על גינה אהובה: מותה של הערבה הבוכייה

חשוב תמיד להתחיל בסוף. המוות מוליד את קדושת החיים.

ברגע אחד בשנה שעברה מתה אהובתי, הערבה הבוכיה.

שבע שנים התעוררתי, ובעודי במיטתי תליתי מיד מבטי בדמעותיה הארוכות, הירוקות, הרקע המושלם לשיח הוורדים בחלוני. שבע שנים דימיתי לנפשי אגם רחב ידיים למרגלותיה. לעתים בכיתי איתה. לעתים צללתי בין ענפיה אל מעמקי מקום קריר ואפור יותר. בחורף התענגתי על המראה העירום שלה, על הדבלולים השחורים שנצמדו לענפים הדקיקים שהמשיכו להשתפל, דלילים כשערותיה של זקנה יפהפיה.


לפני שנתיים בא מומחה העצים ואמר שהחבק שעטו סביב צווארה כדי שתצמח כלפי השמיים ולא תשתרע חונק אותה, ושלא ניתן עוד להסירו בלי לפגוע בה אנושות. הבנתי בצער שאני עתידה לצפות בגוויעתה.

 

אבל שכחתי. ולא צפיתי בה עוד. היא מתה בבדידות, בעוד השזיף מלבלב ומתחלף בעונותיו ממש מולה. ודאי הבחינה שנטענו למרגלותיה תאנה תינוקת ופיטנגו קיצי. האם לחשה לי שאבוא? האם הייתי צריכה להיות שם כשנשרה דמעתה הירוקה האחרונה?

כך או כך, מתה.

וכאילו עדיין לא. כאילו קפאה בעיצומו של חורף. הדלדולים השחורים, אלה שפעם כינינו "גידולים", עדיין שם, נתלים על ענפיה בתקווה שתשוב פעם. שתחיה שוב. אולי כשיסתיים האביב? הקיץ? ואולי דווקא בחורף יזרזף שוב הירוק היפה הזה וילטף את פני, כמו פעם.

 ולרגע אני מעזה לקוות. הייתכן שבשורשיה יש עוד פיסת חיים? האם ראוי שאשקנה בדליים של מים בעבור התקווה הקטנה הזו? על אף צו השעה, החסכון במים, נוכחותה הסלחנית חסרה לי כל כך.

או שמא החבק-חנק הנורא שלה לא הותיר חיים בגזעה היפה?

 

החלטה אחרונה, אני קובעת, לא אעקור אותה בשום אופן. שתעמוד פה, עץ מצבה לערבה הבוכיה היפה הזו, שבמשך שבע שנים היתה שלי והייתי שלה. ולא הצלחתי להציל את חייה. מצבה ליופיה. מצבה לגעגועי.

נוחי בשלום באדמתך, ערבתי, זקופה ויפה לעד.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 22 באפריל 2009 at 09:06

    וכתוב נפלא.

    כדאי שתבדקי אם ענפים של עצים מתים לא מועדים להישבר ולצנוח בפתאומיות. זה עלול להיות מסוכן לילדים.

  • מיכל  On 22 באפריל 2009 at 09:41

    אולי המוות הוא רגע של בדידות תמיד.

  • אביגיל  On 22 באפריל 2009 at 10:46

    פוסט שהריץ אותי לחלון, לצאלון שלי, יבדל"א.

  • ח ל י  On 22 באפריל 2009 at 11:13

    אוף עליך. כמה נוגע בלב…

    http://www.shelef.co.il/
    עודד שלף – רופא עצים

    שהגעתי אליו בגלל עץ המנגו שלי ואבא עקשן
    http://www.notes.co.il/chelli/35646.asp

  • ריקי  On 22 באפריל 2009 at 13:05

    חברתי הסופרת-משוררת

  • אסתי  On 22 באפריל 2009 at 14:46

    למה אף אחד לא מזכיר את הצילומים המרהיבים?

    איכה ישבה בדד ערבה שלי ובכתה…
    ת.נ.צ.ב.ה

  • שועי  On 22 באפריל 2009 at 17:10

    עצוב וגם מתכתב עם שני פוסטים שפרסמת לאחרונה
    "ברוש ואליפטוס"
    ו-"החיים עם המוות" האפשר כי הערבה הבוכיה הרכינה ראשה אל החלו, הציצה בצג המחשב וקראה?
    כי האדם עץ השדה

  • אורי  On 22 באפריל 2009 at 17:48

    וכשקראתי את זה נזכרתי בסיפורים על מנהג שרווח פעם בסין לקשור את כפות רגליהן של בנות כדי שלא תגדלנה. זה הורס את הרגליים, זה הרס גם את הערבה הבוכיה.

    ואולי קצת קלישאתי, אבל הלוואי שמה שקרה לערבה הבוכיה לא יקרה לאיש ההוא (מי שזה לא יהיה).

  • טלי  On 22 באפריל 2009 at 21:10

    ואני בימים האחרונים בדיוק מאושרת נורא מתקומתו של האתרוג שהיה יבש ומת והותקף ע"י חשופיות וחלזונות שמצו את לשדו ואחרי שבאה חברה מומחית בפרמה קאלצ'ר ועשתהלו חיפוי הוא פתאום, אחרי שבוע בלבד, טפוטפוטפו חמסה חמסה חמסה מוציא כל יום עוד עלים ירוקים ויפים וחיים ומרגש אותי כל יום מחדש.

    ועכשיו אני עושה חיפוי לכל הצמחים המסכנים וגם לכל העצים הלא מסכנים- חופרים גומה עגולה מסביבלעץ, ממלאים אותה בנדיבות בקומפוסט (עדיף קומפוסט תוצרת בית אבל במקרה אסאואס גם קומפוסט קנוי יהיה טוב ואז, מעל תלולית הקומפוסט, מפזרים בנדיבות שכבה נדיבה של גזם יבש/עלים יבשים מהגינה, בעצם בונים לעץ מעין קן לציפור ואז כשמשקים משקים את ה"קן" ולא את העץ עצמו והוא מקבל את כל האוכל והמים שהוא צריך.
    אני בעד להאמין בניסים…

    ולמה אי אפשר היה להוריד את החבק מערבתך המסכנה?…מתסכל.

    אבל נעים לקרוא על הקשר ביניכן (את והערבה).

  • שרון רז  On 22 באפריל 2009 at 23:02

    אוי, זה יפהפה, גם הצילומים, גם המילים

  • רוני  On 23 באפריל 2009 at 11:19

    חלי, עודד הוא מתנה נפלאה, תודה.
    התרגשתי מהעצים שלכם, מהמילים הטובות, מההקשרים החדשים (שועי, תמיד). תודה רבה.

  • עמיר  On 26 באפריל 2009 at 15:42

    וכן, גם מרגש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: