על גינה אהובה: איך נכנעתי בפני המאהב הבזוי של הנסיך

אהבה איננה רק פרחים ושושנים

נסיך הגינה שלנו הוא השיזף יפה התואר, יפה הפריחה:

 

בשנה הראשונה היה זקוף ובודד, הבטחה לעולם יפה יותר.
אבל אויה, בשנה השנייה שלנו כאן מצא לו הנסיך יפה התואר מאהב נמוך קומה, שעיר, קוצני ומריר. רק הירוק והצהוב הרכים הללו משווים לו מעט חן.

 

 

בתחילה הייתי גוזמת את השיח החצוף. מקצצת אותו כמעט עד לשורשים, שישתרך לרגלי הנסיך, כנוע ועלוב כפי שהוא.
אבל הוא לא נכנע. חזר ונשלב בין זרועות אהובו יפה התואר.

 

 

זממתי לעקור אותו משורשיו, אבל אי אפשר היה להתעלם ממה שקרה.
הם לא נכנעו. הם. ידעתי שהאהבה הזו היא ריקוד לשניים כשגיליתי את פרחי האהבה שהטיל השזיף על נערו.

 

 

והשיח הקטן והעלוב לבלב תחת אלוף נעוריו, והסמיק לפתע.

 

 

עד מהרה הנחתי את מזמרתי. הפור נפל ביניהם, מי אנו שנפריע.
אנחנו עוד לא מספרים, אבל הם אינם מסתירים דבר. עומדים בקצה הגינה, גאים באהבתם,
והשיח פחוּת הערך, הוא התנשא פתאום אל על, ממסגר את פני אהובו, ניצב בפתחו, מגונן עליו מפני מעריציו משכבר –
אנחנו, עלובים שכמותנו. מותר לנו להשקות, מותר להביט, אבל לגעת – לגעת רק לו מותר.


 

 

הפירות הראשונים כבר מבצבצים. עגלגלים ועזי צבע. עליהם לא נוותר בשום אופן.


 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית  On 7 במאי 2009 at 00:35

    זה לגמרי שלה הטקסט הזה 🙂

  • שועי  On 7 במאי 2009 at 11:20

    אני מתחיל לקבל את הרושם לפיו מתנהל לו בחצר האחורית של ביתך גן יפני ממש
    אשר עציו מדברים אלו עם אלו וציפוריו הומות שיר ורק מן היציאה לשם עשוי אדם להיות הלום מחשבות ומחויך
    (-:

  • אליסיה  On 7 במאי 2009 at 12:01

    מממ…
    מקסים, תמשיכי, תמשיכי

  • לי  On 7 במאי 2009 at 13:29

    אולי תכתבי ספר ילדים?
    באותה הזדמנות זו גם הצגה של אהבה הומוסקסואלית 🙂

  • דנה  On 7 במאי 2009 at 14:51

    ולי היה עץ שזיף כזה שעף בסערה. מקווה שהוא בגן עדן של העצים:)

  • טלי  On 7 במאי 2009 at 16:25

    לקחת את העולם והפכת אותו על הראש והוא הרבה יותר יפה ככה. אני תמיד חושבת על מטפסים כאלה כמי שמציקים, לא כמאהבים. פתחת לי פתח גדול למחשבה, וגם עשית לי חשק עז לעץ שיזף יפה כזה.
    שאלה אגרונומית בורה- שיזף ושזיף זה לא אותו עץ. נכון?

  • רוני  On 7 במאי 2009 at 17:28

    מרית, עשית לי את הבוקר. לגמרי. כמה צחקתי. קראתי את האסופית בטח אלפיים פעמים.
    שועי, אתה צודק, למעשה.
    אלי, אין לי שום תוכניות להפסיק מותק.
    לי, אני לא מצליחה לכתוב סיפורים לילדים! ברוכה הבאה לתסכול #1 שלי
    דנה, אני אבקש מהערבה הבוכייה שלי למסור לו ד"ש שם.
    וטלי – ינאי רק בן 10 וכבר יודע הרבה יותר ממני. והוא מוסר שלשיזף עלים ירוקים לגמרי, ביצתיים.
    השזיף שלנו נקרא למעשה "שזיף הדוב"

  • דפנה לוי  On 7 במאי 2009 at 17:48

    את כמעט משכנעת אותי שיש לצמחים אישיות משלהם ואין לי ברירה אלא לחשוב ששלי ממש לא סובלים אותי…

  • טלי  On 8 במאי 2009 at 13:30

    אז אם רוצים לשתול עץ יפה כמו שלכם צריך לבקש את "שזיף הדב"?

  • זו ש  On 8 במאי 2009 at 14:44

    נהדרת סדרת הגינה הזאת שלך. ממעמקי דירתי האורבנית, המבוטנת, החשוכה, אני מודה לך על הריחות ועל המראות האביביים שבראת בכתב.

  • רוני  On 11 במאי 2009 at 22:22

    שאני רוצחת סדרתית של עציצים. יש לי גנן שמציל את הצמחים מאצבעותי החומות אך האוהבות.
    טלי – הוא אומר שכן 🙂
    וזושה, אני אוהבת אורבני מבוטן וחשוך גם, במיוחד כשאת כותבת עליהם. תודה רבה, יקירתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: