התחשק לי לנשק את הספר הזה

ובאמת עשיתי את זה.

לא מטאפורית, מילולית. השבוע סיימתי לקרוא ספר, חיבקתי ונישקתי אותו, אמרתי לו תודה. ומאז אני משתרכת איתו לכל מקום. הוא יגור על מדף הספרים שאני לא משאילה אף פעם, אבל עד אז, הוא צמוד אלי. אני בקריאה השנייה, ולא האחרונה.
הקריאה היתה חוויה מדהימה. היו רגעים שבהם הטלתי את הספר על השולחן מרוב תסכול וקנאה על הדיוק הבלתי אפשרי בכל בחירה שעושה הסופר. היו רגעים שבהם קירבתי אותו אל לבי בהכרת תודה על הרגישות העצומה, על היכולת לראות כל רגע כאילו היה נצח מוחלט וחשוב לעד.

והכי גרוע, אי אפשר להשיג את הספר הזה. אף אחד לא קנה אותו, ואפשר למצוא רק עותק אקראי באיזו מכירה אי שם. תודה לאל על הספריות, באמת. הנה:

"דמאסקוס" של ריצ'רד בירד מספר את סיפורם של הייזל וספנסר, שני צעירים בריטים שנפגשו פעם אחת בילדותם, בחופשה, שוחחו רק בטלפון במשך שנים ארוכות, ובבגרותם הם נפגשים שוב.
הספר מתחיל בבוקר שאחרי הפגישה המחודשת. ספנסר והייזל בילו את הלילה יחד, והיה מדהים. עכשיו הייזל רוצה להישאר במיטה כל היום, וספנסר לא יודע מה הוא רוצה.
שניהם תוהים איך אפשר לדעת מתי הרגע הזה, המיוחד, שבו משתנים החיים. שבו פגשת את האחד, או האחת, וזהו זה. מעתה שום דבר כבר לא יישאר אותו הדבר. את הרגע הזה הם מכנים דמאסקוס, על שם ההתגלות האלוהית שחווה פאולוס בדרך לדמשק.

ההכרח לבחור מועצם על ידי שתי דמויות המשנה הנפלאות: וויליאם, שגר עם ספנסר, אף פעם לא יוצא מהבית, אבל חושב שאולי היום יעשה סוף סוף את הצעד. הנרי הוא תלמיד של הייזל (היא מלמדת מרחוק, בטלפון). הוא אמור לעזוב היום את בריטניה, אבל הוא נחוש למצוא אותה ולעשות הכל כדי להשיג אותה, בכל מחיר.
בזכות הנרי וויליאם הסיפור משופע ברגעים קומיים ובריטיים להפליא, והם דוחקים את הייזל וספנסר אל הקצה, מכריחים אותם לבחון את כל מעשיהם ובחירותיהם בקפדנות אינסופית.

ריצ'רד בירד הוא מסופרי אסכולת אוליפו, שחבריה ערכו תרגילים בסגנונות ספרותיים שונים ואהבו להשתעשע במגבלות ספרותיות. בירד קטף את כל שמות העצם בספרו (מלבד 12) מגליון הטיימס של ה-1 בנובמבר 1993, וכל הספר מתרחש ביום המסוים הזה, היום הראשון של האיחוד האירופי. 

האמת היא שתמיד נרתעתי מהתרגילים האלה, אבל בספר הזה התרגיל הופך לחלק אינטגרלי ממרקם הטקסט ומרומם אותו לגבהים חדשים: העולם כולו מתרחש בתאריך הזה. במין הווה מתמשך שבו אנשים נולדים, חיים, מכירים, נפגשים, והכל באותו יום. לאט לאט משתלטת תחושה של חשיבות עצומה של היום, תחושה של הכרעה, דמאסקוס. בכל רגע מישהו נזכר במותם של פליני ושל ריבר פניקס, מישהו מזכיר את אמה תומפסון, מישהי חושבת על האסטרונאוטית הלן שרמן. גיבורי העיתון היומי הם גיבורי החיים, כי החיים הם היום.

בסוף הספר רציתי להחזיק בידי את הגליון ההוא של הטיימס מה-1 בנובמבר 1993. הוא נראה חשוב ונפלא כל כך פתאום, וגם זה מעורר מחשבה על מה שאפשר לעשות במילים ועל הכח של סופר טוב לקחת אוסף מילים אקראי כלשהו ולהפוך אותו לזהב טהור.

מילה על העטיפה: עטיפה טובה באמת צריכה לעשות עבודה כפולה. בפעם הראשונה היא צריכה לגרום לקורא להרים את הספר. אבל הפעם השנייה היא בסיום הקריאה, אז מתבוננים עליה ומבינים אותה שוב, מחדש, ברובד עמוק יותר. העטיפה היפהפייה של דמאסקוס, פסל חוצות של יונתן בורובסקי בשם "איש הולך אל השמיים", מקבלת משמעות נהדרת במהלך הקריאה, ועוד אחת בסופה. (הצילום בצד הוא האימג' שעל העטיפה. אין סריקה סבירה שלה ברשת).

אני לא יכולה להגיד לכם מה עשה את הקסם. אי אפשר להגיד את זה. אני רוצה להגיד לכם לרוץ לחנויות, אבל, כאמור, כבר לא תמצאו שם את הספר הזה. לכו לספרייה. קחו, תקראו. הוא נפלא.
 
(אני לא משאילה הפעם. לאף אחד. צטערת. יש ספרים שצריך לשמור עליהם קרוב אל הלב, חבוקים חזק חזק. לפעמים צריך גם לנשק אותם.)

דמאסקוס, ריצ'רד בירד. הוצאת בבל, 2000

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On 22 ביולי 2009 at 00:21

    אבל הלא ברור שניתן להשיג אותו, לפחות בשפת המקור.
    החלון השני, הוא כבר מציץ אלי מתוך אמזון…
    (:

  • יובל  On 22 ביולי 2009 at 00:21

    ושוב – הספריות?

    ללא ספק הספר שאני הכי אוהב. אבל את כבר יודעת את זה

  • רוני  On 22 ביולי 2009 at 00:26

    רעיון מצוין. אני אשאיל ממך אחר כך 🙂

    ויובלי, הספריות זה בשביל המבקרים היקרים כאן.
    אני, למזלי, מישהו נתן לי את הספר הזה, ואני אסירת תודה עד מאוד.
    ואת ההקדשה הזו אני גם לא מוציאה מהבית, אבל אתה כבר יודע את זה.

  • אסתי  On 22 ביולי 2009 at 00:27

    ההוצאה המצויינת הזאת שחושבת שזה פשוט גועל נפש ליחצן או לקדם את הספרים המצויינים והאיכותיים והמוקפדים שלה, אחרי שלא קונים אותם (מעניין למה) פשוט לא מדפיסה עוד עותקים ו – אין יותר.

    אבל אני עוד אבוא אלייך יום אחד ואתיישב לי בסלון מול הספריה המקסימה. שם על הריצפה. ואקרא את הספר.
    ממש כמו שהייתי עושה בילדותי על המרצפות בבתים של החברים של ההורים שלי שלכל אחד מהם היתה ספריה בגודל של ספריה עירונית בינונית.

  • רוני  On 22 ביולי 2009 at 00:48

    את תמיד מוזמנת, והספריה שלי לרשותך.
    ואני די מקווה להדדיות 🙂

  • ריקה  On 22 ביולי 2009 at 00:49

    אבל זה נראה כאילו אפשר להזמין את הספר מבוקמי
    http://bookme.co.il/Books/Item_Details.aspx?Barcode=462-67
    וגם מדיבוק
    http://www.dbook2.co.il/product.asp?pf_id=004620000067&category_id=0

    הגעתי עד השלב שהוא מוסיף את זה לעגלת הקניות (הייתי ממשיכה, זה נשמע כמו ספר מצוין, אבל אני בדיאטת ספרים החודש)

  • רוני  On 22 ביולי 2009 at 02:35

    יש קישור באתר של בבל. לכאן.
    כבוד גדול הוא לי. באמת.

    ריקה, תודה. אני אנסה להזמין, שאוכל גם אני לתת לאחרים את המתנה הנפלאה הזו.

  • עידית  On 22 ביולי 2009 at 06:09

    כי זה הלא ברור
    ,יש נטיה לקרוא ולהגיד בראש
    "איך אני משיגה את זה, איך אני משיגה את זה"
    מלל שמתקרב לנקישות גלגלים של רכבת
    ו-לא
    אני חושבת, שכיף לך(זה אחרי הרכבת הזאתי כמובן, שהיום אני אסע בה הלוך וחזור)

    ושצריך כל אחד, כדאי לו ורצוי שספר ילך אחריו ככה פעם בכמה זמן, החויה כל כך שונה מסיפור לסיפור מקורא לקורא

    (זה קרה לי, בעוצמות קצת אחרות, אבל קרה, עם "להיות יחד זה הכל" של אנה גבלדה לפני כמה חודשים, כשעוד היה ממש קר בחוץ)

    ויפה איך את לוקחת אותנו איתך למסע הזה.
    ממש יפה, באמת

    אבל, רוני, להעשרה, בגיל של הפיצית שלך, הילדים שלי היו עומדים בתוך הרכבת ואומרים "גדן גדן, גדן גדן…" כי ככה אומרים "ציק ציק צק ציק ציק צק" ביפנית….

  • נינה  On 22 ביולי 2009 at 09:15

    מזמן לא נתקלתי בהמלצה כזו על ספר.
    טוב, אין ברירה, אמנם אסור לי כעת לקרוא מה שאינו קשור לקורס שאני כותבת – (-:
    אבל נראה לי שאחרוג ממנהגי בעניין הספר הזה.
    תודה

  • טלי  On 22 ביולי 2009 at 09:48

    באמת יש ספרים כאלה שצריך לנשק או לחבק או לשמור קרוב ללב, רק השבוע קניתי לי את אוסקר וואו כי זכרתי את המלצתך החמה (האמת, קניתי אחד במתנה למישהו, ואז התלבטתי רגע והחלטתי לקנות עוד אחד לעצמי…), גם ההמלצה הזאת תתוייק בזכרון ותתממש בבוא יומה.

    והתמונה באמת מקסימה ומסקרנת.

    תודה! (-:

  • ישרי  On 22 ביולי 2009 at 10:53

    אבל, וואו! איזו המלצה חמה! לא קראתי המלצה כזאת כבר שנים.

  • שרון רז  On 22 ביולי 2009 at 11:58

    טוב לדעת, אכן היתה לי הרגשה טובה לגביו פעם ולכן רכשתי אותו, באיזה מחיר מגוחך
    הוא נמצא באיזה קרטון מאובק, טרם קראתי

  • נבט חיטה  On 22 ביולי 2009 at 15:12

    שזה עתה גמרתי לנגוס בו- גרמת לי לכזה תיאבון!
    אנסה להזמין את הספר מעורר החשק ואם לא ילך דרך האינטרנט- אזמין מהספריה. אם הוא נמצא שם בכלל…

    תודה על ההמלצה.

  • ימימה  On 22 ביולי 2009 at 23:07

    אולי באמת אסור לספרייה.

    בכל מקרה, בקשר לעטיפה, אני מפנה אותך לפה ומקווה שלא תכעסי:

    http://www.notes.co.il/yemima/57335.asp

  • רוני  On 23 ביולי 2009 at 08:19

    לכעוס? אני אוהבת את ההערה הזו.
    ותיהני מהספר.

  • בועז כהן  On 24 ביולי 2009 at 14:28

    אחרי חיטוט בכל חנויות הספרים המשומשים בתל אביב, נבירה בכל הפורומים כולל
    http://WWW.FINDABOOK.COM

    הגעתי ל"צו קריאה" באבן גבירול. שאלתי
    יש לך את דמאסקוס של ריצ'רד בירד ?
    והמוכר כיווץ את גבותיו ואמר: אני זוכר את הספר הזה, יצא ב"בבל", ספר מעולה שנכשל לגמרי

    כן, אמרתי לו, אבל האם יש סיכוי שיש לך אותו?
    והוא אמר: לא. אני לא חושב.

    ואני כבר עמדתי לצאת, ופתאום הוא אמר: רגע, תן לי רגע לחפש במחסן למעלה. ועלה בסולם למעלה.

    וחלפו 5 דקות שבמהלכן שמעתי ספרים מוסטים וזזים, ואז הוא ירד מלמעלה, עם עותק אחד של דמאסקוס מאת ריצ'רד בירד.

    שילמתי ויצאתי.

    ותיכף אתחיל לקרוא.

    (ותודה לרוני גלבפיש וליובל סער שהדליקו את הלפיד)

  • רוני  On 24 ביולי 2009 at 14:34

    כבוד על הנחישות. וכבוד למוכר הזה! אני חייבת לקפוץ לחנות ולפגוש אותו.

    מעניין יהיה לשמוע אם הקסם הזה עבד גם בשבילך.

    והלפיד כולו של יובל. אני רק העברתי אותו הלאה.

  • נבט חיטה  On 24 ביולי 2009 at 22:19

    "הגעתי ל"צו קריאה" באבן גבירול. שאלתי
    יש לך את דמאסקוס של ריצ'רד בירד ?"

    וזה אחד היתרונות במגורים בעיר הגדולה- תל אביב.
    כאן, בעוטף עזה, בין שדות, רגבים ושלף אין סיכוי שכזה. אלא אם הספר נמצא באחת מספריות השכונה…

  • Sugar Fairy  On 24 ביולי 2009 at 22:23

    אין עיר תרבותית שיש בה אחוזי לחות כה גבוהים וקיץ כה ארוך ומזעזע כמו תל אביב. עדיף עוטף עזה

  • גלית חתן  On 25 ביולי 2009 at 17:25

    וכנראה יישאר פה כזיכרון, כי הסיכוי שאגיע לספריה בקרוב…

    ובלי קשר, קצת מעצבן שספרים נעלמים מחנויות, לא?

  • רוני  On 25 ביולי 2009 at 23:24

    בברור חיל אני אבדוק אם יש להם את זה.
    איפה את?

    וגלית, מעצבן מאוד. חבל שאי אפשר לייצר ביקושים בהיקף שיצדיק הדפסה חוזרת.

  • דפנה לוי  On 1 בספטמבר 2009 at 23:43

    אחרי שבועז הפנה שוב לפוסט המקסים הזה שלך, כבר לא יכולתי לומר לא לספר, והלכתי לחפש אותו באמזון. יש, כמה שאתם רוצים. בשפת המקור, שזה תמיד שווה את המאמץ. ויש עוד ספרים של ריצ'ארד בירד וסופרלטיבים מפה ועד מחרתיים לכתיבה שלו, כך ששווה לנסות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: