קוראים בסתר – תמר גונן

תמר גונן היא הספרנית בבית הספר היסודי "יחד" במודיעין.
ביקור בספריה של תמר אינו דומה לביקור בספריות שהן כמקדשים דוממים וחמורים, אלה המטילות אימה אפילו על מבוגרים. לא. הספריה הזו היא מקום חי ונושם שקירותיו הם עדות לשלל הפעילויות המתרחשות בו. פיסול וציור בעקבות ספרים, מפגשים עם סופרים, בדיחות וקריקטורות שציירו ילדים, פרץ של צבעוניות נפלאה.
ילדים בני עשר קוראים סיפורים לילדים בני שבע, ספרניות מכיתה ד' מזינות ברצינות פרטי תלמידים וספרים למחשב. זהו מקום שבו עוברים רק כדי לתת כִּיף לספרנית, ואולי להציץ לרגע במדף של החדשים.
תמר היא הספרנית מהחלומות – החלומות שלי, בכל מקרה. ינאי ואוריה אוהבים אותה אהבת נפש.
את הרשימה הבאה פרסמה בגליון האחרון של עיתון בית הספר, והרשתה לי לפרסם אותה גם כאן.

הקוראים בסתר – תמר גונן

רואים אותם יורדים מהאוטו בבקר עם ספר המכסה את הפנים  וידיים קטנות אוחזות בו – ילדים קטנים עם ספרים גדולים! הם קוראים תוך כדי הליכה,קוראים בהפסקת האוכל, קוראים במסדרון עד ששומעים את טריקת הדלת המעידה על שיעור שהתחיל, או שומעים את קולו של החבר "המורה קוראת לך".
הם גם קוראים בשיעור מתחת לשולחן (שששששש… זה סוד).
בהפסקה הראשונה הם נכנסים לספרייה בעיניים נוצצות, בורקות, וכמהופנטים, מתוחים וממוגנטים היישר למדפי הספרים, עורמים בידיהם הקטנות ערמה של ספרים, מציצים בראש מורם כדי לראות את הדרך לשולחן, מתיישבים ומעיינים בספרים, בוחרים ושואלים (כל ספר לפחות 300 עמודים…)
 בהפסקה השנייה הם חוזרים קורנים, מאושרים, מחויכים, מבקשים להחליף ספרים, אבל איך? מתי? כבר? הכיצד? את זאת לא שואלים זה הסוד שלנו… במבט מבויש, מעט אודם בלחיים  וחיוך שכמעט עוצם להם את העיניים מבקשים המלצה לספר טוב ועבה ככל האפשר…
ובבית ההורים מדווחים על קריאה בתנוחות מוזרות למשל – על דופן הספה כשהרגליים למעלה, הראש למטה והספר על הרצפה,  ולאחר כיבוי אורות, שוקו סיפור ונשיקת לילה טוב, אט אט מתרוממת לה השמיכה ואלומת אור בוקעת מבעד לפתחים, הם קוראים בסתר עם פנס… 
אלו הם הקוראים בסתר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 24 באפריל 2009 at 12:34

    יפה. הייתי כזה. בדיוק

  • מרית  On 24 באפריל 2009 at 12:50

    גם אני הייתי כזאת, אבל בספריית בית יציב בבאר שבע של אז שלטה ספרנית קרפדית ושונאת ילדים. שנים שנאתי ספריות בגללה עד שנרפאתי בזכות הספרייה הנפלאה של פורטלנד אורגון שעל פתחה חקוקות בזהב מילותיו של בורחס: "תמיד דמיינתי את גן עדן כסוג של ספרייה"

  • יעלילה  On 24 באפריל 2009 at 13:02

    ומקסים מה שכתבה תמר הספרנית. מזכיר לי את הספרייה של ילדותי. מכיוון שהייתי (ועדיין) נמוכת קומה הייתי צריכה לפעמים להוכיח את גילי כדי שירשו לי ספרים של גילי או של גדולים. אני זוכרת שלפעמים רציתי לקחת ספר של גדולים והייתי מקווה שזו תהיה ספרנית שתרשה או שלא תשים לב ולאט לאט גם למדתי לזהות אותן.

  • מיכל  On 24 באפריל 2009 at 14:51

    יש לי אחת כזו בבית. ממש כזו. אני מאושרת מכך מאוד. כילדה לא הייתי כזו, ודוקא כבוגרת הרבה יותר.

  • מיכל  On 24 באפריל 2009 at 14:54

    את הזרעים הטובים של הקריאה (שנבטו באיחור) קיבלתי מאמי, וממורה ל'שיעור ספריה' (היה פעם כזה דבר), בכתה דלת. קראו לה מלכה משהו, היא לימדה גם חשבון, היתה מבוגרת יחסית, ונהדרת באופן כללי.

    תודה לה.

  • אסתי  On 24 באפריל 2009 at 15:38

    אבל אותי הספרנית של בית יציב בבאר שבע (לא זוכרת אותה כקרפדית) דווקא אהבה ונתנה לי לקחת שניים ושלושה ספרים במכה.
    ואני שהייתי צועדת לשם ברגל משכון ה' (מרחק של איזה קילומטר, קילומטר וחצי) נהגתי באותו מנהג מגונה של ללכת ולקרוא בדרך.
    מזל שלא היו הרבה מכוניות באותם ימים בבירת הנגב.

    ואני מצטערת לגלות שהפטנט של הקריאה מתחת לשמיכה עם פנס, דבק בעוד אנשים מלבדי, מקווה מאוד שלהם אין משקפיים כתוצאה מהעניין הזה כמו שקרה לי.

  • אליסיה  On 24 באפריל 2009 at 16:57

    איזה יופי…
    וגם לי יש אחד כזה בבית, שכבר גדל ועדיין קורא המון

  • שועי  On 24 באפריל 2009 at 17:04

    מקריאת תגובותיכן עולה כי הייתן באותו בית ספר
    אך הן אפשר כי הספרנית הקרפדית נושקה בתווך
    שבין התנסותה של מרית ובין התנסותה של אסתי איתה
    על ידי נסיך דרומי שעבר רכוב על גבי סוס ירדני אציל
    ומאז נגמלה מקרפדיותהּ
    וזו לא ניכרה בה עוד

  • רוני  On 24 באפריל 2009 at 17:16

    איזו תגובה מעולה. האמת היא שאני עוד מוקסמת מהתגובה שלך בפוסט הקודם, "אבל מלבד זאת תמהני האם אנו סוג של צמחים המצמיחים במקום פרחים ועלעלי כותרת טקסטים ושירים?"
    היה שווה לכתוב את הפוסט כדי לקבל את התגובה הזו.

  • טלי  On 24 באפריל 2009 at 17:33

    טוב שהזמנת אותה להתארח כאן (-:

    גם אני הייתי כזאת אם כי רק במידה חלקית- כשיש המוווון ספרים בבית, קצת מתעצלים ללכת לספריה… ואני גם מכירה היטב אחת אחרת כזאת, שאני משמשת לה כספריה (לצד עוד שתי ספריות "אמיתיות").

    שמעתי פעם על ילדה ששאלה בתרעומת ובצדק רב- "אם קוראים לזה בית ספר, למה לא מרשים לקרוא שם ספרים?"

  • שועי  On 24 באפריל 2009 at 17:41

    מקרב לב. שבת שלום.
    (-:

  • whisper  On 24 באפריל 2009 at 18:43

    לספרניות שחייכו אלי בכל פעם שהגעתי לבית השני שלי. אם החיים היו יכולים להשאר בין כותלי הספריה זה היה יכול להיות מגניב :).

  • ג'וליאנה  On 24 באפריל 2009 at 18:48

    כמה משמח לשמוע על ספרניות שמביאות כבוד למקצוע.

  • מרית  On 24 באפריל 2009 at 19:30

    בשום פנים אנחנו לא מדברות על אותה ספרנית. שלי לא אהבה אף ילד. היא היתה זקנה מאד, עם עיניים מימיות, כתמים קרפדיים ושפתיים קפוצות עם שפתון שיוצא מהקווים. גם אני לקחתי שלושה ספרים כי היו לי שלושה מנויים, על שמי ועל שם הורי, ומהר מאד נגמרו הספרים של הילדים ואז הגענו ל"זה לא לגילך", משפט שעדיין מקפיץ אותי. אחד הרגעים הגדולים של אמא שלי כהורה, היתה כשהקרפדית סירבה להשאיל לי את "האדמה הטובה" של פרל בק, גם לא "בשביל אמא שלי" ואמי הזועמת נלוותה אלי, שאלה את הספר (לה היא לא יכלה לסרב) ונתנה לי אותו בהפגנתיות מול עיניה.

  • ח ל י  On 24 באפריל 2009 at 20:22

    המתוקה, בצריף הירוק בסוף השביל, 300 מ' מהחדר שלי, 290 מעץ המנגו שעליו ובתוכו הייתי מתכרבלת, כרית לטוסיק, כרית לגב ולהתראות ל כ ו ל ם שהרשתה ונתנה יד חופשית באמת – יותר לכמות הספרים, בקשר להתאמת לגיל אני יכולה לזהות היום סוג של הקפדה שלא אקפוץ גבוה מיכולת הכלה גילאית. ספרנית של פעם בחיים שנתנה וקיבלה אין סוף עינים פעורות בהערצה ואהבה…

    זה הגיוני שהרבה אנשי בלוגים יעידו על עצמם כילדים קוראים…מועטים המקרים שך ברווזון קריאה ההופך ךברבור אני חושבת….

    והכי הכי משמח כמובן שהצלחתי, הוריי, להראות ולגלות לה את הקסם והעולמות ומרגוע וכל היתר. הילדה שלי היא אדם קורא, זה כבר ברור והכי הכי משמח.

  • חנה בית הלחמי  On 25 באפריל 2009 at 12:14

    אני מקנאה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2009 at 13:25

    אצלנו בספריה לא היו ספרים של ביל קרטר ופטריק קים, בגלל זה העדפתי ללכת ולשחק קלפים ברחוב, ולרמות את הילדים האחרים מהשכונה.
    עכשיו יש לי חברה להובלות, ובכסף שיש לי בכיס, כמו שאומרים- לבזבוזים שוטפים, אני יכול לקנות את כל הספרייה העירונית שלכם.
    ואלו שקראו ספרים?
    הם היום נתמכי סעד, הם לא יכולים לקנות אפילו ספר של ביאליק ביד שנייה…

  • תומר  On 27 באפריל 2009 at 17:41

    מעוף ואהבת אדם וחיים מכורבלים בין תיאורי מבנה, אמנות, ילדים וספרים, שוכנים בכל מילה וממלאים את החלל ביניהן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: