המורה שאמרה פעמיים, והתלמידה ששכחה אותה

פעם, לפני שנים רבות, במקום לא כל כך רחוק, כי הארץ הזו קטנה מאוד, היתה מורה אחת, שאמרה תמיד פעמיים.
היא לא אמרה כל דבר פעמיים. אבל את הדברים הטובים תמיד אמרה שוב.
היא עשתה את זה לכולם, לכל תלמידיה, אבל אני אספר עלי, כי אותי אני זוכרת.

היא אמרה לי שהחיבור שכתבתי נפלא. היא אמרה לי כל מה שהיה נפלא בחיבור ההוא. היא דייקה את דבריה לכדי משפטים מעטים, מדודים, שהכילו הכל.
ואז היא אמרה, "עכשיו תרשמי." היא הכתיבה לי מילה במילה את אותם משפטים מעטים, מדודים, שהכילו הכל.
וכשסיימתי לכתוב אמרה, "בכל פעם שאגיד לך מה לא עובד בטקסט שלך, בכל פעם שאבקש ממך לתקן, לשכתב, למחוק – תוכלי לקרוא את מה שכתבת עכשיו, ולזכור שגם את זה אני אמרתי. לך. עלייך."

מי?
מי היתה המורה ההיא? ואיפה זה קרה? מכיתה א' ועד י"ב למדתי ב-12 בתי ספר, בערים וכפרים וקיבוצים, אחר כך למדתי במכללות ובאוניברסיטה אחת.
אולי היא היתה בבאר שבע ואולי בערד, אולי בביה"ס האזורי שער הנגב ואולי בראשון לציון, אולי במכללת תל חי ואולי במכללת רמת גן, אולי אפילו באוניברסיטה העברית.
(לא. באוניברסיטה העברית לא היו לי מורות. אף לא אחת. רק גברים. חלקם היו בהחלט נפלאים, אבל אף אחד מהם לא היה פלא כמוה).

שכחתי מי היית, מורתי. סליחה.
אבל למדתי ממך את הדבר החשוב הזה. מילים של ביקורת צריכות להישמע רק פעם אחת. מילים טובות – לפחות פעמיים. שישקעו עמוק עמוק, שייוותרו לרגעים האחרים, שבהם מישהו עשוי להזדקק להן שוב.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 27 במאי 2009 at 11:57

    מושלמת.

    תנאי הכרחי, ולמעשה גם מספיק

  • איילת  On 27 במאי 2009 at 12:14

    חלק מההוויה היא לזכור את מה שפגע, את מה שהעיק והיה לא נעים. אנחנו נוטים לתת למילים הטובות לעבור הלאה אחרי שניחמו לרגע. לכן כדאי לומר דברים טובים פעמיים, אבל לכן גם הגיוני שאת לא זוכרת מי זו היתה.
    למדתי בשלושה בתי ספר – 2 יסודי ואחד תיכון, ואני זוכרת כל אחת ואחת מהמורות שלי – המחנכות והמקצועיות. זוכרת בשם, זוכרת בפנים, זוכרת בתגובות.
    לא היו להן מילים טובות. על פי רוב היו להן מילים סתמיות. כאלה עם פוטנציאל לא ממומש, לפעמים הן בכלל לא זכרו אותי והיו צריכות לדפדף אחורה ביומן כדי לדקלם את מה שכתבו חודשים קודם. 12 שנה של כלום ושל סתם, מתוכן 4 שנות תיכון שכל בוקר בהן נפתח ביגון גדול וכל ערב בהן נגמר בתסכול עמוק.

    אני זוכרת אותן כדי לא לשכוח איזה בתי ספר לא אפקוד יותר לעולם – כתלמידה וכהורה.
    אני זוכרת אותן כדי שאוכל לעבור לצד השני של הרחוב כשאראה אותן, כדי שאוכל להצביע עליהן ולהגיד לילדים שלי – רואים? מהן למדתי את הדבר החשוב ביותר בחיים. איזה מין אדם אני לא רוצה להיות.

  • אסתי  On 27 במאי 2009 at 12:26

    חכמה ונפלאה ואני את הרעיון הזה לקחתי לעצמי ברשותך, ואיישם אותו עם הסטודנטים שלי.

    כל כך חשוב וכל כך בונה.
    תודה יקירתי שהבאת לכאן שנלמד גם אנחנו מהמורה העלומה שרק נותר לקוות שאולי במקרה תגיע לכאן ותראה איך דבריה ממשיכים להתקיים בעולם.

  • חנן כהן  On 27 במאי 2009 at 12:33

    ובדיוק היום צץ לי פוסט בבלוג Guru’s Handbook

    גורו במובן הפשוט של מורה.

    היום הוא כותב על עריצות הציוּנים.

    מומלץ בהחלט

    http://guruhandbook.com/2009/05/26/resisting-the-tyranny-of-grades/

  • לי  On 27 במאי 2009 at 12:42

    דמעתי…
    איזו חכמה היא שהיא אמרה לך לרשום. ומותר לנו גם לעצמנו, להעתיק את הפידבקים החיוביים, לרשום, לשנן ולהיזכר.
    אנשים נרתעים מזה, כאילו זה יהירות או לא רציני או לא חשוב, כאילו הביקורת חשובה יותר. טועים.

  • תמי  On 27 במאי 2009 at 12:42

    אני זוכרת שמורה אחד בתיכון אמר עליי משהו שהיה כל כך נכון, כל כך מביט ורואה, שהייתי בהלם גמור מעצם קיומה של האפשרות הזו, בתוך בית ספר, מקום שבשלבים די מוקדמים לומדים בו שהמצב הרגיל הוא שלא רואים אותך באמת.
    לא נתתי לו שום אפשרות לדעת שהמילים שלו עשו משהו, נגעו איפשהו (טוב, הייתי בגיל ההתבגרות)

  • לי  On 27 במאי 2009 at 12:43

    מאוד חשוב שהיא הסבירה בדיוק מה היה נפלא, ולא אמרה סתם "נפלא".

  • שרון רז  On 27 במאי 2009 at 13:12

    יופי של מורה
    יופי של מורה
    איך שכחת אותה?
    יופי של פוסט
    יופי של פוסט

  • אורה  On 27 במאי 2009 at 13:28

    מורה נדירה. כל כך חבל שהחווייה שלי כל כך דומה לזו של איילת, מלבד מורה אחת שלימדה אותי בכתה א'-ג' וקראו לה מרים שפירא. הנה, את שמה אזכור תמיד.

  • רוני  On 27 במאי 2009 at 13:32

    קחו קצת מהמורה האנונימית והטובה שלי. תקראו לזה אי-לרנינג, הנה, במתנה.

    שרון, הצחקת אותי. אתה תלמיד מצוין!

    תודה לכולם על המילים הטובות. פתאום אני מקווה שיגיעו לפה מורים ויקראו וילמדו מהאישה ההיא.
    היום אפילו לא חייבים להכתיב. אפשר להקליט ישר לטלפון הנייד.

  • רוני  On 27 במאי 2009 at 13:42

    האהובה:
    http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=168381

  • הורוסקופ  On 27 במאי 2009 at 14:06

    אני בטוחה ששמה של המורה יצוץ לך פתאום, בקרוב

  • ג'וליאנה  On 27 במאי 2009 at 14:47

    המורה הזאת נשמעת לי באמת משהו מיוחד ואת התוצר הנפלא שלה.
    תענוג!

  • עדה  On 27 במאי 2009 at 15:09

    הו, כמה נכון.
    לשמור אותם לימי סגריר. בהחלט.
    וכמה יפה זה כתוב, ואיזו מחווה יפה למורה, אפילו אם שמה נשכח.

  • אליסיה  On 27 במאי 2009 at 15:39

    נפלא. מקווה שהרבה מורים יקראו את המילים האלה.
    הלוואי והיו/יהיו הרבה מורות וגם מורים כאלה

  • ח ל י  On 27 במאי 2009 at 16:20

    טוב,
    זה ברור שככה צריך
    וזה ברור כמה עצוב שכל כך מעט ילדים/ות זוכים לכזו מתנה לחיים….

    וסליחה שאני קופצת ומערבבת מורה במורה אבל אנ'לא יכולה שלא להראות שיש עוד כאלה גם בימים האלה –
    http://www.notes.co.il/chelli/33305.asp

  • טלי  On 27 במאי 2009 at 18:25

    ובתור מי שגם משמשת ועוד אשמש כמורה לפעמים- אני מתכוונת לאמץ את הפטנט.

    אני דוקא זוכרת היטב גם את המורים הרעים (כולל אחת שאני משתדלת לא לפגוש ברחוב, בדומה לאיילת) אבל גם, ובעיקר, את המורים הטובים, האנושיים והנפלאים ובראשם הנה, אני לומדת מאורה)- מירה פונדק ונטע הכרמלי שלימדו אותי בביה"ס הפתוח בחיפה ורביב רייכרט ודרור זימרי שלמדו אותי בביה"ס הדמוקרטי בחדרה, ולשני בתיה"ס האלה נמלטתי אחרי נסיון מר עם מורים סתמיים, אטומים ו"רגילים" למכביר.

  • רוני  On 27 במאי 2009 at 19:02

    אחד משלי: ד"ר אבנר דה-שליט (היום ודאי פרופסור) מהאוניברסיטה העברית, שהאמין בי יותר מכפי שהאמנתי בעצמי.

  • גיל  On 27 במאי 2009 at 19:19

    מה זה "דייקה את דבריה"? צר לי אבל זה קלוקל ומעפן, וחבל שהמורה ההיא לא לימדה אותך לדייק בדברייך

  • רוני  On 27 במאי 2009 at 19:32

    לא נראה שבאמת צר לך.
    מי שצר לו מציע תיקון ולא מסמן בתוויות. אבל זה בסדר.
    רק שיהיה ברור, אני בוחרת את הטעויות שלי, ועושה אותן מתוך התכוונות גמורה. זו הפעלה של חירות לשונית, וזה חלק מהמנדט שסידרתי לעצתמי באתר הזה.
    (נכון יותר להגיד "המנדט שנתתי לעצמי", כמובן, ובכלל, מנדט מקבלים, לא לוקחים, ובטח לא מסדרים, ובטח לא לעצמנו.)

  • גיל  On 27 במאי 2009 at 21:46

    כן, תיארתי לעצמי שזאת מין התחנחנות לשונית קישוטית כזאת, שחוץ מאיזה שיבוש קל אין בה בעצם כלום, אבל זה נחמדי כזה לשבשש את השפה, כי אחרת מה יהיה? איך יידעו שאני כותבת כזה חמוד ומיוחד?

  • רוני  On 28 במאי 2009 at 02:26

    שבחרת לבקר פעמיים, ודווקא בסוף הרשימה הזו, שמדברת על היכולת לחזק אחרים ולא להחליש.

    אתה כותב יפה מאוד. באמת. ויש לך גם חוש הומור. אני מקווה בשבילך שבמקומות אחרים בחיים שלך אתה מצליח לבטא את שני אלה בצורה שמשמחת אנשים, שנעימה לך. אני מקווה שבכל זאת תיקח גם משהו טוב ממה שנאמר כאן, על ידי ועל ידי האחרים.
    כל טוב.

  • יוסי דר  On 28 במאי 2009 at 17:26

    אבל גיל לא מדייק.

    הניתן לומר דייקה בדבריה לכדי…?
    הרי המילה "לכדי" מחייבת שיהיה מדובר לפניה בפועל יוצא (המבוטא בהמשכו במילת היחס "את" ולא באות היחס "ב-").

    דוגמא:
    "משמע מדברי הרמב"ם שיש איסור לזרוע בעציץ שאינו נקוב אלא שהוא אסור מדרבנן בלבד, שהרי חייב מכת מרדות. הרדב"ז כתב שהרמב"ם *דייק את* דבריו מהמשנה האומרת שעציץ שאינו נקוב אינו מקדש משמע מכאן שאיסור יש במעשה זה, ועל כן איסורו הוא רק מדרבנן".

    וסליחה על הטרחנות ערב החג…

  • צפריר  On 31 במאי 2009 at 10:04

    גיל, לך מכאן גועלי. רוני אומרת לך דברים נחמדים אבל כל מי שקורא כאן חושב את ההיפך.

    אגב, גם אני לא זוכר את המורים שלי.

  • סיגלית  On 5 ביוני 2009 at 23:33

    אתי קניאל.
    ומצטרפת בעניין אבנר דה שליט, הר פרופסור. איש מקסים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: