ממש ממש! (שלושה רגעים מרגשים)

לפעמים הללי בת השנתיים נורא מתרגשת ממשהו, ואז היא אומרת, "וואו! זה ממש ממש!"

ניסיתי לשאול על זה, מה ממש ממש? אבל זה לא עבד. היא מבינה יפה מאוד מה היא רוצה להגיד, וזה בדיוק זה. ממש ממש! כשאורי קציר היקר הזמין אותי להשתתף, ניסיתי לבחור שלושה רגעים שהם בדיוק כאלה. ממש ממש.

The only living boy in New York – Simon and Garfunkel

מה היה בשיר הזה דווקא? אה, הכל היה בו. הוא התנגן בבית מאז שהיינו קטנטנים. התקליט האהוב ביותר, "גשר על מים סוערים". שמענו אותו כל כך הרבה פעמים, עד שהוא נצרב בדי.אנ.איי.
אבל כמו כל השירים ששמענו ביחד, כל אחד מאיתנו שמע לגמרי לבד, ההאזנה המשותפת החריפה את הבדידות, משום שלא הצליחה ליצור את הגשר המובטח. בית אחד ובו שלושה ילדים, כל אחד מהם אי בודד ומרוחק מאוד במים הסוערים. כל אחד מאיתנו היה הילד החי היחיד, וכולנו רצינו לניו יורק.
(כשהגעתי בסופו של דבר לניו יורק היה חורף ולי היו רק מכנסיים דקיקים ותינוק קפוא, והלכתי ברחובות העיר ובכיתי מעל ראשו, שלא יראה את דמעותי. ליד הרוקפלר סנטר פנה אלי נער שחור ואמר, "הי, ליידי, דונט יו קריי.") שרתי.

Tom, catch your plane ride on time. I know your part will go fine. Fly, down to Mexico, doh un do doh, doh un do doh, here I am, the only living boy in New York…
Half of the time we're gone but we don't know where, we don't know where

.

ביום שלישי שעבר בועז כהן השמיע את השיר הזה בשמונה בבוקר ואני חשבתי על האחים שלי. בערב התקשרתי לאחי ואמרתי לו, אתה לא תאמין מה שמעתי הבוקר.
כן, הוא אמר. בשמונה בבוקר. שמעתי וחשבתי עלייך. ולרגע שוב עלו הדמעות. הנה, ניצחנו. הקמנו את הגשר. אנחנו כבר יודעים להיות לבד ביחד.

ערן ההוא שנתן לי מתיו ארנולד
ערן ההוא היה המורה הפרטי שלי למתמטיקה ואהובי הראשון, כשהייתי רק בת 15. אחרי כמה שיעורים אמרתי לו שזה עומד לקרות, אנחנו, והוא פשוט צחק. הוא היה בן 23, סטודנט למחשבים. היתה לו חברה. אבל למרות הכל, נאמן לתפקיד המורה, הוא הסכים ללמד אותי את כל שאבקש ממנו. וכך היה.
הוא נתן לי ספרים ושירים ואהבה אחת נכזבת. אחד מהספרים הללו היה "בני בי רב" של ראובן קריץ. שמה של גיבורת הספר היה רוני בשן, וזה היה גם שמי אז. כל כך נסערתי מהרעיון שמישהו כתב ספר שלם וגיבורה (מקסימה) ששמה כשמי. ועוד קיבלתי אותו מערן! את שנת הלימודים העגומה שלי באוניברסיטה בירושלים אני חייבת לפנטזיה שהוליד בי הספר ההוא.
אבל את ההתרגשות הגדולה באמת הסב לי האפיגרף, ציטוט מתוך שיר של מתיו ארנולד:

But thou hast long had place to prove
This truth — to prove, and make thine own
Thou hast been, shalt be, art, alone.

וממש כפי שמנבא הציטוט החכם הזה, בתוך זמן קצר גילו הוריי את דבר הרומן האסור, וערן גורש מחיי, ושוב הייתי לבדי.

 

הרגע השלישי, יואבי
בכל זאת רגע אחד פרטי, רגע הפוך מבדידות שיאזן את שני אלה שקדמו לו. (מצטערת אורי, זה פשוט הרגע הכי).
זה קרה בשבועות לפני ארבע-עשרה שנים. בערב החג פתחתי שיחה פרטית ב-
IRC עם יואבי, והעזתי בקושי רב להתוודות בפניו שהוא מוצא חן בעיני. הוא היה מהוסס ונבוך. לא הבנתי לגמרי את התגובה שלו.
במוצאי החג הוא התקשר אלי. הייתי חולה, בדירה שכורה ברמת גן עם השותפה הכי איומה בתולדותי. אמרתי לו שנצטרך לדחות למחר כי אני לא מרגישה כל כך טוב. אחרי חצי שעה הוא הגיע, נושא בידיו שני מגשי פיצה (מסניף של פיצה 1+1 ליד הבית) ובקבוק קולה.
אני לא אוהבת פיצה ולא אוהבת קולה, ועד היום אני לא תמיד מבינה את התגובות שלו, אבל התרגשתי נורא, והתאהבתי. עד היום אני מאוהבת באיש המרגיז והמתוק והנפלא הזה.
(אחר כך היו גם שלוש התרגשויות שנולדו בינינו, אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת).

(בדרך ויתרתי על שני רגעים פשוט כי הופיעו כבר אצל מישהו אחר , אז הרגע השני אצל הלחשנית והרגע השלישי של קורדליה הם גם שלי)


מעבירה את מטה הקסם – כתיבת הרשימה הזו מעוררת הרבה זכרונות – לאליסיה שחף, ריקי כהן, בועז כהן, בתיה בכר, מיכל פרנקל וחלי גולדנברג.

תעבירו את זה הלאה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרורית  On 11 ביוני 2009 at 06:59

    וואו. שלושה רגעים ממש ממש. ממש מרגשים, והראשון ממש שורט בלב (אולי גם כי חזרתי מניו יורק וזה טרי אצלי, גם אחאות וכאלה.)
    תודה.

  • לי  On 11 ביוני 2009 at 11:47

    האמת שיש הרבה קסם ברגע השני והשלישי שלך, אבל אני עוד מייבבת על הגשר בינך לבין אחיך. אולי מישהו צריך לבוא ולהגיד לי דונט יו קריי.
    זה יפה שאת עדיין לא מבינה את התגובות של יואב. ככה יהיה לכם מעניין יחד עד גיל 30.
    בחזרה לגשר – למה בילדות כל אחד היה בודד למרות שאתם -האחים – כן מתאימים? האם הבדידות היא משהו אינהרנטי ומהותי לילדות כי אנחנו עוד לא מספיק מפותחים לבנות גשרים בינינו?

  • מיכל  On 11 ביוני 2009 at 11:47

    מעניינת מאוד.

    העברת אלי מטלה לא קלה (!) תודה 🙂

  • לי  On 11 ביוני 2009 at 11:48

    אבל אפשר גם גיל 30 ביומולדת ההפוך החל ב-35 במאי

  • טלי  On 11 ביוני 2009 at 13:42

    למרות שהאמת היא שנדמה לי שגם הרבה פוסטים נוספים שלך יכולים להכנס לקטגוריית הרגעים המרגשים… (-:

  • צפריר  On 11 ביוני 2009 at 14:25

    אשכרה מעניין איך אורה הכפולה וג'ון אירווינג התגנבו להם לפוסטים שקישרת אליהם למטה. ללמדך שהחוויות הכי פרטיות שלנו – במבט ממעל – הם כמו צ'יריוס מהסופר. לכולם יש כזה בבית.

    אבל הנה משהו שהוא רק שלנו: הערבים על המרפסת בנתניה עם הנובלס. אחח, הנעורים. היה מסריח, אבל בלתי נשכח.

  • יואב  On 11 ביוני 2009 at 16:11

    אהבתי מאוד. בעיקר את השלישי, כמובן, אבל זה בגלל שאני תמיד סקרן לגבי איך אנשים מתחברים…
    (:

  • הלחשנית  On 13 ביוני 2009 at 19:20

    מאוד ריגשו אותי הרגעים שלך, הם מתקיימים ברווחים בין האנשים, מנתקים ומחברים ביניהם.
    זה אזור מסוכן, ומרגש, של נקודות מפגש.

    והתיאור שלך הולכת לבד בניו יורק עם התינוק היה מפעים.
    והזכיר לי את השיר החמוד הזה:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: