צללית נערה עם סקסופון, חוף ים המלח, 1990

תחילת שנות התשעים. חיילת משוחררת. מבולבלת.
אני כמעט לבדי בקולנוע. Mo' Better Blues. גבר נרדם שתי שורות מאחורי, נוחר קלות. נער חבוש במשקפיים משתבלל בכסאו בשורה הקדמית.
שפתיו של בליק, החצוצרן, קראו לי לבוא אליו מקצה העולם. חושניות ומסעירות.

אבל אני, אני התאהבתי ביום ההוא בסקסופון.
איך אהבתי את הסקסופון? הערצתי את יופיו כאילו היה יצור חי. כמו גבר יפהפה. כמו סוס אציל.
לא, לא כמו אלה. לא. כפי שהוא. זהוב ומתפתל, מבהיק ויפה תואר.
ויותר מכפי שהתאהבתי במראהו, כבשו אותי צליליו.
איך מתארים את צלילי הסקסופון? את החום העמוק, המתפתל בתוך הבטן, מרדים ומעורר, עוטף מבפנים החוצה את כולי. עוצמת עיניים ומתמכרת. רק הבס והסקסופון ידעו להעמיק כך, למקום שבו אני המוזיקה, המוזיקה היא אני.
בשנה ההיא העניקה לי אהבת הסקסופון מתנות נדירות: את ברנפורד מרסליס ואת ג'ון קולטריין ואת צ'ארלי פארקר.

כבר איני זוכרת איך התגלגל לידי סקסופון אמיתי. בהשאלה, רק לכמה ימים. סלחו לי על השכחה, כמעט עשרים שנה חלפו מאז.
אני זוכרת שלקחתי אותו לידי, ואמרתי לאיזה גבר שאני שוקלת ללמוד לנגן בסקסופון. ובאמת שקלתי.
ובסופו של דבר לא למדתי.

DownUnder
אחי הצעיר שירת אז ביחידת נחל ליד ים המלח, ואני נסעתי לבקר אותו. לקחתי איתי את סקסופון הזהב המושאל. נהגתי בו בחרדת קודש, זהירה וקפדנית. הנחתי אותו במושב לצדי, עטוף בתיבתו, חגור בחגורת הבטיחות. בדרך שמעתי את המוזיקה האהובה של הסרט.

You can never tell what's in a man's mind
And if he's from Harlem, there's no use of even tryin'
Just like the tide, his mind comes and goes
Like March weather, when he'll change
Nobody knows, nobody knows

מדי פעם הושטתי יד ונגעתי בו. הוא היה הגבר שלי מהארלם, החלום המושלם. חשבתי שאנגן בו על בימת הבלו נוט בניו יורק. ואולי דווקא באיזה מועדון זול, אפלולי ונסתר בווילג', או אפילו בהארלם. מעולם לא הייתי בניו יורק, וספייק לי עיצב לה בתודעתי מראה אפלולי, מעושן וסקסי.

קרמבו
אחי היה מאושר מהביקור, אבל היה בעיקר עייף ורעב, ואולי גם עוד דברים שלא מספרים לאחותך הגדולה שהביאה ארגז של קרמבו וקופסת שניצלים. הוא בקושי העיף מבט בסקסופון שלי, רבץ על מיטתו תשוש וסיפר לי משהו מרגיז, ואז הלך לשמירה. ואני נסעתי הביתה.

ואז,
באמצע הדרך, בשעת בין ערביים מוקדמת, פתאום לא יכולתי לשאת עוד את הכמיהה הזו.
למה כמהתי כל כך? לסקסופון, לריגוש, לחיים שיתחילו. לשכוח כבר את הצבא הזה, ששנאתי.
כמהתי לעולם, שיספר לי מה רצונו ממני.
כמהתי להיראות. להישמע. להיאהב.

עצרתי.
ירדתי מהכביש על גבעה קטנה שהשקיפה אל ים המוות. החניתי את הרכב במלוכסן, שאראה את הכביש, שהנוסעים בכביש יראו אותי.
הוצאתי בזהירות את סקסופון הזהב, הגשתי אותו אל שפתי, ונשפתי.
הצלילים היו נוראים. נוראים. חריקות מחרידות. הכלי האציל השמיע צווחות כאב וזעם.
צמרמורת עברה בגווי. אלה לא היו הצלילים החמים והטובים שאהבתי. זה היה רצח, ואני הייתי הרוצחת. הזדקפתי והבטתי בים, עצובה כמותו.

עוד רגע
וידעתי מה עלי לעשות.
פתחתי את דלת המכונית, והנעתי, והשמעתי לי את הקלטת החדשה שקניתי. בייקר סטריט, ג'רי רפרטי. פול ווליום.

You used to think that it was so easy,
You used to say that it was so easy
But you’re tryin’, you’re tryin’ now.
Another year and then you’d be happy
Just one more year and then you’d be happy
But you’re cryin’, you’re cryin’ now.

המכונית רעדה. אדוות נרעדו על פני המים. ציפורים נפוצו לכל עבר. ים המוות ניעור.
ושוב נשענתי על מכסה המנוע, ומילמלתי את המילים, וכשהגיע הרגע הנכון קירבתי שוב את הסקסופון היפה אל שפתי. אבל לא נשפתי.
במקום זאת נשקתי לו. רקדתי עם הסקסופון התלוי על שפתי לצלילי המוזיקה הרחוקה הזו. הייתי שחורה אבודה בים לבן. הייתי סקסופוניסטית אגדית במסע אל המקום הנמוך ביותר בעולם. הייתי אהובתו של בליק, החצוצרן. זו שזכתה בו. זו שידעה איתו את שפת הבלוז.

הנהגים האטו, הביטו בי. חלקם צפרו. נערה צעירה עומדת על גבעה מעל החוף ומנגנת בסקסופון לעת ערב. איזו תמונה ציירתי, ובאיזו התכוונות.
שעה ארוכה ריקדתי שם אל מול הים, עד שצילי התארך ונמזג בחשיכה. שעה ארוכה עצמתי את עיני, והקשבתי מוקסמת לצלילי המוזיקה ולצפירת המכוניות, לקולות ההערצה שעלו מהאספלט מאחורי, לדממה שעלתה מן הים שלפני.

ואז ארזתי את הסקסופון בעדינות בתיבתו, הנחתי אותו על הרצפה, מתחת למושב האחורי, ונסעתי הביתה.
אחרי ימים אחדים השבתי את התיבה לבעליה. לא פתחתי אותה אפילו פעם אחת נוספת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ר"ב  On 20 במאי 2009 at 00:48

    איזה יופי.

  • שועי  On 20 במאי 2009 at 01:30

    יפה ומרגש.
    נתת לי אפילו השראה לכתוב על מדוע עזבתי את הפסנתר אחר כמה וכמה שנות נגינה.
    ואיזה סיפור תחליפי סיפרתי לעצמי במשך שנים, בכדי שלא אבין באמת את שעבר עליי אז.

  • ריקי  On 20 במאי 2009 at 07:08

    שווה לקום בבוקר.
    עילוי

  • אילן  On 20 במאי 2009 at 07:15

    מקסים, ממש מקסים

  • שרון רז  On 20 במאי 2009 at 07:52

    אני עם ריקי, בדיוק מה שהיא כתבה
    אפשר כמעט לראות את זה, את מה שכתבת כה יפה

  • שלומית  On 20 במאי 2009 at 08:31

    והחזיר אותי לימי כסטודנטית בירושלים, קיבלתי ממישהו סקסופון לחודש…וכמה הייתי מאושרת. קל לנגן בו, האצבוע דומה לזה של חלילית. קיבלתי וניגנתי וניגנתי…עד שלקחו לי אותו בחזרה.

  • אנה  On 20 במאי 2009 at 09:09

    חזרה
    במנהרת הזמן, עם המוסיקה של ג'רי רפרטי

  • לי  On 20 במאי 2009 at 09:58

    אני רק צריכה להחליט בדיוק איפה.
    רוני אני מאוהבת בך.

  • יואב  On 20 במאי 2009 at 10:21

    Mo' better makes it Mo' better
    ספייק לי גאוני. ואת דנזל וושינגטון ו-ווסלי סנייפס אני אוהב מאז, לא משנה בכמה סרטים איומים ומשובטים הם הופיעו בהמשך.

  • רחלי  On 20 במאי 2009 at 11:19

    עוקבת תמיד תמיד אחרי הפוסטים שלך…
    את כותבת פשוט נפלא…
    עד כדי כך שאפילו עץ אם גינה מצליחים לרגש…

  • מיכאל  On 20 במאי 2009 at 12:27

    פיוטי כמו שצריך. במידה הנכונה. תודה.

  • ג'וליאנה  On 20 במאי 2009 at 13:28

    יושבת מול המסך. קוראת אותך ופתאום גם אני באילת מסתכלת על הנערה שהיית עם הסקסופון והצלילים.חוויה מדהימה.

  • צפריר  On 20 במאי 2009 at 16:49

    שבאמת, היינו טוחנים קרמבו יפה בימים ההם.

    וחוץ מזה, אחותי אשת האשכולות, אם בסקסופוניסטים עסקינן, קחי לך רגע, ותורידי שיר שנקרא jungleland של, נו, איך לא, ברוס ספרינגסטין, ותשמעי את סולו הסקסופון האולטימטיבי של קלרנס קלמנס.

    ואם לא, אז סתם את ברייקפסט אין אמריקה של סופרטראמפ, לא ככה?

    תודה בעד הקרמבו.

  • טלי  On 20 במאי 2009 at 20:52

    גם אותי הצלחת להביא לרגע הזה, וממש התרגשתי מהאופן שבו הצלחת לקחת חלום כל כך רחוק וזר ולהפוך אותו ללגמרי שלך.

    הכי מקסים יהיה אם פתאום יצוץ פה מישהו מהאנשים שעברו אז בדרך וראו אותך, מישהו שאולי עדיין תוהה לפעמים מי היתה הנערה עם הסקסופון ומה היה הסיפור מאחורי התמונה הזאת.

  • אליסיה  On 21 במאי 2009 at 12:13

    "איזו תמונה ציירתי, ובאיזו התכוונות"

    ככה מציירים
    איזה יופי, רוני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: