבבת את כל העולמות שמרכיבים רוני אחת מצויינת ושלמה עם עצמה וגם לא ובכלל…

    ןלאהוב מה שאני אוהבת…? מעולם לא יכולתי אחרת, לטוב ולרע אמרה ושמה מוסיקת קאונטרי טראשית במכונית ויללה מול הרוח 🙂

    הספייסבר הפסיק לעבודברציפות… נראה לאיזה פוסט זהיוביל הפעם….מטעמי נוסטלגיה בלוגית וצורך ברענון דחוף אני מזכירה לך –
    http://www.notes.co.il/chelli/28501.asp
    :))))

  • רוני  On 30 ביולי 2009 at 11:21

    הרסת אותי על הבוקר. שכחתי את זה, זה היה מעולה. כמה צחקנו, כמה בכינו מרוב צחוק.
    אני חושבת ששם התאהבתי בך, את יודעת?

  • ריקי כהן  On 30 ביולי 2009 at 11:25

    איך שתינו הבנו את גל אוחובסקי אחרת. אני קראתי אותו בשנות השמונים וגם הקשבתי לו בציפורי לילה, לי הוא העניק כמורה דרך טעם משובח וסלקטיבי מאוד (יחד עם מורים נוספים), טעם שמזלזל ובז למוזיקה מזרחית למשל. אני יודעת שהיום הוא מת על מרגול, ואגב, בצבא מאוד אהבתי את השיר חומות חימר.

  • רוני  On 30 ביולי 2009 at 11:47

    כי גם אני המשכתי לקרוא אותו אחרי המאמר ההוא, ולהקשיב לציפורי לילה, וגם היום אני מאוד נהנית לקרוא אותו בטיים אאוט, ומובן שבכל הזמנים האלה למדתי ממנו המון על מוזיקה שווה שלא הייתי מגיעה אליה בלעדיו.

    אני חושבת שיש בו משהו שיכול לאפשר גם וגם, וזו גדוּלה של ממש בעיני.
    גם אני אוהבת את חומות חימר, מאוד. עדיין.

    ובכלל לא אמרתי שהוא גם האיש שעשה את יוסי וג'אגר, הסרט הישראלי שהכי אהבתי, ולא אמרתי מילה על המהפכה של פלורנטין, האמת היא שכל מפעלות אוחובסקי מוצאים חן בעיני מאוד. זה פשוט מחוץ לטווח של הפוסט הזה.

  • טלי  On 30 ביולי 2009 at 12:01

    אבל שלך במיוחד, ואת גם ממש טובה בלעצור ולהביט ולספר על זה לחבר'ה (-:

    ולגבי להחזיר אותי בתשובה.. נו, נו, לאור שאלתה של לי ותשובתך שלך, בואי נבהיר שהכוונה לענייני חובי. אף פעם לא הייתי נגדו, אני פשוט (עדיין…) יותר בעד אחרים. אבל לכי תדעי..

  • איתמר  On 30 ביולי 2009 at 12:04

    הפער בינינו לא קשור לטעם מוזיקלי. אוהב מאוד את הלהקות והזמרים שהזכרת. התכוונתי לכל מיני אנשים. לא משנה

    • Rulli  On 10 בפברואר 2013 at 15:05

      Your post has moved the debate forward. Thanks for siharng!

  • לי עברון-ועקנין  On 30 ביולי 2009 at 12:24

    אבל אני מניחה שאת חיה בתוך גבולות ברורים יותר. גבולות זה טוב בעיני (רוב הזמן, עכשיו אני קצת במרד פנימי). ובלי קשר לזה, מעניין אותי שאדם מחליט להפוך מחילוני לדתי ולהפך, ספרי על זה בהזדמנות אם יתאים לך.
    ולגבי המוזיקה תודה!

  • מיכל  On 30 ביולי 2009 at 12:24

    גם לפני שקראתי, אם היו שואלים אותי מה רוני אוהבת לשמוע, הייתי אומרת שהיא בטח את אקלקטית.

    אפשר להגיד על זה great minds…, אבל אני חושבת שזה קשור למשהו אחר, שבהחלט זיהיתי בך, והוא עשה לי מאוד טוב על הלב 🙂

    }{

  • רוני  On 30 ביולי 2009 at 15:22

    שלא יהיו אי הבנות פה.

    איתמר, סליחה, התבלבלתי, ואני לא שואלת. תודה על ההזמנה, אני בטח עוד אנצל אותה פעם.

    ליצ'י, את יודעת, אני אספר לך הכל בפרטי. הכל.

    ומיכלי, זה הדדי לגמרי.

  • אייל גרוס  On 30 ביולי 2009 at 15:39

    טאטו.. כרמלה גרוס וואגנר.. בלאגן –אף בלי הכרות אישית עם הנפשות הפועלות היתה לי הכרות אינטימית מאוד עם הלהקות האלו, כל כך הרבה הופעות שלהן ראיתי כולל הופעות היסטוריות (הראשונה, האחרונה, ואחרות שקיבלו חשיבות מכל מיני סיבות(. החזיר אותי לימים ההם. תודה על הפוסט. וטעם אקלקטי במוזיקה – בשנים האחרונות, וכאן הקרדיט לבן הזוג, אני נהנה גם ממוזיקה קלאסית (זאנרים מסוימים שלה לפחות – מה שנחשב "מודרני" בקלאסי או "קשה" יותר מדבר אלי ) אופרות, וזה שילוב בהחלט מענג

  • רוני  On 30 ביולי 2009 at 18:48

    תודה שהבאת לפה את החוויה הפרטית ואת הזכרונות שלך. אני אוהבת שעושים את זה.

    גם אני מוצאת את עצמי נהנית מקלאסית ואופרות, ואצלי הסוכן הוא דווקא חמי.

    יש למוזיקה יכולת נדירה להביא להתעלות נפש. אולי זה בכלל לא משנה איזו מוזיקה עושה לך את זה, כל עוד שאתה מרשה לעצמך ללכת עם זה, להתמכר קצת.

  • זו ש  On 30 ביולי 2009 at 22:14

    את מתעגלת לי מפוסט לפוסט. ויפה יפה
    🙂

  • רוני  On 30 ביולי 2009 at 22:27

    אבל אני לוקחת את זה כמחמאה 🙂

  • גיאחה  On 31 ביולי 2009 at 08:33

    אני כבר לא כל כך אוהב את אוחובסקי. פעם היינו קוראים אותו, אחי ואני, והרבה פעמים נהנים מאוד מהמלצותיו (הוא גילה לי את ניק דרייק, בין היתר). אבל היום בטיים אאוט בעיקר נראה שהוא טס על אוטומט, לא מקשיב לעומק, מתקתק. אני לא מתחבר לזה.

    התחלתי לתהות מי או מה גרמו לי גם כן לעבור את מחסום "הטעם הנכון". אני חושב שמעולם לא היה סביבי מחסום כזה – מההורים לקחתי את מתי כספי והדורז ומהאח הגדול את נירוונה ופורטיסהד ומחבר אחד את אייזק הייז ומחבר אחר את המכשפות וככה זה היה תמיד, אף אחד כנראה לא אמר לי אף פעם איכס, מה אתה שומע? ואם כן אמרו – אז אמרו 🙂

    שבת שלום, וניפגש מחר! מגיע לך לפחות חיבוק מזל טוב.

  • מרתפיש  On 1 באוגוסט 2009 at 05:27

    אוחובסקי היה אחד מכמה מורים טובים של רבים באייטיז. יחד עם קוטנר, מולדבי, רורברגר ויעקב גלעד (ואולי עוד איזה אחד או שניים ששכחתי מחמת ההסניליות…).
    אני חושש שכיום אין יותר מדי אנשים כאלה. אבל אולי זה רק אני שהזדקנתי ולא מעורה.

    כיום לא יוצא לי לקרוא/לשמוע את אוחובסקי יותר מדי אבל כשכבר כן, הוא די פאתטי בעיניי. הנה כך חולפת תהילת עולם.

    הגעתי לכאן במקרה ואהבתי לקרוא.
    שב"ש 🙂

  • צפריר  On 2 באוגוסט 2009 at 20:48

    היית יכולה ללכת עוד אחורה בזמן ולהזכיר שאבי בנאי (אבי בסגול, שזה אביתר) שיחק כדורגל עם אח שלך במשך שנים כל יום אחר הצהריים) ובכלל לנפח את הניים דרופינג.

    טוב נו, אף מילה על ספרינגסטין. יהודי פה מתקשה להזדהות..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: