וביום בהיר אחד

יום בהיר וחם ונשוב רוחות, ביום הזה נוחתת בתיבה הודעה מהדר (פרטים יבואו, אבל לא היום), והכל משתנה.

> מברוק לסופרת החדשה של כנרת זמורה ביתן!

וככה, פתאום, הצבעים מסתחררים והחיים נראים פתאום אחרת לגמרי, למרות שהכל בדיוק אותו דבר כמו אתמול. משהו נגמר, ומשהו אחר לגמרי מתחיל.

זה קרה בן רגע. במהירות עצומה. מסע של שלושים וארבע שנים נגמר בדקה.

תמיד ידעתי בדיוק איך ומתי זה יקרה.
כשהייתי בת עשרים ואחת, אחרי הצבא, עבדתי בחנות ספרים. הייתי מאושרת כל כך.
בסוף היום הראשון התיישבתי ליד הדלפק במטבח עם כוס קפה ואמרתי לאבא שלי, "יום אחד אני אכתוב ספר והוא יהיה שם, על המדפים, עם כל הספרים האלה."
אבא שאל אותי למה שלא אכתוב את הספר ממש עכשיו. הרי יש לי זמן, ואין משפחה ואין מחויבויות. זה הזמן האידאלי, הוא אמר.
נופפתי בידי בביטול. "אני לא יודעת כלום על כלום," אמרתי לו. "כשאני אגדל, אני אכתוב ואוציא ספרים. כשאהיה בת ארבעים, אני חושבת. אז אני בטח אכיר קצת יותר את העולם."

בראשון באוגוסט השנה אני חוגגת יום הולדת ארבעים. ואני כבר מכירה קצת יותר את העולם, ממש כמו שחשבתי.

נועה ואני מתחילות לעבוד אחרי החגים.