בבקשה, אלוהים

כולם אמרו שאסור לה ללכת לשם יותר. אפילו אברם, השכן של אבא ואמא.
"נמצא לך עבודה כאן במשק, אולי אפילו אצלנו בלול," הוא הבטיח. היא לא אמרה כלום. היא לא רצתה לעבוד שם.
"את צריכה להיזהר," אמר. "אם לא בשבילך, בשביל הילדה. הקסאמים נופלים כל יום עכשיו."
          "נופלים כמה פעמים ביום אפילו," ענתה. "אנחנו שומעים אותם חזק." משום מה חשה גאווה.  
          "ואת האזעקה גם שומעים?" שאל אברם.
          "בטח ששומעים," אמרה, "אבל כבר לא הולכים למקלט."
אברם פער עיניים נדהמות. היא משכה בכתפיה. "ההנהלה כועסת כשאנחנו הולכים," אמרה. "העוף עומד, באים זבובים. גם הכול מתקלקל וגם לא מספיקים כלום."
היא לא אמרה לו איך זה קורה: איך ה"צבע אדום" שורף את האוויר וכולם עושים כאילו לא הפסיקו באמת לעבוד, אבל התנועה שלהם איטית, כמו חלום, ואפשר לראות כל אצבע נאחזת בעוף הקר, שוקעת בבשרו, את הסכין מתרוממת, נוגעת בעור הצמיגי ששערות קצרות ודקיקות מבצבצות ממנו, וסופרים בלב עד שלושים, לאט, ואז שומעים את הבום הגדול. כל האנשים מסביבה, הם מתפללים. היא לבדה מחייכת. קוראל שלה בבית, בקיבוץ, ולשם הקסאמים לא מגיעים.
אינא לכם ואינא לכם, היא מרגישה את המילים מרקדות בתוכה. אפילו שאתם יותר שווים ממני, אל הילדה שלי הקסאמים לא יכולים להגיע.
אחרי שהקסאם נופל כולם חוזרים לעבודה, ורפי מאריזה תמיד עובר לידה ואומר לה בשקט, "מפגרת אחת, יורד לך רוק מהפה על העוף. תנגבי, יא מגעילה."
ואז שמעון מסתכל עליו מהמשרד הקטן שלו עם החלונות זכוכית בקצה של האולם ובלי שהוא יעשה כלום רפי ישר עוזב אותה בשקט.

גם לאה הגננת אמרה לה לא ללכת יותר לעבודה. ככה זה קיבוץ, כולם אומרים לך כל הזמן. קוראל שמעה את לאה ואמרה לה, "אל תלכי, אמא." היא שמחה. לא חשוב מה אומרת הילדה, רק שתדבר, שתדבר איתה. שתקרא לה אמא. אין טוב מזה בעולם.
רוב הזמן קוראל לא מדברת איתה בכלל. כשהיא כבר מדברת היא כועסת וצועקת עליה, "מפגרת אחת," ואז דוהרת עם החבורה שלה, השלושה חתולים והשני כלבים, לכבוש את מדשאות הקיבוץ.
היא לא כעסה על קוראל. היא רגילה, מאז שהיתה קטנה, ככה קראו לה. ככה היא. העיקר שלשמעון לא היה אכפת מזה.

היא לא גילתה להם שבגללו היא הולכת לעבודה. לא משנה כמה קסאמים יפלו על המפעל ועל העיר ועל העולם כולו –  שמעון שם, אז היא תלך.
עשר שנים עברו מאז שראתה אותו בפעם הראשונה, ביום הראשון שלה במפעל. כשהיתה בת שש-עשרה החליטו בבית הספר שאין לה יותר מה לעשות שם. שי מהקיבוץ, שעובד במועצה, מצא לה את העבודה. בהתחלה היא התביישה נורא. לא היה שם אף אחד מהקיבוץ. אבל אז בא שמעון ולימד אותה לפרק עוף.
הוא היה המפרק הכי מהיר במפעל, אבל הוא הראה לה לאט לאט מה לעשות, ואיך לא לשבור את העצמות שלא יצטרכו לזרוק. וכל הזמן חייך. כהה ויפה נורא. יותר יפה מכל הגברים בקיבוץ הזה. ולא מעליב אף פעם. הוא הביא לה פח כשהקיאה מהריח ומהדם של העוף והחזיק לה את השיער שלא יתלכלך. מאז הוא עוד התקדם. עכשיו הוא מנהל המחסן, וכולם מתייחסים אליו בכבוד. אפילו רפי.
שמעון איש טוב. אף פעם הוא לא קרא לה מפגרת. לא בהתחלה, כשהיו צוחקים ומחייכים בלי שתבין למה, ולא כשהתגנב בפעם הראשונה למלתחות הנשים במפעל ושם יד על הצוואר שלה, ככה מאחור, ונישק אותה בעדינות, ושאל אותה אם היא בטוחה שהיא רוצה, ולא כשלקח אותה באוטו לחורשה בקצה העיר הפך אותה לאשה אמיתית. תמיד היה נחמד ומנומס.
הוא איש טוב מאוד, שמעון. אז מה אם יש לו אשה. הרבה פעמים הוא אמר לה שאת האשה ההיא הוא לא אוהב, ורק בגלל הילדים הוא נשאר איתה.
עשר שנים שהיא אוהבת אותו הכי בעולם. ואת קוראל היא אוהבת כמעט אותו דבר, כי העור של קוראל כהה כמו שלו, והעיניים שחורות כמו שלו, וכשהם מחייכים לשניהם יש גומה קטנה בצד ימין. איך לא תאהב אותה?
כשקוראל היתה קטנה היא היתה משכיבה אותה ומסתכלת על הפנים שלה הרבה הרבה זמן ומחפשת שם את שמעון. זה היה כשקוראל עוד חייכה אליה ונרדמה אצלה בידיים.
היה קשה לגדל תינוקת, אבל עזרו לה: אמא ואבא והאחים שלה, גיורא ואליעזר. וקוראל אהבה אותה. עכשיו אבא ואמא מתו וגיורא ואליעזר עזבו את הקיבוץ עם המשפחות שלהם, ונשארו רק היא וקוראל, לבד בעולם, והילדה כועסת כל הזמן.

לפני שנה שמעון בא לקיבוץ, בפעם הראשונה מאז שהילדה נולדה. שבע שנים, ופתאום הוא התקשר מהשער. זהו, היא חשבה. עכשיו. הוא יראה את הילדה הזו, שהיא קשה ועקשנית נורא אבל גם יפה וטובה, והוא לא יוכל לעזוב אותנו יותר אף פעם. הוא לא יוכל.
היא רצה לשער מהר מהר, ובחלון המכונית הכחולה ראתה אותו שמח לקראתה, עם העור הכהה והחיוך הגדול שלו. הוא לא רצה להיכנס.
"אי אפשר שיראו אותי," אמר. "את בטח מבינה, מותק. אני גבר נשוי."
וגם לא רצה שתביא את קוראל לשער, אליו.
היא בלעה את הצער כמו רוק והלכה איתו אל מאחורי הברושים של בית הקברות, ושם, באוטו שלו, הם עשו הכל: עשו מה שהוא אוהב עד שהוא צחק, וגם הוא עשה שהיא תצחק, והיה לה קשה הפעם, אבל יש לו סבלנות בשביל זה, ובסוף היא באמת צחקה.
אחר כך עמדה והסתכלה על המכונית הכחולה נוסעת משם ולא הבינה איך הוא הצליח לעשות שתצחק אם היא כל כך עצובה.

שמעון לא יודע, אבל היא סיפרה לקוראל כבר מזמן על האחות שלה שקוראים לה אלינור ועל האח שקוראים לו שון, איך שהם אוהבים לראות הרבה טלוויזיה ולאכול פיצה ושיש להם אמא אחרת. פעם קוראל היתה מקשיבה, וכשהיתה קטנה חיכתה להם שיבואו. אבל כשעבר הרבה זמן והם לא באו, ואבא שלה לא בא, היא כעסה.
אחר כך היא לא הסכימה יותר לשמוע על אלינור ושון. היא סגרה חזק את האוזניים וצעקה "אינא לך ואינא לך, אני לא שומעת אותך!"
היא אמרה שהאחים שלה זה ליידי ואסלן הכלבים, וג'ינג'י ורץ ותותי החתולים, ולא אכפת לה כל מיני אחים שהיא לא מכירה, שבטח גם אמא שלהם מפגרת. "אין לי שום אבא ושום אחים בעולם," ככה הילדה אמרה לה אולי אלף פעמים
מי בכלל יכול לדמיין דבר כזה, כלבים וחתולים שהם אחים שלך. ילדה טפשה.

לפני שבוע, אחרי שגיורא בא, אמר לה הכל ובכה והלך, היא אמרה לקוראל, "את רואה? הדוד שלך מתגרש, אז אולי גם אבא שלך עוד יתגרש. הוא יעזוב את האשה שהוא לא אוהב ויבוא להיות איתנו פה. אולי הוא יביא את אלינור ושון ויהיו לך סוף סוף אחים אמיתיים, לא רק חיות." וקוראל לא כעסה וגם לא אמרה לה שהיא מפגרת וטפשה, רק חייכה ורצה החוצה אל הכלבים והחתולים והדשאים הגדולים.
מאז, בכל בוקר, כל הדרך למפעל, היא התפללה חזק חזק. בבקשה, אלוהים, תעשה ששמעון יתגרש, או שייפול קסאם על אשתו שהוא לא אוהב והיא תמות, ואז שמעון ואלינור ושון יבואו לגור איתי ועם קוראל בקיבוץ, ושאני לא אצטרך יותר לנסוע לעבוד במפעל.
ככה היא ביקשה ממנו, ולא היה אכפת לה שזה לא יפה לרצות שמישהו ימות. לא היה אכפת לה מאף אחד, כי היא רצתה לישון עם שמעון בלילה ולהתנשק איתו כל הזמן. והיא לא רצתה אף פעם יותר לספור עד שלושים לאט ולהסתכל על השערות על העור של העוף ולדמיין איך הקסאם הזה יורד מהשמיים על המפעל ועושה חור בתקרה ונופל ישר עליה, ואיך היא מתה, ואיך קוראל לבד לבד בעולם הזה, רצה בדשאים הגדולים רק עם השלושה חתולים והשני כלבים.

היום בבוקר, בדיוק כשגמרה להתפלל, בדיוק כשההסעה הגיעה למפעל, רפי עבר ממול וצעק, "הוא עזב! הוא עזב! שמעון עזב!"
לרגע היא לא זכרה שזה רפי, והוא רשע. היא שמחה ואמרה, "שמעון עזב את אשתו?"
רפי עצר וצחק. "מה פתאום, יא מפגרת," הוא אמר. "הוא עזב את המפעל. ואת שדרות. זהו, הלך מפה. אשתו נמאס לה מכל הקסאמים והיא מצאה לו עבודה במפעל כמו שלנו, במגדל העמק. תאמיני לי, הכי צודקת."
"לא יכול להיות," היא אמרה.
"תתפלאי!" אמר רפי.
"הוא לא היה עוזב פה." אמרה. "הוא לא היה עוזב פה בלי להגיד לי."
"למה מי את, מפגרת?" הצחוק של רפי היה גבוה ורע. "מי את חושבת שאת?"
היא עמדה מולו, שתוקה.
"נו, מפגרת," אמר רפי, "תגידי משהו!"
היא לא אמרה.
"אז מי ישמור עלייך עכשיו?" הוא אמר.
היא עמדה מול שער המפעל, פיה פתוח. היא הרימה את מבטה אל השמיים. שמיים לבנים ושרופים לגמרי.
הסירנה התעוררה. "צבע אדום" אמר הקול של האשה. "צבע אדום".
רפי פנה לאחור והסתכל על המפעל. "בואי מפגרת," אמר. "לא יחכו לנו כל היום."
היא הלכה אחריו. בפנים כולם עבדו לאט לאט, והתפללו.
היא לא התפללה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאול  On 12 ביולי 2009 at 00:50

    לקנות את הספר כאשר ייצא

  • אילן  On 12 ביולי 2009 at 07:29

    חזק

  • מיכל  On 12 ביולי 2009 at 07:29

    להתאזר בסבלנות רבה.
    נפלא

  • ג'וליאנה  On 12 ביולי 2009 at 09:04

    אני כל כך אוהבת את האמפתיה שיש לך לדמויות שלך.
    זה בכלל לא מובן מאליו.

  • טלי  On 12 ביולי 2009 at 13:57

    וואי, רוני- כל כך הרבה כאבים בסיפור כל כך קצר, קשה להכיל.

    אבל נהדר!

    אני רוצה לחבק אותן. גם אותה וגם את קוראל…

  • אהרן  On 12 ביולי 2009 at 17:24

    רוצה עליהן רומאן באורך מלא
    אפשר להזמין ?

  • רזי בן-עזר  On 12 ביולי 2009 at 17:33

    להתענג שוב ושוב על כתיבתך

  • בחזרה לצועד  On 13 ביולי 2009 at 13:47

    לכל קודמי.

  • שועי  On 14 ביולי 2009 at 13:26

    תימטיזציה של כאב
    ההולך ומרחיב מעגליו
    כמו אבן, אחרי שהיא צוללת במים

    וכמו טלי, חשתי גם אני רצון לדעת
    מה עלה בגורלהּ
    ומה יהא על קוראל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: