כובשת השמיים, אלת הים

מוקדש באהבה לזו ש, שיודעת.

לפני המון שנים. ביום שישי אחד,רגיל לגמרי, יצאנו לטיסה עם חברים במטוס קל.

זה קרה בלי תכנונים גדולים, כמעט במקרה. רוצים לטוס? יאללה. נסיעה לשדה. בדיקה, המראה. תוך עשרים דקות היינו מעל תל אביב. צסנה קטן, טיסה לאורך החוף עד אשדוד. חלום. יואבי ואני החזקנו ידיים והבטנו מבעד לחלון ואני ידעתי שאני חייבת לעשות את זה מעתה ואילך כל יום. כל יום. עוד, עוד, עוד!

זמן קצר אחר כך החל לשגשג העסק הקטן שלי ועשיתי המון כסף. לא היו ילדים, לא היו מגבלות אחרות. החלטתי שאני הולכת על רשיון טיס.

המדריך שלי היה י', מפקד להק מסוקים במילואים ששמו יישאר כאן עלום מסיבות טובות, איש מבוגר וחמוד עם זיק ממזרי בעיניים. הוא הוביל אותי לצסנה 152 קטנטן ואמר, "היום את מתחילה לטוס." הדחקתי מיד.

עשינו בדיקות לפני טיסה ונכנסנו פנימה. מהרגע הראשון, ידיים על ההגאים. צ'רלי אלפא ויקטור מבקש רשות להמראה. הוא מדבר, אני עושה. למשוך הגאים. להסתכל לכאן, לבדוק שם. לא הבנתי כלום. ממריאים.
"קדימה, תמשכי." המטוס התרומם, אני הרמתי אותו לשמיים! התחושה הנפלאה הזו בבטן, של לחץ טוב, של עוצמה אדירה. אני עשיתי את זה!

צ'רלי אלפא ויקטור, בצרה 1100. הנה בצרה מתחתינו, יפהפיה. משבצות ירוק וחום, אופק אינסופי. מרחוק ראיתי את אבן יהודה, שם היה אז בית הורי.
"אבל בצרה היא רק צומת," הוא אמר. "רוצה לים?"

רוצה, בטח רוצה. פנינו בסיבוב רחב. ההגאים נענו לי בקלות, והים נפרש מולנו. פטפטנו באוזניות. "תראי איזה יופי," הצביע על החולות ליד מכון וינגייט. "בואי, תעלי. גבוה. יותר גבוה."

לא זוכרת כמה גבוה עלינו, אבל אז הוא אמר לי, "את שובבה, נכון?"
לא הבנתי.
"רוצה לשחק?" שאל.
הנהנתי, מקווה לטוב. הוא לקח את ההגאים.
"תחזיקי חזק."
הוא משך. ומשך. עלינו למעלה, גבוה גבוה.
"ועכשיו," אמר, "שימי לב." החרטום התרומם למעלה, ואז התהפך לגמרי. האדמה למעלה, השמיים מתחתינו. הבטן והגב שלי מעולם לא היו קרובים יותר. לחץ בכל הגוף, בפנים. כאב נורא ונפלא בכל מקום. G מטורף, חדש.
המשך הסיבוב היה פניה כלפי מטה, וטיסה ישירה לעבר הקרקע שנמשכה לעד, ואז, אחרי נצח, הוא התיישר. האדמה מתחת. השמיים מעל. העולם מסודר.
התחלתי לבכות, ולצחוק.
"את בסדר?"
"מעולה!" צרחתי.
"בואי נרד קצת לחוף, נרגע," אמר י'. ירדנו אל המים. ממש עד אליהם. יכולתי לראות כל כרבולת קצף על הגלים. עוד חצי מטר והיינו צוללים. ראיתי את האנשים על החוף, את תווי פניהם, במדויק, כמעט בגובה העיניים. חייכתי אליהם חיוך של מנצחת. כובשת השמיים. אלת הים.
ואז שוב למעלה, חזרה, גבוה גבוה. "עכשיו את," אמר י'. "תעשי לופ."

וסהדי במרומים, עשיתי. לדעתי בשלב שבו פנינו אל הקרקע הוא שם את ידיו על ההגאים ועזר לי, אבל אני לא זוכרת כלום. צרחתי כל הזמן, מאושרת ומבוהלת בטירוף. לא האמנתי שמשהו בעולם יכול להיות מרגש יותר מזה. "יייהההא!" צעק י'. "איזה כיף!"

ושוב על קו המים, הפעם אני. הגלים ליחכו את בטן המטוס ואנחנו צחקנו, מתענגים. פורעי חוק גמורים. מלכי העולם.

כשחזרנו לשדה הייתי מאושרת. לא פחדתי מכלום. צ'רלי אלפא ויקטור מבקש רשות לנחות. קיבלנו מסלול, והוא אמר לי מה לעשות. הנחתתי את המטוס לבד, כאילו זה מה שאני עושה כל חיי. ירדתי ממנו ברגליים רכות, רועדות, ולב גדוש.
י' לקח אותי לשיחה לפני שחזרנו למשרד. "תשמעי," הוא אמר, "מאז בצרה לא עשינו תמרון אחד חוקי. אסור פעלולים, אסור לטוס נמוך, אסור שום דבר מכל זה. אל תגלי לאף אחד."

לא גיליתי.

בשבוע אחר כך כבר עבדנו. פניות. שעונים. תיאוריה. בכל שיעור לופ אחד לפחות, "לנשמה," הוא אמר. "אני צריך את זה, וגם את כזו. היית צריכה להיות טייסת בחיל האוויר. את נמרה."
התחלתי לקחת שיעורי תיאוריה. חלמתי על הסבה מקצועית.

ואז, אחרי עוד כמה שיעורים, גיליתי. אני בהריון.

כל הלילה לא ישנתי. בחמש וחצי התקשרתי אליו והודעתי שלא אגיע לשיעור של שש. הילד שלי צריך אותי.
ומאז אני מתגעגעת אליה. כובשת השמיים, אלת הים. אמא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זו ש  On 27 ביולי 2009 at 03:07

    יודעת ולא תגלה לנפש חיה. יקירה, איזה כיף של פוסט! תודה. ואת נמרה ללא ספק 🙂

    עשית לי חשק לעוף. הולכת לנסות לזמן חלום על שמיים וארץ וים.

  • עירא  On 27 ביולי 2009 at 03:23

    יקירתינו, למה לא תחזרי לש(מי)ם? את לא מתכננת יותר הריונות, אני מקווה 🙂

  • רזי בן-עזר  On 27 ביולי 2009 at 05:18

    מעורר השתאות
    איזה יופי

  • ריקי כהן  On 27 ביולי 2009 at 06:09

    ואיזה יופי של פוסט

  • לי עברון-ועקנין  On 27 ביולי 2009 at 06:30

    למה אני לא עשיתי את זה?
    (וגם זו ש טסה?)

  • אליסיה  On 27 ביולי 2009 at 07:10

    זוכרת את הסיפורים וההתרגשות שלך מהתקופה ההיא.
    (וגם כמה כסף עשינו אז…)
    הא, כן, כתבת מקסם, כרגיל
    🙂

  • ח ל י  On 27 ביולי 2009 at 07:46

    אין, אין על התחושה הזו בשמים במטוס קטן כשמכל הצדדים את מוקפת בכחול, ולבד.

    וצודק מי שאמר לך שיאללה, ויומולדת ארבעים בובה, זה ממש, אבל ממש נקודת ציון אידיאלית להחלטות כאלה. בטח חשבת על זה לפני, לא? 🙂

    איך כתבת יפה

  • ג'וליאנה  On 27 ביולי 2009 at 08:14

    אני מלאת התפעלות. את יודעת לחיות, את!

  • עידית פארן  On 27 ביולי 2009 at 08:47

    (בכוונה אני לא אומרת מה)
    והרגשתי ככה

    ישבתי מול המסך הזה ושלחתי לך הודעה לפרטי.
    עכשיו אני כותבת בחלון תגובה נאה.

    הגלים ליחכו את בטן המטוס"…"
    (אני הולכת לקרוא את הרעב שלך שוב, שניה אל תלכי)

  • יובל  On 27 ביולי 2009 at 09:17

    כמה הפתעות

  • שטיינברגר  On 27 ביולי 2009 at 10:03

    .

  • אהרן  On 27 ביולי 2009 at 10:14

    ואני פחדן ועלוב נפש
    מסתפק בסימולטרים יד שניה

  • מיכל  On 27 ביולי 2009 at 10:35

    בוֹיְנָה את 🙂

    מניחה שאין לך בעיה בכל מתקני הזוועה מטלטלי העצמות והמוח שבפארקי השעשועים (ההסטוריה הצנועה שלי כוללת פעם אחת בודדה ברכבת ההרים, בגיל 14, ודי. אוהבת להרגיש את האדמה מתחת לרגליים שלי)

  • עדי  On 27 ביולי 2009 at 11:10

    מנעמי הבורגנות מעולם לא היו בורגניים כל כך

  • שרון רז  On 27 ביולי 2009 at 11:29

    יפה יפה, אוורירי, שמיימי משהו

  • תל אביבי  On 27 ביולי 2009 at 12:12

    איזה היבריס סוג ז.

  • כנרת  On 27 ביולי 2009 at 13:37

    גם הטיסה, גם הכתיבה עליה.

    (אם כי אחרי כל זה, אני מוכרחה להודות שאני סקרנית לדעת איך עשית המון כסף בעסק קטן ומשגשג. גם חתיכת לופ, לא?)

  • זו ש  On 28 ביולי 2009 at 01:04

    אני לא טסה, אני מעופפת באופן קבוע 🙂

  • רוני  On 28 ביולי 2009 at 08:52

    איזה כיף להפתיע דווקא את האנשים שיודעים הכל.
    מובן שאותך, אליסיה אהובתי, אני כבר לא אפתיע לעולם 🙂

    הגעגוע שלי הוא לא דווקא לטיס, אלא לתחושה הזו, של שליטה מדהימה בעולם. ברגע שאת נהיית אמא, השליטה עוברת למישהו אחר, ואת רק מקווה שיהיה חנון ורחום.

    תל אביבי, you got it right.

  • טלי  On 28 ביולי 2009 at 12:21

    אמנם אני מאלה שמעדיפים להרגיש את האדמה מתחת לרגליים- אפילו נדנדות זה לא כוס התה שלי, אלא אם הרגליים יכולות לגעת בקרקע ואת כל רכבות ההרים שהוקצבו לי כבר מזמן הורשתי למישהו אחר באופן חוקי, אבל התחושה הזאת של להיות מלכת העולם ולהגשים חלומות והתיאורים האלה שלך – פששששששששש, רוני, לגמרי סחתיין עלייך!

    נפלא!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: