פחד סגול שזיף

אני כוססת ציפורניים. (איזו מילה מצחיקה זו כוססת. כססס) ואף פעם אני לא צובעת את ציפורני בלקה. אף פעם לא.
בשבוע שעבר כן צבעתי.
למה? ככה, התחשק לי. כל דבר צריך להסביר?

(רציתי ציפורניים קצרות וכהות. ציפורניים בנות 16. כמו הבנות של השכנה, פרחות קטנות, עושות המון רעש, מעשנות בכניסה לבניין, כולן בציפורניים קצרות, צבועות בצבעים כהים. קצה הציפורן חשוף תמיד. הן כוססות בשיניהן, ואז תופסות פינת צבע ומקלפות רצועות, כמו תפוז. מציירות נגטיב של פרנץ' מניקור.
ובכל זאת, הן ילדות טובות. "רוני, אל תגידי לאמא שאני מעשנת, בַקשה-בַקשה, טוב?")

לא רוצה להסביר. ככה. צבעתי כי רציתי.
הלכתי אל טלי הקוסמטיקאית בערב. שתינו היינו עייפות, והגב שלה כאב. נשענו זו על זו, כתף לכתף נגדית, והיא סיפרה לי כמה היא אוהבת לצייר את הפס הלבן הדקיק של קצה הפרנץ', ולדייק אותו עד שהלקוחה תיאנח מרוב נחת. וגם אם הלקוחה לא נאנחת, היא עצמה – פורחת.

על בקבוקון הצבע נכתב VAMP. ככה, באותיות גדולות.

vamp
(פ') להטליא, לאלתר נגינה; נגינה מאולתרת; לייצר חרטום-נעל; לנצל סקס-אפיל למטרות אישיות ולניצול.
(ש"ע) חרטום-נעל; נגינה מאולתרת; לעבוד על קטע שקיים כבר (ספר או מאמר למשל); ערפד; עלוקה (לגבי אישה חושנית המנצלת את יופיה ואת הסקס-אפיל שלה למטרותיה).
(מתוך: מילון בבילון)

בורדו שזיף עמוק. צבע שהעיניים שוקעות בו, משתכשכות באפשרויות הפיתוי האינסופיות.

בבוקר למחרת הלכתי להוציא את הללי מהמיטה. היא חייכה אלי חיוך מנומנם, לחיים סופגניות, עיניים מרפרפות כמו צמד פרפרים מאוהב באביב. הושטתי אליה שתי ידיים, והיא חייכה אלי ואז, בבת אחת, התכרכמו פניה והיא אמרה "לא!" וכבשה את פניה בידיה.
כל גופה התכווץ, ואז התכדר. היא עושה את זה כשהיא מפחדת נורא, הופכת לכדור קטן ומאובן. אי אפשר לפתוח, אי אפשר להיכנס. ילדה חזקה. פחדים גדולים.

מה קרה, לולי? מה קרה?
היא הציצה בין הזרועות והצביעה על הציפורניים שלי רועדת.
לולי, זה רק צבע.
לֹאצה. לֹאצה לֹאצה לֹאצה.
בואי לאמא, מתוקה.
לֹאצה!
וכך יומיים שלמים. לֹאצה. בכל פעם שהצלחתי להגניב את הידיים אל מותניה מבלי שתשים לב היא התפרקדה אלי וחייכה ואהבה, ובכל פעם שפגשה את הבורדו-שזיף עמוק נמלטה לעברו האחר של הבית.

אחרי יומיים הצלחתי לשכנע אותה. זה רק צבע, לולי. רק צבע.
כבר שבוע עבר. היא הסכינה עם החידוש.
אבל הצבע מתקלף. (אני כוססת בשיני, ואז תופסת פינת צבע ומקלפת רצועות, כמו תפוז. מציירת נגטיב של פרנץ' מניקור.) ובכל פעם שהיא עוברת לידי ועיניה נופלות על שייריו היא מושיטה אצבע ואומרת, "זה צבע". לפעמים, בזהירות, בקצה אצבע, היא נוגעת. צבע, היא אומרת, מרגיעה את עצמה שוב. מזכירה לעצמה שמתחת לצבע יש אמא.

אני מביטה מבעד לעיניה ומתרככת. בפעם הבאה אשים צבע פשוט יותר, רך יותר, בלי ערפדים ועלוקות וסקס אפיל. צבע שיכול ללטף אותה בלילה בלי להפחיד.
כי אישה, מותר שתפחיד את כל העולם. אפילו רצוי.
אבל לא. אף פעם לא. בשום פנים ואופן לא.
אסור שתפחיד את התינוקת שלה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 25 במאי 2009 at 09:33

    בטח אסור – שמרי את הפוסט הזה, ותני לה לקרוא כשתגדל ותשים לקים כאלו בעצמה 🙂

    את כותבת תענוג, והתמונה..

    נ.ב.: גם שפתון שחור של פאנקיסטים לא מומלץ 🙂

  • מרית  On 25 במאי 2009 at 10:51

    ומצד שני זה גם מפגש ראשון עם מורכבות. לא כל מי שיש לו לק שחור על הצפורניים (או סטריאוטיפים אחרים) הוא אוייב.
    וגם תרופה מוקדמת לפחד משינויים, שהוא אחד הפחדים שהכי מאמללים את האנשים
    דווקא מצא חן בעיני שלא מחקת אותו מיד

  • ח ל י  On 25 במאי 2009 at 11:19

    תבואו פה. לנוער יש אוסף של כל צבע אפשרי, כולל תכלת וה. תוכל לבחור צבע לכל אצבע לבד…אני בטוחה שורוד על כל גווניו ישבה את ליבה…:)

    uvthxur vfh dsuk zv kvpjhs ,hbueu

  • טובה  On 25 במאי 2009 at 11:43

    בציפורני הרגליים.
    הבכור שלי, אז בן 10 וחצי בערך, פשוט נחרד. "אני לא יכול להסתכל על זה!", היה אומר בכל פעם שנפל מבטו על כפות הרגליים שלי.

  • ג'וליאנה  On 25 במאי 2009 at 12:34

    יש משהו מאד יפה בדואליות הזאת. את אמא ואת גם אשה אינדיבדואליסטית עם גחמות אופנתיות.מעניין מה זה עורר בלולי (לולי זה גם אחד מאלפי שמות החיבה של הבן שלי)

  • אביגיל  On 25 במאי 2009 at 12:35

    כמה חופש יש באמירה הזאת.
    אני מתרגלת אותה בשנים האחרונות בהנאה גדולה (גם בכל הקשור ללק ובני דודיו, אבל גם על דברים הרבה יותר גדולים).

  • לי  On 25 במאי 2009 at 15:26

    נראה לי שנגעת במשהו עמוק כי עולות לי דמעות…
    והכתיבה כה יפה וחושנית.

  • טלי  On 25 במאי 2009 at 20:00

    הצלחתי להזדהות גם איתך (למרות שבחיים לא שמתי לק, הציפורניים שלי ורדרדות ומבריקות למדי בכוחות עצמן ולק אף פעם לא עשה לי את זה) וגם איתה (למרות שאף פעם לא פחדתי מלק, אבל בגיל קטן כן פחדתי מתספורת של אמא שלי, והרבה שנים אח"כ מגוון ילדים שקרובים לליבי פחדו או לפחות נרתעו מתספורת חדשה שלי.

    העיקר שאתן קשובות זו לזו. הכי חשוב (-:

  • יואב  On 25 במאי 2009 at 21:30

    אף פעם לא מצאתי יופי מיוחד בצפורניים צבועות.
    יש משהו לא טבעי בזה.
    אבל מה אני כבר מבין ביופי.

    תראי לה את הפוסט הזה כשתגדל ותרצה לצבוע בעצמה…
    (:

  • ימימה  On 25 במאי 2009 at 23:26

    גם איילת היא לולי, כמובן, וגם, לפעמים, אללי, כמו שלך רק עם אל"ף)

    את יודעת שפעם חטפתי ריתוק בצבא בזכות לק על הציפורניים? סיפור משעשע.

  • יואב (אבני)  On 26 במאי 2009 at 14:21

    וגם זקן בן שלושה ימים יכול לעורר צרות בהתחלה, אבל את מייקי היום זה כבר מצחיק.

    ואני עדיין זוכר את זה של אבא שלי – בן כמה שבועות – כשחזר ממלחמת יום כיפור ואני לא זיהיתי.

  • צפריר  On 31 במאי 2009 at 10:09

    וואללה, יואב, נגעת בחתיכת מקום מעניין. זקן של אבא שחוזר מהמלחמה. רוני מותק, תחשבי 82, בביקור שלו בבית (גיחי!!) בבאר שבע, לפני הפציעה. זוכרת את הזיפים?

    ולולו היא פלילית. תביאי אותה פה ביום שלישי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: