ברוש ואקליפטוס

הם עומדים זה לצד זה בשדרת הדימויים המשומשים, מטורפים משעמום.

אתה כבול, אומר הברוש לאקליפטוס. אתה: חלוצים, ביצות, קיבוץ. חדר האוכל, החורש הקטן. גלילי הקליפה המאפירים שהשלת הושלכו זה מכבר, עם מאפרות הפגזים, עם הקוצים היבשים.

מוטב היות אני מהיות אתה, עונה האקליפטוס. אף אתה כבול-קיבוץ, אולם אתה מקיף שדות ובתי קברות, מרוחק מאדם, כל קסמך בכך שאתה קוטע את ריחוקו של האופק.

אני מביטה בהם עדיין. עדיין באותו מבט ראשוני שחלף על פניהם בילדותי ועצר. ונותר. כמו פרחי התפוז, כמו ענני הכותנה. כמו פני אבי. הברוש שמאחוריו נסתר אלוהים שלי עוד כשהייתי חילונית, האקליפטוס שנסמך אל בית הורי, שהיה לביתה של סבתי.

ועתה סבתא נסמכה לברושים בבית הקברות, ואבי נמחץ בבית קברות שאפילו ברושים אין לו, רק חלקות שיש צפופות ושחורות שנשים גדולות ואומללות ניבטות מהן ואותיות קיריליות מנסות לדגדג אותן מכל עבר.

ומאז אלוהים שלי האציל עצמו אל סלילי הקליפה האפורים, אל דממת האקליפטוסים לאורך הדרכים המובילות אל ארץ הפגזים הנושרים בדממה. אלַי.

אלִי נסמך אלַי, ואני אליו. אלִי העייף נשען אל ברואיו העצים, אהובַי.

אני רואה אותם עדיין.

גזעו של האקליפטוס דק במקצת, והוא מתפצל פעמיים במורד הגזע, לא הרחק מן השורשים. כך יכולתי לטפס עליו עוד בהיותי קטנה מאוד. הענף המצמח שם למטה גמיש וחזק. נער מתוק גילף בו פעם את שמי ומתחתיו את שמו. אחר כך קילף אותי בסכין, כמו היינו העץ ואני קליפות תפוז סלחניות, וגילף במקומי את שמה של אחרת. הוא עדיין עומד שם, ובתם של האנשים המתגוררים לצדו שורטת על הענף המגולף את ברכיה וירכיה בהיסח הדעת.

והברוש. ראשית היה הברוש ההוא שבשיר, זה המסתיר את אלוהים. אחריו החלפתי אותו בברוש החמישי בשדרה, זה שצמרתו נוטה תמיד מעט למזרח. גם כשרוחות עזות הודפות אותו למערב, אין הוא נכנע. הוא אינו יציב וחזק ובטוח כאחיו. יש בו משהו נוטה להתמוטט, חלוש ומבוהל. ענפים רכים ויבשים מבקשים להיפרד ממנו ולנשור אל הקרקע הדקה בין הכבישים. הוא ברוש קרוע, חבוט. בושה שכזו לעם הברושים. ובכל זאת הוא מתעקש להצביע אל המזרח.

אני ברוש. אני אקליפטוס. אני זוכרת היטב.

 

(למי בכלל אכפת עדיין מברוש ומאקליפטוס. גם לברוש ולאקליפטוס לא אכפת מכל התנועה הזו)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 4 באפריל 2009 at 23:08

    לי היו שני עצים עתיקים ופרועי צמרת מול החלון
    שליוו את ילדותי ואת נעוריי
    שלבסוף (לא לפני מאבק מסוים) נכרתו על ידי קבלן
    ואני עדיין נושא את זכרם היקר לי, כמעט כמו זכר אדם
    ונוסף לתרצה אתר ולמתנות יום ההולדת שלה, שהדהדו ברשימתך
    נזכרתי פתאום באקליפטוס אוג של מאיר אריאל
    ושל ארול ההוזה

  • אהרון תמוז  On 4 באפריל 2009 at 23:26

    השיר
    greenleaves
    שחובר כנראה ב 1550 והוא שיר מוכר
    קובץ mp3
    [audio src="http://www.UpFile4u.Net/Files/4t1d1j.mp3" /]

    שיר שני שאני זוכר מילדותי הרכה

  • אהרון תמוז  On 4 באפריל 2009 at 23:46

    [audio src="http://www.UpFile4u.Net/Files/8r7p7h.mp3" /]

    [audio src="http://www.UpFile4u.Net/Files/7z9l8j.mp3" /]

  • שרון רז  On 5 באפריל 2009 at 07:58

    זה פוסט מאוד יפה, מאוד עדין, על עצים, ואני אוהב עצים, ופוסטים (נדירים) על עצים
    במקרה ברוש ואקליפטוס אינן מהעצים האהובים עליי, חלק בגלל מה שכתבת, אבל הם מאוד נטועים כאן בנוף, כן
    יש אגב חוק נגד כריתת עצים, דרושים אישורים היום, אבל בישראל כמו בישראל, לא כולם שמים על זה ולא בהכרח נענשים אם חוטאים בכריתה, וגם עצים לשימור יש דבר כזה, נכרתים מדי פעם בטעות או בזדון, אין אכיפה חזקה

  • אסתי  On 5 באפריל 2009 at 08:55

    אלא באלף יציאות זעירות ירקרקות…

    יפה ההשוואה שאת עושה בין שני העצים האלו שהם ערש נוף ילדותנו.
    האקליפטוס עם הריח הנפלא שהגיע במיוחד כדי להציל אותנו מהביצות, והברוש הזקוף המסמן את סופה של חלקת האדמה הפרטית
    ובעיקר את סופם של החיים.
    כי בשבילי ברוש מייד מתקשר עם בית קברות, ובעצם בנשמתי הוא מטאפורה לבית קברות

    בין ברושים יורד הערב,
    הסתכלי, הצל קרב אלינו,
    יחפים נלך בשדות השלף
    כי היום, יפתי, עובר.
    (יעקב שבתאי)

  • אביגיל  On 5 באפריל 2009 at 11:19

    תודה רוני. (גם על התגובה היפה שלך על אבא שלי) בדיוק אתמול ישבתי בחצר והבחנתי כמה האקליפטוס של השכנים עצום. מוזר לחשוב שהייתה פעם ביצה בנגב, או שמא בשביל לסמן שזו ארצנו, גם פה בדרום, הזדרזו לנטוע. אבל הברוש הוא אהבתי האמיתית. אם זה בציורים של ידיד רובין או בביצוע המקסים של אביתר בנאי לשיר ברוש של אהוד מנור. ויש ברוש קסום וענק ליד חדר המדיטציה בעין-דור שהוא השראה עצומה. תודה. תמשיכי עם המבט הייחודי שלך.
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/823/933.html

  • חני  On 5 באפריל 2009 at 13:13

    צילמתי את צמרת הברוש שבגינה שלי(כמעט פעם ראשונה שאני מצלמת וצילמתי אותו). זה ברוש שאני מאוד קשורה אליו, כי פעם חשבו לכרות אותו מחשש שיסתיר את הנוף, ואני התעקשתי להשאיר אותו,ומאז נפשי קשורה בנפשו. בגלל ההתעקשות הזאת. ומהי הצמרת הזאת? ענף בודד על רקע השמיים. מדהים לא? ענף אחד בסך הכל, שיש עליו מקום רק לציפור אחת. וככה העץ הזה גובה.

  • איקי  On 5 באפריל 2009 at 20:22

    תודה שגרמת לי להסתכל על שני המינים במבט מחודש. כשהאור עובר עליהם או דרכם – גם הם עוד יכולים להפתיע…

    אקליפטוסים מתחלקים אצלי לאלו של בית וילדות ולאלו של הצבא. ברושים יכולים להיות גם ואן גוך-יים. אבל הדימויים הראשונים שעולים לי הם מה שאת כתבת.

  • רזי בן-עזר  On 14 באפריל 2009 at 00:42

    תירזה ואורן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: